האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
הטרדת בני משפחה – של יעדים ל'מסע ציד' משטרתי או נחקרים – היא עניין למשטרים אפלים, אבל לצערי, גם למערכות האכיפה המושחתות עד היסוד בישראל, עוד מימי המשטרה המנדטורית. כיום, אחרי החיבור הבעייתי בין הפרקליטות ויחידות החקירה הארציות, מוטרדים בדרך שגרה גם בני משפחותיהם של קרבנות מסעי ציד על רקע פוליטי.
זה מה שקורה כשממשלה מחליפה את הביטחון הלאומי בהנדסה דמוגרפית, ואת החירות האזרחית בשליטה בנרטיב. סטארמר לא סתם נכשל. הוא הפך את בריטניה לאזור דיכוי מבוקר, שבו אמת היא 'שנאה', מחאה היא 'קיצוניות', ושתיקה היא הדרך הבטוחה היחידה. זהו ניסוי ב'רפובליקת ווק לא דמוקרטית', שעטופה המילים יפות, וקיר סטארמר הוא הביורוקרט המחייך, שמוביל אותה לתהום.
תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף שלישי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.
מהות הדמוקרטיה נעוצה בעובדה שהחוק אינו מוגדר באופן סופי, שהחוק נבחן מחדש שוב ושוב. במאמר "ונחתום בטבעת המלך ואין להשיב", מאת אור בסוק, הוא מציג באופן שובה לב, השוואה בין חוקי פרס ה"נצחיים" והכושלים בתקופת אחשוורוש, כפי שעולה ממגילת אסתר, לבין תפיסת בית המשפט העליון "שלחוקתה המתהווה של מדינת ישראל, כלומר לחוקי היסוד, יש גלעין נצחי בלתי-ניתן לשינוי"…
שימוש לרעה במערכת האכיפה הוא סטייה מערכתית מוכרת, וקיים היום בכל מדינות ה- WOKE הפרוגרסיביות המערביות. מהותו היא השימוש במערכת האכיפה לצרכים אחרים: ביורוקרטיים, פוליטיים וכדומה. התוצאה המידית שלו היא אבדן האמון במערכת האכיפה ואבדן הלגיטימציה הציבורית לפעולתה.
בבריטניה הודיע התובע הכללי, הלורד פרקינסון לפני שבועיים, שאפילו הפצה של ציוץ בטוויטר "שיש בו משהו מעליב או פוגעני, שעלול לעורר שנאה גזעית" תהווה עילה למעצר. האם הגבלת חופש הדיבור חסרת התקדים הזו במדינה דמוקרטית מערבית מאז מלחמת העולם השנייה, אינה מהווה סטייה מהדמוקרטיה? קשה שלא לראות בחקיקה הזו המשך טבעי ל'תרבות הביטול וההשתקה' של תנועת ה-WOKE, שמטרתה לחנוק ויכוחים ולאכוף קונפורמיות אידיאולוגית. האם שלטון ה- WOKE בבריטניה מסמן את תום עידן הדמוקרטיה במערב?
הפרדוקס של הפוליטיקה הפוסט-מודרנית מבוסס על העובדה שבחוסר שביעות רצון ממנהיגיה, העם מבקש להיפטר מהם. כדי לשמור על הכוח, בעליו מבקשים להגביל אותו על ידי העברת ריבונות לארגונים טכנוקרטיים ועל-לאומיים. מצב זה יוצר את הדילמות המוסריות והפוליטיות המאפיינות את העידן המודרני.
הפרוגרסיביים, בתבונה רבה, ביצעו מניפולציה סמנטית (תהליך של שינוי מכוון במשמעותן של מילים למטרות של 'צריבת תודעה') וסיפחו אליהם, בכוונת מכוון, את המושג 'ליברלים', זאת כדי שהציבור יזהה אותם עם הדמוקרטיה הליברלית בעוד שהם פועלים באינטנסיביות להחריבה. יתרה מכך, הצגתם כ'ליברלים' מקלה עליהם להטמיע מניפולציה סמנטית נוספת של זיהוי הימין כ'פשיסטים' וכ'נאצים'. והימין נפל בפח, ומכנה גם הוא את הפרוגרסיביים: 'ליברלים'…
הדמוקרטיות המערביות נותנות לתושביהן תחושה שהן מיצו את הפוטנציאל הטמון בהן. הן מזדקנות, דועכות, מעלות חלודה, הביורוקרטיה שלהן סובלת מסטגנציה חמורה ומכבדות אברים, והן מתמסרות באהבה בידי מחריביהן מבפנים ומבחוץ, שאף אינם מתביישים להכריז על כוונותיהם, בקול גדול. בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, מגמות דומות הביאו לעליית משטרים טוטאליטריים. האם זה גורלן של הדמוקרטיות המערביות, ואנחנו בתוכן, היום?
מאז הוגדרו הדמוקרטיות המערביות כליברליות, נוהגים לכרוך את הדמוקרטיה והליברליזם יחד, רקשליברליזם איננו דמוקרטיה ולהיפך. שניהם צצו והתפתחו זה לצד זה, ולעתים קרובות משפיעים זה על התפתחותו של זה, אבל, הקשר ביניהם מורכב, ובקשר הזה יעסוק המאמר הנוכחי.
