האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
היהודים אינם מבינים את תרבותו של האזור שבו הם חיים; ולא מתייעצים עם מזרחנים ומביני דבר, לפני שהם פועלים. נדמה להם שבני האזור חושבים כמונו ורוצים אותם דברים כמונו. לכן, ישראל לא לומדת כלום. היא ממשיכה לשלם על יריקות בפרצופה, והופכת לבדיחה בשכונה הזו שבה אנו חיים…
החרדה היהודית המייחלת לנורמליות שלווה – בבקשתה להימלט ממצבי חיכוך – הולכת ומתכנסת אל ערי החוף. בתוך כך, היא מאבדת את אחיזתה במרחבי הארץ. ובינתיים, מי שנמלט מחיכוך, החיכוך רודף אחריו אל פתח ביתו. מהיבט זה, הערים המעורבות הן הזדמנות לחיכוך נכון יותר, מאשר זה הכרוך בעימות מול ריכוז ערבי הומוגני נטול נוכחות יהודית, כמו גוש יישובי אום אל פאחם.
מצרים מעולם לא נסוגה מדרישותיה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. מבחינתה, קידום ועידת שלום אזורית הוא צעד במגמה עקבית לצמצם את מדינת ישראל ולהחזירה לקווי 67. האיום הזה היה תלוי כחרב דמוקלס מעל ראשו של נפתלי בנט בשארם א-שייח.
היקף האיום הלאומני ופגיעתו השורשית בכל מרקם החיים במרחב הצפון, כמו בנגב, מחייבים את מדינת ישראל בשינוי תפיסתי ובניהול מערכה שיטתית וארוכה למיגור התופעה. בשלב ראשון, נדרשת הכרת המדינה ומוסדותיה כי מדובר באיום בסיסי, המטיל על סדר היום הישראלי מאבק, המקיף הרבה מעבר לפשיעה כלכלית פלילית רגילה…
האירוע בכלא גלבוע מזמין קריאת התעוררות לאומית: מדינת ישראל בעיצומה של מלחמת עצמאות מחודשת. היא מתרחשת בכל הזירות, בינתיים על 'אש קטנה'. אבל, היא מחייבת מודעות ומוכנות להתגייסות לאומית מלאה…
על ברכת הכהנים שבה דבק אבי, ידעיה הכהן ז"ל, כל חייו כתוב בספר הזוהר: "כה תברכו את בני ישראל – רבי יצחק פתח ואמר: וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו… כל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לענווה, כל מי שיש בו ענווה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמיים זוכה לכולן". אבא זכה לכולן.
האזהרה הראשונה המוצבת בפני מובילי אסטרטגיה, טמונה בסכנה, שלא יבחינו בזמן בהיסט; וימצאו עצמם ממשיכים בנתיב שהפך לבלתי רלוונטי, ביחס למציאות המשתנה. אז, נקלעים לפער רלוונטיות!
זה בדיוק מה שקורה בעשור האחרון למעורבות האמריקאית במזרח התיכון ובאפגניסטן, ויש לכך השפעה ישירה על תפיסתה האסטרטגית של מדינת ישראל.
את הציפייה האמונית של הטליבאן לשעת תפנית אסטרטגית, לא יכלו האמריקאים לתפוס. הם סרבו להכיר שישנם בני אדם שאינם מתפתים לבשורת השגשוג האמריקאית. מדובר במאבק תרבותי הומניסטי, בשאלת היסוד מהו אדם ומה חשוב לו בחייו…
מלחמת לבנון השנייה הייתה אולי מופע אחרון של תקופה בה יכלה ישראל להתמקד בלחימה בזירה אחת. המלחמה הבאה עלולה להיות מלחמה אזורית. למערכת החדשה ההולכת ומתהווה, הצטרפה לאחרונה גם זירת הפנים. למשוואה החדשה ראוי להוסיף את הנוכחות הרוסית בסוריה שלא הייתה קיימת במלחמת לבנון השנייה. לאינטרסים הרוסיים באזור תהיה בוודאי השפעה מאלצת על חופש הפעולה הישראלי במלחמה.
טרנד חדש: בכירים מסבירים לנו שקיבוץ גלויות הוא "חלום שהיה מימשנו אותו"; ומסתייגים מהשימוש במילה "גולה". השתגעתם??
