תקציר: הפוגרום שביצעו הפלסטינים בתושבי עוטף עזה ב- 7 באוקטובר 2023, החזיר בבת אחת את זיכרונות השואה, שיהודים לא חוו מאז 1945: התעללות באנשים, עריפתם, אניסתם ושריפתם בחיים... דומה כי הפלסטינים, בדומה לנאצים, 'פתחו חשבון' ארוך שנים עם העם היהודי, שלא במהרה ימחה. הם הפכו בכמה שעות לעמלק, ככתוב: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות, י"ז).

[לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

עודכן ב- 14 באוקטובר 2023

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

הפוגרום שביצעו הפלסטינים בתושבי עוטף עזה ב- 7 באוקטובר 2023, החזיר בבת אחת את זיכרונות השואה, שיהודים לא חוו מאז 1945: התעללות באנשים, עריפתם, אניסתם ושריפתם בחיים... רוע טהור!

דומה כי הפלסטינים, בדומה לנאצים, 'פתחו חשבון' ארוך שנים עם העם היהודי, שלא במהרה ימחה. הם הפכו בכמה שעות לעמלק, ככתוב: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות, י"ז).

"כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"

באמירה הזו טמון מסר יסוד קוסמולוגי, מצב היסוד הקיומי גם בפמליה של מעלה ובוודאי עלי אדמות, הוא מצב המאבק. מלחמה לה' בעמלק, כמצב מתמיד, מלמדת על יסוד טבעו והגיונו של עמלק, כגורם מאיים שמערער בהתמדה כל מצב יציבות.

זה הריאליזם המדיני שביטא הנרי קיסינג'ר כשנהג לצטט פתגם סיני עתיק: "הפתרון של הבעיה של היום, שולח אותנו אל הבעיה של מחר".

עמלק כמושג, מבטא רעיון המנוגד לציפיות בני האדם לחיים של יציבות אישית, משפחתית ולאומית

זהו רעיון, שמפריך את ההנחה שיש להיסטוריה האנושית כיוון הכרחי, שמתקדם ומתפתח לקראת עולם שכולו טוב. זה רעיון קוסמי שדוחה את ממשותה של בשורת הנאורות האירופית. לא שאין אופק לתקוות הגאולה, אלא שבדרך לשם באופן מתמיד - בדיוק ברגע שנראה כי מעכשיו המציאות האנושית יוצאת מן החושך אל האור - דווקא אז למול התקווה המתממשת, מזדקר כוח חדש של רוע אנושי. 

בדיוק אחרי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, כשהמצרים טבעו בים. בשעה שנראה שהכול נגמר ומתחיל עידן חדש, בשחרור מכל חרדה, דווקא אז מגיח עמלק מן המדבר ומטלטל את התקוות החדשות. רעיון עמלק מלמד שהרוע הוא ישות ממשית, שאינה מתפרצת לעולמנו רק מהעדר האור. לגמרי אחרת ממה שהציג עמנואל קאנט, בדיבורו על רגע יציאת האנושות מן החושך אל האור (מה שכינה Ausgang), בהנחה הנאורה שמרגע שיצא אדם מן החושך אל האור, שוב לא ירצה לשוב אל החושך.

את ההכרה הבסיסית באי הוודאות הקוסמית, מבטא יהודי בכל בוקר בתפילת שחרית בברכת המאורות: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול...המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית." ובספר ישעיהו זה כתוב קצת אחרת: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה." (ישעיהו מ"ה, ז')

זו הכרה עקרונית בממשותם של החושך והרוע כתוצר של בריאת האל ובתוך כך הכרה בארעיותם של חוקי הטבע. גם זריחת החמה אינה מובנת מאליה. היא ארעית כמו השלום ואינה מובטחת מתוך הכרח. היא מתחדשת בכל בוקר בחסד האל ובכוחו המתחדש. זו אינה רוטינה יציבה, אלא תוצאת מאבק ועוצמה שכלל לא מובטח כי יופעלו גם מחר. מקור ההיגיון להטלת הספק ביציבות זריחת החמה, מגיע לתודעה היהודית ומושרש עמוק בתודעה האסלאמית, מתוך ההכרה בממשות כוחו המשבש של עמלק.

הכרה בעמלק היא אזהרה לאדם ולחברה אנושית מפני שקיעת יתר באשליית היציבות ושלוות השלום

דוגמת כזו התרחשה בימי מלכות שלמה: "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו". (מלכים א', ה', ה') עם מות שלמה הכול נמוג. חמש שנים אחרי, מתאר התנ"ך:  " ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם, עלה שישק מלך מצרים על ירושלים.  ויקח את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך ואת הכול לקח". (מלכים א', י"ד, כ"ה-כ"ו) השלום שכרת שלמה עם בית המלוכה המצרי, גם נישואיו לבת פרעה, לא מנעו את מסע המלחמה של שישק.

במלחמת רוסיה אוקראינה, העולם למד מחדש את הפיתוי המתמיד לניצול החולשה האנושית האוחזת בבני אדם שזנחו את תודעת המלחמה. זה מה שמתרחש בחברה המערבית, שבחרה להתמכר בעשורים האחרונים לאשליית השלום, מה שביטא פוקייאמה בבשורת: "קץ ההיסטוריה".

על הטלטלה לבשורת הנאורות כתב יובל נוח הררי במאמרו: "בחזרה לחוקי הג'ונגל" (מוסף הארץ, 11.2.2022) בדבריו ביטא היטב את תקוות אירופה המערבית להתהוותו של אדם חדש. "על פי חוק הג'ונגל" הסביר, "המשמעות של המילה 'שלום' היא רק 'הפסקה זמנית במלחמה'...

אבל האם ההיסטוריה לא יכולה לעשות דבר מלבד לחזור על עצמה?

האם בני האדם נידונו לציית לנצח לחוק הג'ונגל ולהמחיז מחדש טרגדיות ישנות בלי לשנות דבר מלבד התפאורה?

מי שחושבים כך כנראה לא ביקרו בברלין לאחרונה. הגרמנים של היום נראים הרבה יותר מעוניינים בשיעורי יוגה, מזון אורגני וחופשות בחו"ל מאשר בכיבושים צבאיים... יש סיבות טובות לחשוב שתודות לצרוף של גורמים טכנולוגיים, כלכליים ותרבותיים, בעשורים האחרונים הצליחה האנושות לשבור את חוק הג'ונגל ולשנות את עצם המשמעות של המילה 'שלום'... בעוד שבאופן מסורתי שלום היה רק 'הפסקה זמנית במלחמה', השלום החדש הינו מצב בו לא ניתן כלל לדמיין מלחמה." (יובל נוח הררי, שם).

ביהדות התנ"כית, ובהדגשת הציווי: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", השלום מוצג כמצב ארעי. גם בביטויי כמיהת השלום יהודים מתפללים: "ופרוש עלינו סוכת שלומך", לא מייחלים ליותר מסוכה. בהכרה שגם השלום האלוהי, ארעי ועתיד ליפול כמו סוכה.

כל עוד תנאי אחרית הימים רחוקים מהתממשות, לבשורת שלום גלובלית לא יכולה להיות התחלה של ממשות

בהכרה עמוקה בארעיותו של מצב שלום התנגד יגאל אלון להסכם השלום של מנחם בגין עם נשיא מצרים, אנוואר סאדאת. לפי עדותו של אריה נאור שהיה אז מזכיר הממשלה, מנחם בגין הסכים לנסיגה מלאה מכל סיני, וגם להחרבת היישובים הישראליים, מתוך הציפיה לחוזה שלום עם התחייבות מצרית לסופיות. יגאל אלון לעומתו, למרות שלגמרי תמך במגמת ההסדרים, ביקש להסתפק בלא יותר מהסכם ביניים לאי לוחמה. כי ביסוד תפיסתו את המציאות האנושית והקוסמית לא האמין בממשותה של סופיות. יגאל אלון כאיש אחדות העבודה, חשב ופעל בהשראת קוסמולוגיה תנ"כית, בהכרת היסוד העמלקי הטמון בטבע המציאות.

כאן יקפצו מאמיני בשורת השלום וכמובן יצטטו את נבואת ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים...לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', ד') אלא שראוי לשים לב לתיאור התנאי המקדים לשלום העולמי: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש הרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוהי יעקב, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב', ב'-ג') אלה תנאיי אחרית הימים. וכל עוד הם רחוקים מהתממשות, לבשורת שלום גלובלית לא יכולה להיות התחלה של ממשות.

ספר שופטים - דינמיקה של מאבק מתמיד

"ויהי אחרי מות יהושוע..." במילים אלה נפתח ספר שופטים, ממש כמו פתיחת ספר יהושוע: "ויהי אחרי מות משה עבד ה'...". לכאורה, מעגל חיים שגרתי, משה מת ומוחלף ביהושוע, יהושוע מת ומישהו יופיע, כמו קודם, תישמר הרציפות, כמו בדברי קוהלת: "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת…מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש" (קוהלת א).

אלא שכבר מראשית הדברים מוצגת תפנית: ההיגיון המארגן את ההתרחשות הופך מהגיון אחדותי לאומי להגיון שבטי, ככתוב "ויאמר יהודה לשמעון אחיו, עלה איתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך..." (שופטים א' ג'). מאליה מתעוררת השאלה: מה קרה לבני ישראל שעם מות יהושוע נמוגה אחדותם והתפרקו לשבטיהם?

"ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים"

במדרש התלמודי (שבת ק"ה :) מספרים על מות יהושוע: "ויקברו אותו בגבול נחלתו ...מצפון להר געש, אמרו בשם ר' יהושוע בן לוי: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו הר געש, ומהו הר געש? שנתגעשו ישראל שלא עשו חסד ליהושוע. באותה שעה נחלקה ארץ ישראל (לנחלות השבטים) ...והיו ישראל עסוקים במלאכתם, זה עוסק בשדהו, וזה עוסק בכרמו וזה עוסק בזיתיו וזה עוסק בביתו. ונתעצלו מלעשות חסד ליהושוע וביקש הקב"ה להרעיש את העולם על יושביו. אמר רב יהודה אמר רב: מהו הר געש? שרגש עליהם ההר להורגם."

לפנינו תיאור ריאליסטי על תהליכים חברתיים שבטיים ולאומיים המתרחשים בשקיעת יתר בשלוות המנוחה והנחלה. תמה לכאורה תקופת המאבק והכיבוש, כל איש פנה אל עולמו הפרטי, לנחלתו, לשדהו, לביתו והגורם המאחד של התקופה ההרואית נמוג. אלא שממתינה לנו הפתעה שכנראה הציקה באותם ימים גם לבני ישראל. עם מות יהושוע התגלה במלוא עומקו הפער האיום בין ההבטחה הגדולה לירושת הארץ, שאחריה מתממשת ההבטחה: "אם בחוקותיי תלכו...ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד...וחרב לא תעבור בארצכם" (ויקרא כ"ו), לבין המציאות המתהווה, התובעת מהם מאבק מתמשך. 

זה עתה, לפני מותו, כמו משה, נאם יהושוע בפני העם על הישגי תקופת הכיבוש ועל החוזה בינם לבין אלוהיהם שהוא צוואת משה ויהושוע:  "יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת" כתנאי לישיבתם בטח על אדמתם, ולנגד עיניהם מתפתחת מציאות אחרת, הכיבוש לא הושלם, ככתוב: "ויהי ה' את יהודה ויורש את ההר, כי לא הוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם" {שופטים א') וכן "לא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה". מצד אחד ההצלחה מגלמת את ישועת ה' ומצד שני למלחמה הגיון ארצי ואילוצים ממשיים ובני ישראל מתקשים באתגרי לחימה בהם האויב זוכה ליתרון. בשל גילויו של פער זה בין הבטחה למציאות, בכו בני ישראל בבוכים, ככתוב: "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים".

על מה בכו?

הכתוב בראשית פרק ב' אינו מספר לנו לשם מה התכנסו ועל מה בכו, גם הפרשנים לא ממש מסייעים. מדובר להבנתי בבכי יהודי עתיק יומין, הכרוך בצפייתם לקוסמולוגיה אחרת כזו המבקשת לאחר תקופת מאבק מציאות יציבה, שלום בר קיימא המאפשר להם להניח את נשקם.

אלא שספר שופטים מציג בפנינו קוסמולוגיה ממש אחרת: מצב היסוד לקיומם הוא דווקא אי היציבות, מה שמחייב קיום בתודעת מאבק. גם ניצחונות בקרב לא מסדירים אלא רגיעה חולפת. וריבונות אינה מושגת אלא עם חרב ביד. זו המציאות כהווייתה כפי שמכירים בה כל העמים, אלא שלבני ישראל שלא הפנימו את ההכרה בהיגיון עמלק, היו כנראה צפיות אחרות, הכרוכות מאז יציאתם ממצרים בחרדה מפני כניסה לחיים ריבוניים המחייבים לשאת בידיהם בנטל מאבק מתמיד להגנת הקיום ומרחב הקיום.

לא זו בלבד שתמו ימי הנסים הפלאיים מימי המדבר כמו קריעת ים סוף, אלא שגם הגיבורים הנחלצים להושיע את בני ישראל מתגלים כגיבוריי בשר ודם, רחוקים משיעור הקומה הפלאי של משה ויהושוע, בהם יפתח הגלעדי ושמשון, שיתכן ואף בתקופתם ולא רק בבני-ברק או בתל אביב של ימינו, התקשו לראות בהם דמויות מופת. בכך ספר שופטים פותח צוהר לעולם חדש בתולדות עם ישראל, עולם המתהווה לנוכח הכורח לחיות בארץ מולדת חיים ארציים, אשר בהיבטיי חיים פשוטים אינם שונים מחיי הגויים האחרים. זו המשמעות של ברור יחודו הקדוש של עם ישראל גם במחויבותו לחיי יום יום אפורים של מאבק קיום שגרתי.

המספר, בפתיחת פרק ג', נותן להגיון זה צידוק תיאולוגי: "ואלה הגויים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, את כל אשר לא ידעו את כל כל מלחמות כנען. רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה". את המילים "לנסות את ישראל" ראוי בעיני לפרש לא רק כמבחן אמוני לבני ישראל האם ילכו בדרכי האל, אלא לנסות במובן הפשוט של רכישת התנסות, בביטוי הכורח להתנסות בחיכוך הלחימה, כי דווקא ברגע של שלווה ממתין עמלק חדש.  זו תכלית הציווי "והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויבך מסביב, בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". (דברים, כ"ה, י"ט).

 קוסמולוגית המאבק של משה דיין

בשני נאומים מכוננים נתן משה דיין (ראו תמונה משמאל) ביטוי לכורח הקיום בתודעת מאבק מתמשך. הנאום הראשון נישא על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז, באפריל 1956; הנאום השני שזכה לכותרת "אל תירא עבדי יעקב", נישא בטקס סיום בית הספר לפיקוד ומטה בשנת 1969.

קריאה מחודשת בשני הנאומים ברצף אחד, מבטאת היטב את משנת דיין המבקשת להבהיר לעם ישראל כי הוא נתבע למאבק מתמשך, ההולך ונמשך מאז ימי אברהם וסיומו אינו נראה באופק. בהספד בנח"ל עוז אמר: "דור התנחלות אנו ובלי כובע הפלדה ולוע התותח, לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים..." הנאום הסתיים באמירה: "רועי- האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב..."

בנאומו השני לחניכי פו"מ, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בעיצומה של מלחמת ההתשה, הביא את תפיסתו הקיומית, במבט היסטורי מקיף יותר: "המנוחה והנחלה היו לעמנו שאיפות נכספות ולא מציאות. ואם מידי פעם השגנו אותן, היו אלה רק תחנות ביניים קצרות- שאיפת רוח להמשך המאבק." על הכורח במאבק קיומי אין סופי, הסביר: "התשובה היחידה הבסיסית שביכולתנו לתת לשאלה 'מה יהיה', הינה - נמשיך להיאבק, כבעבר כן גם עכשיו, התשובה לשאלת ה'מה יהיה', חייבת להתרכז בהבטחת כושרנו לעמוד בפניי קשיים, ביכולתנו להתמודד - יותר מאשר בפתרונות מוחלטים וסופיים לבעיותינו. עלינו להכין את עצמנו נפשית ופיסית לתהליך ממושך של מאבק."

ואכן מאבקיה של מדינת ישראל, לא תמו!

אלא שדברים אלה שונים במובהק מאלה המושמעים בימינו. בנאום ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט באו"ם, בחר להציג את שאיפת החברה הישראלית לחיים נורמליים: "מה שהישראלים רוצים זה חיים טובים לעצמם ולמשפחותיהם ועתיד נכון לילדיהם". בהבלטת ערך הנורמליות סיכם שר החוץ יאיר לפיד: "זו ממשלה נורמלית של אנשים נורמליים, שבאים מהמקום הנכון".

גם משה דיין שאף לנורמליות, ובכל זאת, להדגשת השוני בין שתי נקודות המבט, נתבונן בשיר צוואה שהקריא דיין לשלושת ילדיו לפני מותו: "את נחלת האבות עבדו נא כל אחד והחרב מעל מיטתכם, ובערוב יום תורישונה להיות נחלה לבניכם. ועתה ייטול כל אחד תרמילו ומקלו, לחצות ירדניכם בדרכו..." (יעל דיין, אבי ביתו, עמ' 207).

יעל דיין כמייצגת דור שסרב להשלים עם כורח המאבק המתמיד, תארה בספרה את ההסתייגות העמוקה שלה מצוואת אביה: "האדמה והחרב הם בצוואה המרכיבים ההכרחיים של הקיום. לא התנ"ך, לא אלתרמן, לא המלה הכתובה, לא הביטוי של מוסריות, לא חכמה של דורות או מיסטיקה של עם, אשר במשך שנים חי ללא אדמה, וללא חרב...הייתה לי תחושה של גרוש האדם מגן עדן- קללה יותר מברכה. על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם וזאת נצווה לילדנו. כל אחד יחצה את הירדן שלו מצויד באת ובחרב." (שם).

יעל דיין מסרבת לקבל את משמעות ההכרה בגורלו של אדם המחויב למול איום עמלק למאבק מתמיד. משה דיין לעומתה עם רוח התנ"ך, נושא את תודעת כורח המאבק ביסוד נשמתו.

מדינה בתהליך הקמה מתמיד

במבט היסטוריוסופי נאור, הגישה הרווחת להקמת המדינה, רואה ברגע הקמת המדינה נקודת תפנית -רגע הירואי - שאחריו המערכת אמורה להתייצב על מסילת השגרה היציבה והנינוחה - הלוחמים והחלוצים ישובו אל שגרת חייהם - "איש לאוהליו".

הגישה האחרת, זו המבוססת על תודעת עמלק, מסכימה אמנם שהייתה בהקמת המדינה תפנית היסטורית, אלא שהמאבק כמצב יסוד קיומי, גם אם לרגע שכחה עוצמתו, בכל זאת, לאחר נקודת השיא שבהקמת המדינה, גם כשהוא נראה דועך, הוא בסך הכול משנה צורתו ולעולם אינו מסתיים. כשנדמה כי המאבק חלף, הוא ממשיך להיות טמון כאש כבושה תחת אפר היער, בסכנת שריפה שעלולה להתפרץ מחדש.

אין נסיעה על מסילה קבועה!

הנטייה הרווחת לראות בהקמת המדינה נקודת תפנית שממנה והלאה נפתחת תקופה יציבה, מובילה אל ההנחה שעם התפנית, החלוציות והחברה המגויסת כדרך חיים, צריכות לפנות את מקומם לנורמליות בורגנית מהוגנת.

הגישה האחרת, שהייתה גישת התנועות החלוציות, רואה את המדינה כישות מתהווה ומשתנה שלעולם אינה באמת מתייצבת על מסילה קבועה. דווקא בהצלחתה המדינה מחוללת התנגדויות מבית ומחוץ ונוצרים מאבקים חדשים, דוגמת המאבק אליו נדרשת מדינת ישראל בימים אלה להשבת ריבונותה בנגב ובגליל.

הקמת המדינה בתש"ח היא בוודאי נקודת תפנית היסטורית בחיי העם היהודי. אלא שכמו נקודת הפתיחה למלחמת העצמאות המתחילה עשרות שנים קודם, גם נקודת הסיום היא נקודת ציון שעם כל חשיבותה ההיסטורית, מציינת סיומה של תקופת מלחמה אחת, אך לא ממש את סיומו של המאבק לקיומה ולעצמאותה של המדינה. בהבנה זו קבע בן גוריון גם לאחר הקמת המדינה: "אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות..." (כוכבים ועפר, עמ' 42)

לא שאין מקום לממדי קיום נורמליים. אלא שבשורת הנורמליות כהלך רוח מוביל, מחלישה את החברה הישראלית, מרחיקה אותה מנתיב המאבק שהחל עם אברהם בהתהלכותו בארץ, ועתיד להימשך לאין קץ עד ביאת גואל.

ובינתיים - כפי שנוכחנו ב- 7 באוקטובר 2023, בכל יום ממתין לנו עמלק חדש.

[בתמונה: אין נסיעה על מסילה קבועה! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 4144132 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום, לחצו כאן] [לאוסף, המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'הכל על עמלק';
• אוסף המאמרים על שלום עולמי וסתם שלום;
• הרחבת המושג: 'אי ודאות';
• אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל';

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת שמחת תורה 2023 – 'מבצע חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.