בזמן שישראל מבצרת את מעמדה כמעצמה אזורית, "אליטת ההון" שלנו ממשיכה את מלחמתה בפרויקט הציוני, ושוגה, שוב ושוב ושוב...

שקיעתה של אליטה בערבו של יום, אינה מעלימה את בניה, אלא מפזרת אותם בין הגירה, התנגדות והיטמעות. לתוך החלל שייווצר תיכנס קבוצה חדשה שכבר הבשילה להחליפם, שתגדיר מחדש את פני החברה הישראלית.

מאז הפריצה של אזרחים וחברי כנסת לבסיס שדה תימן ב-29 ביולי 2024 - בעקבות פשיטת מצ"ח על חיילי כוח 100 - מהדהד באליטה 'מתחת לרדאר' של השיח הגלוי, תרחיש קמאי, פרימיטיבי ומפחיד במיוחד: תרחיש שבו ה'המון', אותם אזרחים, שמודרים דרך קבע מהמרכזים הסמליים של הכוח, חודר פיזית למרחב המקודש ביותר של האליטה, לאולמות השופטים בבית המשפט העליון...

מערכות מתהפכות. זוכרים? לא הייתה עוד פרשה כמו פרשת הפצ"רית - יועמ"שית, והשלכותיה רבות היקף. כמו שזה נראה עתה, ולפי רמת ההיסטריה השוררת בצמרת הפרקליטות, הפרשה מאיימת להקריס את המאחז רב השנים של אליטת ההון במערכת האכיפה, ולשנות אותה עד היסוד!

אות אזהרה שצה"ל הפך בעצם לשני צבאות נפרדים, קיבלנו כבר במאי 2014, בפרשת 'דוד הנחלאווי'. תחליפו את השם 'דוד הנחלאווי' עם אלאור עזריה או כל אחד מלוחמי כוח 100, ואלה שנרדפו ע"י הפרקליטות הצבאית מאז ה- 7/10, ותבינו.

שניים מהאישים המשמעותיים ביותר בזירה המדינית של ישראל המודרנית - שמעון פרס ובנימין נתניהו - הקיפו עצמם באנשים מבריקים, חדורי תחושת שליחות לאומית. אך בעוד אנשי פרס - 'צברים' בני הארץ - הולידו את הסכמי אוסלו שהובילו לכאוס ביטחוני, העולים החדשים של נתניהו - שנושאים עמם מטען תרבותי זר וגלותי - הביאו לישראל דיפלומטיה שונה, רלוונטית יותר. אבל, האם יש בכך לפתור את בעיותיה המדיניות? את הבידוד שאליו נקלעה ואת אשמת ה'קולוניאליזם'?

'חרדת ההתחלפות' או 'חרדת ההדחקה' של אליטות (Anxiety of Displacement; replacement anxiety) היא תופעה סוציו-פוליטית שבה אליטות קיימות - או קבוצות הרואות עצמן כאליטה לגיטימית - מפתחות חרדה עמוקה מפני אבדן מעמדן, כוחן והשפעתן התרבותית לטובת קבוצות אחרות. חרדה זו היא דלק רב-עוצמה ליציאה למאבק, על מנת להגן על "הסדר הישן" ולהשיב את ההגמוניה האבודה לידי האליטה המאוימת. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות חרדת ההתחלפות והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

בעשורים האחרונים הפכה "שפת החמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב. אולם מתחת לפני השטח עולה כי לא פעם מדובר בחמלה מזויפת (pseudo-compassion): רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי.