אבי הראל

לכאורה, שמותיו של הרגל הראשון – חג הפסח או חג המצות – אינם מציינים בידול כלשהו ולא היא. לפי המקור המקראי חג המצות וחג הפסח הם שני חגים שונים שנחגגים בסמוך: החג הראשון, הוא חג הפסח, שחל בתאריך ארבע עשר לחודש ניסן.
החג השני הוא חג המצות, שנחגג בתאריך חמישה עשר בניסן. יחד עם זאת, שניהם בעלי זיקה ברורה לגאולת בני ישראל מגלות מצרים.

שפינוזה היה יהודי שהוחרם מבני עמו, ועמד מחוץ לכל מסגרת דתית או פילוסופית של זמנו. ככלל, באותם ימים, לא היה ניתן לדבר כלל על מציאות חברתית חילונית, גם בחברה הנוצרית. מה שניתן לומר על שפינוזה שפעל ללא לאות להפוך את היהדות לחילונית, ולראותה כתופעת טבע הכפופה לחוקי ההיסטוריה החילונית.

מסורת דתית דורשת לא פעם ציות עיוור לדבריה ציות המנוגד לעתים לשכל האנושי. היהדות, מבוססת על ציות, שבו האדם המאמין מקבל עליו עול תורה ומצוות, ועליו לציית לפוסקי כל דור ודור; לעומת זאת מנחה הבודהיזם להסתמכות פרטנית על השכל ולא על מנהיג. המאסטר, המורה הרוחני, נתפס רק כמדריך ומתרגל, ולא כמורה הלכה מחייב.

הצרעת הינה חסם אולי אחרון בכדי למנוע מן האדם הפרטי הקהילה והעם לגלוש לכאוס חברתי מוחלט. ברגע שהצרעת מופיעה, יש מיד לפנות לרשות הראויה (הכהן בזמן המקרא), והוא אשר צריך להדריך את הפרט ואת הכלל כך שהכאוס לא יגיע או לא יחמיר. לכן, בדרך כלל המצורע מבודד מהחברה…

כתביו של הפילוסוף הגרמני ניטשה פורשו באופן סותר וקוטבי, תוך שהוא נמנע במתכוון לגבש תורה סדורה, ואהב לכתוב תוך ריבוי סתירות והצנעת דעתו האישית. למרות זאת, בעניין הבעיה היהודית והאנטישמיות הוא היה נהיר ועקבי: היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים האחרים החיים כיום באירופה. הם רוצים להיבלע באירופה וצריך לאפשר להם להתבולל בתוכה.

בשנת 1966, ביצע ג'ורג' טמרין מחקר בקרב 1069 תלמידים בני 8 עד 14 על מידת ההצדקה שבהרג האויב בעת כיבוש יריחו ועל מידת ההצדקה לפעול באופן דומה גם כיום. 66 אחוזים מהתלמידים הסכימו באופן מלא למעשה ההרג; 26 אחוזים לא הסכימו כלל; ורק שמונה אחוזים מהתלמידים בחרו בדרך הביניים של הסכמה חלקית.

לכאורה משה אמור להיות מנהיג שנותן לנתיניו משמעות, אולם בפועל, הוא שואב את כוחו מהבחירה האלוהית, שמינתה אותו לתפקידו. סוג כזה של צבירת עוצמה מנהיגותית קרויה בתורת הרשתות בשם 'מתווך' או 'צוואר בקבוק'…

היותם של נדב ואביהוא כוהנים ומשמשים בקודש לפני ולפנים, מציב אותם כנותני דוגמה אישית לכלל העם, עובדה היכולה לחולל בלב כל אחד ואחד את המחשבה כי עבודה חתרנית וספונטנית – ללא כללים מובנים – היא הראויה ביותר. אולם, עבודה שכזאת הינה פתח לכאוס מוחלט בעבודת המשכן בכלל ועבודת האל בפרט. אשר על כן, תגובת האל למעשיהם הינה מידית, זאת במטרה למנוע כאוס אמוני ודתי גם יחד…