[בתמונה: פרידריך ניטשה בבזל, שנת 1875. התמונה היא נחלת הכלל]
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
לכל אחד יש את הניטשה שלו. דומה שכתביו של הפילוסוף הגרמני שחי בשלהי המאה ה - 19 (1844 – 1900), פורשו באופן סותר וקוטבי, תוך שכל אחד מסתמך על ציטטות מדבריו. אין ספק כי לניטשה הייתה יד בדבר. הוא נמנע במתכוון לגבש תורה סדורה, ואהב לכתוב תוך ריבוי סתירות והצנעת דעתו האישית.
זאת ועוד. דבריו של ניטשה מכוונים ליודעי דבר, ולא להמון הנבער שאינו מסוגל להבין את עומקם של הדברים. כאשר הנך כותב באופן שכזה, הרי בהכרח אתה מביא לכאוס פרשני, שנותן במה לכל פרשן לומר את דעתו.
הפרדוקס הזה גרם לכך שראשי הרייך השלישי הנאצי חיבקו את ניטשה חיבוק דוב, והתגדרו בקביעותיו כנגד היהודים. אולם, בעניין הבעיה היהודית והאנטישמיות, ניטשה שלא כהרגלו היה נהיר ועקבי. מחשבתו הפוליטית והמוסרית של ניטשה הייתה שונה מאוד מזו של הנאצים!
תקופתו של ניטשה הייתה תקופת הצמיחה של המדינה והלאומיות הגרמנית. קנצלר גרמניה ביסמרק (1815 – 1898), איחד - במאבקים ובמלחמות - את המדינות הגרמניות תחת שלטונו של הקיסר הפרוסי וילהלם הראשון, ובכך הקים את גרמניה המאוחדת (הרייך השני).
באותה עת החלה גם האנטישמיות להרים את ראשה המכוער, כשהזרז לכך היה תנועת ההגירה ההמונית היהודית, מהמזרח לכיוון גרמניה, החל משנת 1881, והיא עתידה הייתה להמשך למעלה מ-30 שנה. עד שנת 1923, למעלה מ-2.5 מיליון יהודים נטשו את מזרח אירופה, וחיפשו מולדת חדשה. רבים הגיעו לשטחי אוסטריה הונגריה וגרמניה, הם נעזרו ע"י קהילות וארגונים יהודיים.
הפליטים היהודים (ה"אוסט יודן", כפי שכונו על ידי יהודי גרמניה) היו אורחים בלתי רצויים - בלשון המעטה - ונוכחותם גררה תגובה אנטישמית חריפה. יוחסו להם כל תחלואי החברה הגרמנית. הקריאה של האנטישמיים הייתה לעצור את כניסתם לגרמניה, ו/או לגרש את אלה שהגיעו, במידת האפשר (מצלצל מוכר? אם תרצו, ניתן לראות הקבלת מה של תנועת ההגירה היהודית אז עם העובר על גרמניה ואירופה המערבית כולה בימים אלה).
יחסו של ניטשה לאנטישמיות החריפה כנגד היהודים היה יחס שלילי מובהק. בניגוד לעמדותיו בסוגיות פילוסופיות אחרות, כאן אין דו ערכיות בדעותיו (יחד עם זאת, יש להבחין בין יחסו של ניטשה ליהדות ההיסטורית, לבין יחסו לאנטישמיות – נושא שלא ידון כאן והוא חומר למאמר נפרד). התנגדות נחרצת זו לאנטישמיות באה לידי ביטוי חריף בכתביו ומכתביו לאישים רבים: לאמו, לאחותו, לתיאודור פריטש – אנטישמי ידוע, לריכרד אבנריוס ועוד).
ניטשה מתייחס במשנתו ליחס ליהודים מצדם של הגרמנים: "טרם פגשתי גרמני שיהא נוטה חיבה ליהודים" (מעבר לטוב ולרוע, סעיף 251). רוצה לומר: אפשר להניח כי כמעט כל גרמני סופג רגש אנטי יהודי מיום היוולדו. נכון הוא, שרוב האוכלוסייה הגרמנית לא משתמשת ברגש אנטישמי זה כלפי היהודים באופן ברוטלי, אולם יש מיעוט שמנסה ללבות את האש בכיוון גילוייה של אלימות רצחנית כלפי היהודים.
בהמשך הסעיף הנ"ל, מתייחס ניטשה לדרישתם של החוגים האנטישמיים הקוראים לחסום את כניסת המהגרים היהודים אל אדמת גרמניה באופן הבא: "למנוע את כניסתם של יהודים נוספים, ובמפורש לסגור את השערים מצד מזרח...הנה היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר, היציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים האחרים החיים כיום באירופה. הם יודעים איך לקיים ולהבקיע עצמם אף בתנאים הגרועים ביותר. זאת מכוח מידות טובות מסוימות שכיום רוצים כל כך להכתימן כמידות רעות (שם, סעיף 251).
בהמשך הדברים ניטשה מפתיע ואמר כי: "ברור לחלוטין, שהיהודים אילו רצו או אם ייאלצו לכך, יכולים כבר עתה להגיע להשפעה מכרעת על אירופה... אך כמו כן ברור שאין הם חותרים לכך ואין הם עורכים תכניות כאלה. הם רוצים להיספג באירופה להיבלע לתוכה... ולשים קץ לחיי הנדודים ליהודי הנצחי... ולשם כך אולי מן המועיל והפשוט ביותר לגרש מן הארץ את הצרחנים האנטישמיים" (שם).
דבריו אלה של ניטשה שלובים במחשבו כלפי הפתרון האישי שלו לבעיה היהודית. ניטשה שאף לבולל את היהודים בתוך אירופה החדשה שהוא חותר למסד. המרכיב היהודי יכול להביא לתרומה מכרעת ליצירתה של אירופה זו. אין הוא מאמין ללהג האנטישמי שאומר שהיהודים רוצים להשתלט על אירופה. להפך, לדעתו היהודים רוצים להשתלב ולהתבולל וזו הדרך לשיתופם באומה האירופית החדשה.
ניטשה ממשיך ותוקף את הקולות האנטישמיים בצורה חריפה וכך הוא אומר אודותיהם של קולות אלה: "מזמן הטלתי על הדעת לשקול, האם הדעות שמתוך שכנוע פנימי אינן אויבות מסוכנות יותר של האמת מאשר השקרים... דברים כגון אלה שמעתי אפילו מפיהם של אנטישמיים. אדרבה – אנטישמי אינו הופך להיות הגון יותר על ידי כך שהוא משקר באופן עקרוני (אנטיכריסט, סעיף 55).
האנטישמיות לדידו של ניטשה היא תנועת המונים אידאולוגית, שחברים בה לדעתו אנשים חלשי רוח החסרים ביטחון עצמי ומוסר. כוחם של אלה ניתן להם בכוח ההמונים האחרים, או אז היחיד נעשה בתוך המון זה חלש ועלוב עוד יותר. לתנועה האנטישמית אין עמדה רוחנית מוסרית, והיא שיקפה בעצם את הפסיכולוגיה של ההמון או בלשונו של ניטשה של העדר (הראל, 2016).
כמו כן, התנועה האנטישמית הינה צידה השני של הלאומיות, רעיון שניטשה שולל בתקיפות רבה. הלאומיות כפי שבאה לידי ביטוי בימיו של ביסמרק נראתה לניטשה כשיגעון מוחלט. האנטישמיות מזינה את הלאומיות שמזינה את האנטישמיות. ובכך מתחיל תהליך של התדרדרות מוסרית שסופו כאוס חברתי ומוסרי עמוק. לשון אחר – האנטישמיות בגרמניה משמשת לחיזוק הרייך הגרמני השני ולפולחן מדינת הלאום המודרנית שניטשה מגנה אותה כעבודת אלילים.
מקורות
- יובל, י.חידה אפלה, הגל, ניטשה והיהודים, שוקן, תשנ"ו, עמודים 151 - 179.
- ניטשה, פ. מעבר לטוב ולרוע; לגנאלוגיה של המוסר, שוקן , תשכ"ח.
- --------- , שקיעת האלילים (פרשת וגנר, אנטיכריסט ועוד), שוקן, תשל"ג.
- אבי הראל (2016), ההמון והדת כמחוללי הכאוס בחברה, 17/3/16.
מרתק מאוד.