תהליך של חילופי אליטות הוא תהליך, שבו קבוצה חברתית או פוליטית - שהחזיקה בעמדות כוח והשפעה - מאבדת את מעמדה, לטובת קבוצה חדשה, מתחרה, שנוטלת ממנה את עמדות המפתח הללו. תהליך זה עשוי להתרחש בעקבות שינויים חברתיים, פוליטיים, כלכליים או תרבותיים, והוא כולל לעיתים קרובות מאבקי כוח, שינויי מדיניות, והפניית משאבים לקבוצות חדשות. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות תופעת חילופי האליטות, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
תקציר: מערכות מורכבות הן דינאמיות, ונתונות למאבקי עוצמה ולמהפכי כוח. תהליך של חילופי אליטות הוא תוצאה של מהפך כוחות כזה. זהו תהליך מורכב ורב-גוני, שיכול ללבוש צורות שונות בהתאם להקשר ההיסטורי והחברתי. במהלכו, קבוצה חברתית או פוליטית – שהחזיקה בעמדות כוח והשפעה – מאבדת את מעמדה, לטובת קבוצה חדשה, מתחרה, שנוטלת ממנה את עמדות המפתח…
'אליטת ההון' הישראלית חשה היום תחושה קרובה ומאיימת, שהיא קרובה לסוף דרכה, כשאליטות אחרות כבר נושפות בעורפה, ומאיימות לרשת אותה (הציונות הדתית והפריפריאליים - 'בבונים' ואחרים). הסימפטומים הבולטים ביותר לכך הם הקצנת השימוש במערכת האכיפה ובבתי המשפט לצרכים פוליטיים, כמו גם החרפת הטונים בהתבטאויות בכירי המחאה.
במהלך ההיסטוריה, מנגנוני הענקת פרסים שימשו אליטות לתחזק את שליטתן ואת הסדר החברתי. תארי כבוד, פרסים ותארים אקדמיים אינם רק ביטוי להערכה – הם גם אמצעי לייצר לגיטימציה ציבורית ולבסס היררכיות חברתיות. במקרים רבים, הענקת הפרסים נתפסת כמעין "חגיגה עצמית" שבה האליטה מתגמלת את חבריה על עמידתם בסטנדרטים שהיא עצמה מכתיבה. התוצאה הבלתי נמנעת היא אבדן לגיטימציה וירידת ערכם של הפרסים.
הביטוי "גנבתם לנו את המדינה!" אופייני לעידן של חילופי אליטות, ומשמש כמראה לחברה מפולגת הנאבקת על זהותה. הוא מייצג קונפליקט עמוק בין קבוצות חברתיות שונות על אופי המדינה, ערכיה וכיוונה העתידי, כמו גם הבנה של האליטה שהיא הולכת ומאבדת את מאחזיה. סוציולוגים ומדעני חברה יכולים ללמוד רבות מהשימוש בביטוי זה על הדרך שבה קבוצות מתמודדות עם שינוי, תחושת אובדן וחיפוש משמעות במציאות משתנה.
בעת האחרונה - בעיקר במהלך מלחמת חרבות ברזל - התפרסמו השוואות רבות בין צ'רצ'יל לנתניהו בתחומים שונים. יש שרווים מהם נחת (נתניהו בוודאי...). אחרים מלעיגים. המאמר הזה מוקדש לדמיון ביחסיהם של המנהיגים עם האליטות הביטחוניות שלהם. שניהם זכו/זוכים לבוז ולתיעוב מראשי המערכת שניסו להכשילם, אבל הצליחו/מצליחים לשמר את מעמדם באמצעות יכולת הנהגה כריזמטית, ואמונה בלתי מתפשרת בדרכם.
תנועת ה-WOKE מייחסת חשיבות רבה לעיצוב תודעת הילדים כבר מגיל צעיר, מתוך הכרה בכך שהשפעה על הדור הצעיר היא מפתח לשינוי חברתי עמוק וארוך טווח. כך הפכו התיכונים של ילדי האליטה למעוז של דוקטרינציה לסרבנות ולמחאה, כשבמקום שמנהליהם ישקדו על ללמד את תלמידיהם איך לחשוב, הם מספרים להם מה לחשוב. האם זה אכן מצליח? האם זה לא מתהפך עליהם בעקבות המלחמה? נחכה ונראה!
יוהרה (arrogance) בקרב אליטות אינה רק ביטוי של כוח אלא גם אמצעי לשימורו. עם העוצמה גובר הניתוק מהמעמדות הנמוכים ומהחברה כולה, האליטות מפתחות פער רלוונטיות, ומתקשות להבין את המצוקות ואת האיומים שעלולים להתעורר כנגדן. לכן, יוהרה עלולה להיות סימן ראשון לשחיקה ואף לקריסה פנימית של האליטה. זה קורה כאשר העם מסרב לשאת יותר את מחיר היהירות ואת תוצאותיה. מי שמזהה בדברים גם את אליטת ההון הישראלית צודק לגמרי!
אם עד היום, ה- WOKE מקשה מאוד על ישראל להתמודד עם ממשלות שמאל במערב, שהופכות תובעניות יותר ויותר, הרי שהעתיד הקשה הצפוי למערב, בעיקר בסוגיית ההגירה, מסמל שינוי דרמטי לטובתה של ישראל. אם היא תחזיק מעמד במהלך עשור, ואם תצליח לשמור על הישגיה במלחמה מול איראן, יהיה לה קל הרבה יותר לשנות את המציאות הקיימת ביחסיה עם הפלסטיניים לטובתה, ולבנות מציאות חדשה, טובה ובטוחה יותר, עבור אזרחיה. שם המשחק הוא זמן. האם יש לנו אותו?
לאחר שבשנתיים האחרונות הייתי מעורב באופן עמוק גם בניסיון לפתור את המשבר החוקתי ברמה המקצועית, הגעתי למסקנה, שעד שלא נטפל בשורשי החרדה ובגורמים המקטבים, לא נוכל להגיע להסכמות מייצבות. הרושם שלי הוא שבקבוצות הסוציולוגיות שמרכיבות את הימין אפשר למצוא נכונות רבה הרבה יותר להתפשר. הבעיה היא בעיקר אצל האחוס"לים, ולייתר דיוק בחוגים רדיקלים במחנה האחוס"לי, כיוון שיש מעט מאוד אנשים אמיצים שמוכנים לעמוד מול העוצמות האדירות של הגורמים הקיצונים והמקטבים במחנה שלהם.
