רלוונטיים תמיד

המספר המקראי המתאר את טיב היחסים של צפורה ומשה, אומר שהיא חזרה אליו אחר שילוחיה. האם מדובר כאן בגט כריתות שנתן לה משה – קודם חזרתו ממדיין למצרים – או האם המדובר היה באילוץ נוכח הנסיבות?

מה הופך מדינה גדולה, מתועשת ועשירה יחסית – כמו אוקראינה, לכלי משחק בידיה של מעצמה שכנה? האם זה יכול היה להיות אחרת?

לב השאלה הוא היכולת, להבחין בין המקומות שבהם צריך לחפף, ובין המקומות שבהם אסור לחפף. כי מעגל הקסמים הזה פוגע ביכולת שלנו להתמקד ולהעמיק. כי היכולת לחפף היא גם היכולת לרחף, להיות מעל לדברים; והיא הפוכה ליכולת לגעת בלב הדברים.

בגיהינום הביורוקרטי המאפיין את מדינת ישראל, הקמת מפקדה נוספת עם רמטכ"ל/מפכ"ל נוסף, ואלופים/ניצבים וחצרות מלכות, רק תטביע אותנו בביצה שממנה אנחנו צריכים להיחלץ. הגענו לכאן בגלל האימפוטנציה הקשה של צה"ל והתנהגותו השערורייתית בפריפריה; ובגלל קוצר ידה של המשטרה וריקבונה הפנימי הקשה. איך עוד ביורוקרטיה תפתור זאת?

עתה, ברור לרוב הציבור היהודי, שאמנם שילוב המגזר הערבי בפוליטיקה ובממשל הישראלי הוא אינטרס לאומי; אבל, הצבת התנועה האסלאמית בנקודת סחיטה וויתור על אינטרסים לאומיים חיוניים, היא התאבדות לאומית!

דוגמה אישית היא מושג הלקוח מתורת המנהיגות, המתאר התנהגות נכונה וראויה, אשר מהווה מודל לחיקוי, שיש לה השפעה חזקה על הכפיפים, הרבה מעבר להפעלת סמכות ישירה. דוגמה אישית מאפיינת חברות צעירות, דינאמיות ובריאות. היא אינה קיימת בחברות זקנות, הסובלות מסטגנציה ומהתפוררות.

נראה כי "פרס האיתולות לביטחון לאומי" יצטרך להמתין למועמד אחר: מאמריו של תא"ל ערן אורטל, וכתבי מכון דדו מלמדים כי הם אינם מנסים "לשתק ולשבש את החשיבה הצבאית בצה"ל". הם מנסים לעורר אותה.

בפרשת בשלח מצוי הטקסט הנשגב של שירת הים, שהיא תיאור המאורע אודות חציית בני ישראל את ים סוף, וטביעת המצרים שרדפו אחריהם בים זה. החל מתקופת המשנה והתלמוד, הטקסט של התורה נתרגם לארמית, היות וחלק גדול מקהל השומעים, לא שלט בשפת הקודש.