פנחס יחזקאלי

הנשיא הלבנוני מפריח רמזים על נורמליזציה ואפילו על שלום, ופתאום רבים בעם ישראל נמסים… תגידו, באמת בא לכם שגרירות ישראלית בבירות? לא למדתם לקח?

כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית – כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה – יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.

אל תיתנו ל"חמוצי המלחמה" להחליש אתכם, קרוב כל כך לנקודת ההכרעה. המציאות בשטח חזקה מכל פרשנות באולפן, והאמת, בערבו של יום, תמיד צפה מעל המים.

הפמיניזם לא מת ככלות הכל, הוא רק היגר לאיראן. בעוד שבמערב הוא הפך לאקדמי, טרחני ומנותק, הוא נולד שם מחדש בעוצמה אדירה. שם, נשים אינן נלחמות על "שפה מכילה", אלא על הזכות לנשום, לראות שמש ללא כיסוי ראש, ולצעוד ברחוב ללא פחד. תחת הסיסמה "אישה, חיים, חירות", מזכירות נשות איראן לעולם מהו פמיניזם אמיתי.

תחת מילים יפות, כמו: "לכידות", "סולידריות" ו"יציבות", מציע ד"ר יוסף זהר מתווה כניעה לדינמיקה של ניסיון ההפיכה המתבצע בישראל מאז 2015, מועד תחילת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו. הנה ביקורתי על הצעתו, והוא בהחלט מוזמן להשיב.

אסור לטעות לרגע, אם המצב יגיע לנקודת אל-חזור הממשל לא יהסס למנוע השתלטות מוחלטת של הווק על ישראל, גם במחיר של עימות חזיתי עם מערכת האכיפה הישראלית הרקובה והמושחתת.

כאשר קבוצה תופסת את אובדן כוחה כהיסטורי – דווקא כשהסיכון לקריסה גדל – גדלה במקביל הנכונות לבצע מהלכים שמעצימים אותו, ו'שבירת כלים' הופכת לאסטרטגיה: ההסלמה מייצרת עומס מערכתי, מסיטה את היריב לכיבוי שריפות, ולעיתים – אם מצליחים לשרוד די זמן – מתהווה 'סדר חדש' מתוך הכאוס, שבו 'נפתחות' גם הזדמנויות חדשות, במקביל לאיומים, שניתן אולי לנצלן, כדי לשרוד.