מורכבות בביטחון לאומי

למרות שכולנו גדלנו על דמותו של יהודה המקבי כמנהיג המרד החשמונאי הרי שהדמות המרכזית האמיתית שייכת דווקא לאחיו הצעיר יונתן. חנוכת המקדש האמתית – שהחזיקה מעמד "יתר על מאתיים שנה" – היא חנוכת המקדש של יונתן ולא של יהודה. יתכן שדמותו של יהודה התקבעה כדמות המרכזית של חג החנוכה בעקבות התפיסה הציונית של שלהי המאה התשע-עשרה. היותו של יהודה לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, הייתה הדמות שרבים מראשוני הציונות חיפשו…

הנה לכם תרגיל מחשבתי על 'רעיון מחולל' שיכול לסדר מחדש את הכלים על לוח השחמט. את הרעיון הזה יכול בנימין נתניהו לממש, על מנת לסכל את ההחלטות העתידיות של ועידת השלום הצרפתית – שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017, ואת הגיבוי שתקבלנה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס אחריה… האם לסיפור שלפניכם יש היתכנות ריאלית במציאות המטורפת שלנו? בניתוח המציאות – שתשתרר באזור אחרי החלטות 'וועידת השלום' ומועצת הביטחון – זה יכול בהחלט להיות סוג של נטילת סיכון סביר…

אובאמה איננו יכול פוליטית לפגוע במערכת הקשרים בין ארה"ב לישראל, כיוון שהקונגרס יסכל כל החלטה כזו. על כן, מגרש המשחקים הנוח מבחינתו הוא המגרש הבינלאומי. וועידת השלום הצרפתית – שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017 בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי – איננה מתכנסת רק להצהיר הצהרות לתקשורת; ומן הסתם, הצהרות הוועידה תגובינה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב 18 לינואר, לבקשת אחת המדינות החברות…

ההצבעה על ההתנחלויות בעצרת האו"ם מילאו את הרשתות החברתיות בפוסטים רגשניים, מימין ומשמאל: הימין מלין על האנטישמיות של אובאמה וחוזר לכנותו "אוסאמה". השמאל טוען לנקמה בראש ממשלת ישראל. אבל האמת היא שאובמה כמו אובמה, מקדם את המדיניות בה הוא מאמין ולא עוסק בענייני נקמה. אובאמה התנהל גם הפעם כמו שהתנהל לאורך שמונה שנות כהונתו: בהעדר יכולת פנים אמריקאית לקדם את עניניו – השתמש בקהילה הבינלאומית על מנת לקדם את מטרותיו הפוליטיות.

הנוצרים במזרח התיכון, שהיו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי של האזור במשך מאות שנים, מתמודדים בעשורים האחרונים עם אתגרים קשים שמסכנים את קיומם ההיסטורי. חלקם היגרו, חלק גדול אחר עבר רצח שיטתי וטרנספר. עוד מספר עשורים ישארו נוצרים במזרח התיכון רק בישראל. מאמר זה מוקדש לטרגדיה של הנוצרים במזרח התיכון: להיסטוריה שלהם, להתנגדות החברתית והפוליטית שהם חווים, ולתופעת הטרנספר שנוגעת לגירוש מכוון של הקהילות הנוצריות מהאזור.

המאמר מתאר – אלה מול אלה – את הצבא הסלווקי ואת המחנה היהודי ובעלי בריתו, בניצחון החשוב ההוא של המכבים על הממלכה הסלווקית.

בימים האחרונים, לקראת הכינוס הרשמי של האלקטורים מחר – ה- 19 בדצמבר 2016 – והצבעתם על זהות הנשיא האמריקאי הבא, חזרו הספינים, על השפעת הרוסים, לכאורה, על מערכת הבחירות האמריקאית, לככב בכותרות הראשיות של אמצעי התקשורת השונים. תאוריית המעורבות הרוסית הצליחה לקנות לעצמם לא מעט אוהדים. אינני יודע אם יש בה אמת, אבל גם אם כן, היא מחווירה מול היקף ההונאה הציבורית שנוצרה בבית הלבן בשמונה שנות כהונתו של הנשיא אובאמה…

משהו מהותי השתנה בתופעת הבחירות: מה שעומד להכרעת העם, הולך ונעשה מהותי ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. מדובר בבחירה לא רק בין שתי דרכים, בין שתי דמויות מנהיגותיות, אלא בין שתי מערכות ערכים, שאינן מתיישבות יותר זו עם זו. שתיהן מוכוונות אל העתיד אך תופסות אותו לגמרי אחרת.

בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו, לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו? קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון…