האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
למי שלא הצליח להבין, בעידן של תקשורת מוטה, את שהתחולל בבית הקברות הצבאי בבאר שבע, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות הטרור, ב- 25/4/23, אתחיל מהסוף: בן גביר מתאושש והוא בדרך לבסס את עצמו כתופעה של קבע בפוליטיקה הישראלית. וגם: תודה לתנועת המחאה שהביאה אותו עד הלום.
"… בְּבֹא הַיּוֹם בֶּעָתִיד; וְנֶכְדֵּנוּ לִבְנוֹ אָז יַגִּיד: גִּבּוֹרִים הָיוּ, אַךְ מַעֲשֵׂיהֶם נִשְׁכְּחוּ, יְבַכּוּ אָז כֻּלָם אֶת הַחֵטְא שֶׁחָטָאנוּ – אֶת הוֹד עֲבָרֵנוּ מִילָדֵינוּ שָׁמַטְנוּ…" דוד א' פרנקל: חטא שחטאנו.
מה לעשות והשכול הוא ספציפי. ביום הזכרון כולנו זוכרים את אלו שנתנו חייהם על רקע וכתוצאה של הסכסוך ושל הסכסוך בלבד. מנקודת מבט אישית, אין הרבה הבדל אם היקיר שלנו הלך לעולמו בגיל 90 מסיבות טבעיות, או בגיל 19 בשל תאונת דרכים. אבל מנקודת מבט ציבורית, מה לעשות וההבדל קיים וידוע, וכל נסיון להכחיש או לטשטש אותו, מעיד על המכחיש ועל המטשטש ולא על העניין עצמו.
אם באמת יש להיסטוריה מטרה, האם אין זו ערובה לכך שתרחיש אפוקליפטי כמו 'סוף ההיסטוריה', לא יכול להתרחש?
כל מי שמחזיק בתודעה התיישבותית חלוצית, היה צריך להתקומם נגד הכרזתו של ראש הממשלה לשעבר, אריק שרון, "דין נצרים כדין נגבה ותל אביב", שהעמידה כביכול דין אחד לתל אביב ולנצרים. בין תל אביב בהווייתה הבורגנית לבין נצרים כיישוב ספר חלוצי קיימת וראוי שתתקיים, שונות מהותית. האמירה של אריק שרון ביטאה טשטוש הולך וגובר של ייחוד המעשה החלוצי, ייחוד המתקיים באורח חייו של החלוץ ובנטל הסיכונים והחובות שהוא מוכן ליטול על עצמו ועל משפחתו…
מגילת העצמאות ממלאת תפקיד מרכזי במיצגי המחאה נגד הרפורמה המשפטית / המהפכה המשטרית'; אולם האם מארגניה, ואלה שמפגינים בעזרתה קראו אותה עד תום? אם יהיה למגילה תפקיד בגיבוש הסכמות לאומיות חדשות, כדאי לו לימין לסמוך ידיו עליה…
המאמר עוסק באחת ממרידות היהודים האמיצות והבלתי מוכרות בסיפורי השואה והגבורה, של מרד גטו-לחווא (Lachwa), בבוקר ה- 3 בספטמבר 1942. המאמר מנסה לתקן במשהו את העוול ההיסטורי הזה!
הדף הזה מביא לכם את האוסף ה- 40 של כרזות ובהן אמירות שתועדו אצלנו, באתר ייצור ידע; בהקשרים של פוליטיקה, צבא ומדינאות…
מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?
פני החברה הם תמיד כפני האליטה. היא זו המנווטת אותה. היא זו שיוצרת את תרבותה הפנימית ואת חזונה; היא המרימה והיא המדרדרת אותה. החברה שלנו מצויה במצבה הגרוע ביותר מאז קום המדינה. המצב הזה משקף את הקיפאון/סְטַגְנַצְיָה ופער רלוונטיות של האליטה, על חלקיה השונים.
