אמונה

בתום כל ההרג, גם אם הוא היה לצורך הגנה עצמית, מוטב היה ליהודים שהיו חוסכים את חגיגות הניצחון. משהו בכל הסיפור הזה של החגיגות הופך את כל העניין לבלתי אנושי…

המן השתמש בטבעת לפקודה מופרעת לחלוטין. באים אסתר ומרדכי ומשתמשים בטבעת לפקודה שלא מבטלת את הפקודה המופרעת אלא מעמידה מולה פקודה חזקה יותר. שמחים? איזו הצלה מתוחכמת. והיהודים צוהלים והעמים האחרים, מרוב פחד, מתיהדים. לא באמת הופכים ליהודים, אלא עושים עצמם כיהודים. מתחפשים…

למעשה המלך מציע לאסתר שתי משאלות: אחת – שאלתך, והשנייה – בקשתך. השאלה תענה במלואה ואילו הבקשה מוגבלת ל"עד חצי המלכות". אסתר הגיעה מוכנה ונותנת תשובה מדויקת לשתי המשאלות שניתנו לה. לשאלה היא מבקשת את נפשה. ואילו לבקשה היא מבקשת הצלה לעם שלה.

‏הפעם בפרשה: מהיכן לומדים שיש לצלצל בדלת לפני שנכנסים לבית? מהיכן יודעים שמידע הוא כוח? סודם של הכוהנים; ועוד.

מסתבר שהמלך שחשבנו אותו לטיפש, אינו כזה טיפש… הוא כנראה הכיר היטב את הסחורה האנושית בחצרו, ושאל את המן את השאלה באופן אנונימי, כדי לקבל תשובה אמיתית, ללא משוא פנים. והמן נופל בפח…

הינה לפנינו פרק על אישה, נערה יפת מראה העושה מה שאומרים לה, שלפתע, בשעת משבר, הופכת ממש ל'בחורילה'…

 אז מה היה לנו כאן: מרדכי גאוותן ללא סיבה; המן רשע וגאוותן גם הוא; קרב ענקים בין בית שאול לעמלק; ועונש קולקטיבי בלתי מוצדק בעליל…
מלך מטורלל חסר כל אחריות מינימלית.
ואזרחים העומדים מהצד. אולי לא מסכימים, אבל שותקים ונבוכים.

בפרשת תצווה מובא קידושם של הכוהנים בין השאר על ידי משיחתם בשמן המשחה. משיחה זו הפכה אותם למקודשים ואפשרה להם להתחיל לעסוק בריטואלים הפולחניים במשכן. היו חוקרים שטענו כי עניין משיחת הכוהנים הינו עניין מאוחר והוא חידוש של תקופת הבית השני. טענה זו ככול הנראה אין לה על מה לסמוך כפי שהוכיח יחזקאל קויפמן…

 פרק שכל כולו בנייה של אוסף פרטים המלמדים אותנו על איזו תוכנית אלוהית מתוחכמת שבה כל פרט על לוח המציאות פועל לפי איזו תוכנית מופלאה של אלוהים (שבאופן מתוחכם כלל לא מוזכר באופן מפורש במגילה), שמטרתה להציל את עם ישראל מהשמדה בגלות, באמצעות מרדכי ואסתר שכאילו במקרה היו במקום הנכון ברגע הנדרש…