מסתבר שהמלך שחשבנו אותו לטיפש, אינו כזה טיפש... הוא כנראה הכיר היטב את הסחורה האנושית בחצרו, ושאל את המן את השאלה באופן אנונימי, כדי לקבל תשובה אמיתית, ללא משוא פנים. והמן נופל בפח...

מפחיד. דויד נאחז באמונתו בה' כמזור לכך, שהוא מבין שמבוקשו הנסתר ממנו ניתן לו – מות בנו בקרב, שלא לומר רצח בנו בידי אביו...

מה שמעניין כאן זו הסיבה, שנותן הכותב לחילוץ המבוקש מה': ו כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּשְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ׃ כלומר – אם אמות – מי יתפלל אליך ה'? מי יזכור אותך? הרי אם אני מת אני לא יכול לתת לך כבוד. נראה כאילו הכותב מתנה את כבוד ה' בקיום אנשים שיתנו לה' כבוד...

מי שמקבל אינסוף עושר ונכסים וכבוד (כן, אותו כבוד מספר מלכים א' חוזר כאן בקהלת), מאבד את היכולת ליהנות מכל זה, רוצה עוד ועוד ללא שובע, וסופו רע ומר...

עצם השימוש שעושה איוב ב"מאזנים", מעיד שהוא בעצם מחפש לקיים משפט צדק בינו לבין....אלוהים. כן, המשפט הבא מעיד שאיוב מכוון בדיוק למי שהוא כה האמין בו, אלוהים: ד כִּ֤י חִצֵּ֪י שַׁדַּ֡י עִמָּדִ֗י אֲשֶׁ֣ר חֲמָתָם שֹׁתָ֣ה רוּחִ֑י בִּעוּתֵ֖י אֱל֣וֹהַּ יַֽעַרְכֽוּנִי...