בתום כל ההרג, גם אם הוא היה לצורך הגנה עצמית, מוטב היה ליהודים שהיו חוסכים את חגיגות הניצחון. משהו בכל הסיפור הזה של החגיגות הופך את כל העניין לבלתי אנושי...

הפסוק האחרון בפרק הוא בעיני מעניין: כא שִׁ֘יתָ֤ה יְהוָ֨ה׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה׃ כלומר – כל העזרה והתמיכה של ה' היא כדי שידעו האויבים (הגויים) שהם בני אנוש. זה הלקח שמצפה כותב המזמור שיפנימו העמים, לאחר שיחוו את תמיכת ה' בדויד ובישראל...

מהות החיים היא מה שהאדם עושה בהם מתוך ידיעה שזמנו קצוב. תובנה כזו טומנת בחובה תסכול רב מאוד משום שמעטים לדעתי האנשים (ואני לא ברשימה) שבאמת מצליחים לחיות חיים כה מלאי משמעות...

תוריד ממני את העונש. תפסיק להפחיד אותי. אז אני אוכל לדבר "חופשי" את מה שעל ליבי במלא הכנות והפתיחות. אחרי זה – מאחר וברור שאין לי סיכוי שאהיה צודק, באמת כבר לא משנה לי מה יקרה. אני דורש את יומי בבית המשפט. זה הכל! אלוף משנה במיל', עופר בורין, מפרש את פרק ט בספר איוב...