אמונה

משה מתוקף התבודדותו זכה להארה רוחנית עליונה. ברם, הארה זו הייתה בעוכריו, היות וקשה היה לו להתנתק ממנה. לכן, כשבא לדבר עם עמו, הוא נתן על פניו מסווה. הוא נאלץ להפסיק את השגתו העליונה ולרדת לקרקע המציאות. ללמדנו, שמנהיגות צריכה לרדת אל העם במובן החיובי של המילה. עליה להבין את מצוקות וקושי היום יום ולא לשפוט את מעשי העם ממגדל השן. זה הצורך לדבר ולהנהיג את העם בגובה העיניים; ומגובה זה, לנסות ולגרום לעם להתקדם ברמתו הרוחנית הכללית.

הרמב"ם בספרו הפילוסופי מורה נבוכים נותן טעם נועז לעשיית הכרובים במשכן. הסיבה לכך היא הדרישה מההמון שיאמין במציאותם של מלאכים. הכוונה במונח 'מלאכים' היא למכלול כוחות הטבע שהיקום פועל על פיהם. הן המקרא והן ספרי הנביאים משתמשים במונח 'מלאך', אבל הכוונה אינה אלא לחוקי הטבע הקיימים. בנוסף מלאך הינו כוח רוחני שבאמצעותו הנביא מקבל את נבואתו.

בגישתה של המאגיה האסטרלית (מאגיה המבוססת על אסטרולוגיה) יש ניסיון מעניין להתמודד עם אחד הקשיים הגדולים ביותר במעשה המשכן, והוא הציווי על עשיית פסל הכרובים…

הרמב"ם רואה בתפילה יסוד מרכזי בעבודת האל, והוא אף מבסס את חובתה על פי פסוקי המקרא. התפילה הינה לדעתו, כלי חשוב ביותר בהשגת חברה מוסרית וצודקת כמו גם ככלי רוחני הבא להפנות את האדם ואת כוח מחשבתו לעסוק בעולם הרוחני תוך עזיבת העולם החומרי…

הרמב"ם מציג תפיסה נחרצת וברורה כי מעמד הגר אינו נחות, והוא שווה ערך לכל אדם מישראל לכל דבר ועניין. לפי דעתו, כל מי שבא להתגייר, יש לקרבו ולהתייחס אליו בכבוד והערכה מיוחדים, אלמנטים שחסרים כיום מאוד במחוזותינו כלפי הגר ומעמדו. הרמב"ם גם יוצא חוצץ כנגד התפיסה, הקיימת בחלקים לא מבוטלים בעם, שרואים בגר יהודי סוג ב', ולא כשווה בין שווים בחברה היהודית העכשווית.

המסורת של מתן תורה בסיני על ידי משה, הינה התפיסה המרכזית השולטת במסורת היהודית. אולם, יש לדעת שבספר יהושע, מצויה מסורת אחרת ומנוגדת שמעלה תהיות לא פשוטות בנידון…

על פי המנהג יש קשר ישיר בין שירת הים והאכלת ציפורים בשבת זו הנקראת שבת שירה. חלק מהטעמים למנהג זה הוא הקשר בדימוי של האדם או נפשו לציפור, או ליתר דיוק לחופש בחירתו של האדם בכלל, ולשחרור מתאוותיו בפרט. איגרת הציפורים של אבן סינא, הגם שלא עוסקת כלל בשירת הים, יש בה את התובנה המרכזית של שבת זו – הבחירה הנכונה של נפש האדם, בחיפושה אחרי האמת.

אבן סינא מחלק את סוגי התפילה לשניים, תפילה חיצונית ותפילה פנימית. התפילה החיצונית מאמנת את הפרט מההמון להכרת הטוב ולציות פוליטי, בעוד שהתפילה הפנימית מובילה את האדם להכרה שכלית עליונה. גם הרמב"ם בעקבותיו, מבחין באופן ברור בין תפילה רגילה (חיצונית ע"פ אבן סינא), אשר אינה מביאה את האדם להבנת מהות האל, לבין תפילה שכלית (פנימית ע"פ אבן סינא), שהיא התפילה הראויה, והיא אשר מביאה את האדם להבנה שכלית מעמיקה. מה היה אם כן טיבה של תפילת משה?

פסוקי המקרא בתחילת פרשת וארא בספר שמות, מציגים גישה שאינה עולה בקנה אחד עם הכתוב קודם לכן בפסוקים של ספר בראשית. פרשני הדורות עמלו רבות כדי לתרץ את הסתירה הקיימת בתוך גוף המקרא. העניין לא נעלם אף מעיני הפילוסופים היהודיים של ימי הביניים, וכל אחד תרם את פרשנותו המקורית…

הסיפור הקצר על מה שאירע לצפורה, שעליו דן המאמר, הוא המקרה האחרון שמסופר קודם שהופך משה למנהיג, והיא גם גיבורתו הבלתי מעורערת…