פרשת תרומה העוסקת בכלי המשכן, עוסקת בין השאר בתיאור המזבח שהיה מוצב בחצר המשכן. מזבח זה היה עשוי מעץ מצופה בנחושת, עובדה המעידה על פאר, שכן היה ניתן לבנות מזבח גם מאדמה בלבד. בכך, דומה המזבח של המשכן למזבח שנבנה במקדש שלמה, שאף הוא היה עשוי נחושת...

פרשת ויקהל ממשיכה לעסוק בציווי עשיית המשכן וכליו. אחד מכלי המשכן הוא הכיור וכנו. מהותו קידוש ידיהם ורגליהם של הכוהנים אשר באים לשרת במשכן. בניגוד לכלי המשכן האחרים, אין המקרא נוקב במידות מינימום מחייבות אודות הכיור.

מדוע נאמר משכן ולא נאמר מקדש? על כך מסביר האבן עזרא (מפרש שחי בספרד בתקופת תור הזהב) שבמשכן שוכנת השכינה שהיא קדושה ומקדש זה מלשון קדוש. תשובה נוספת, במהות, משכן ומקדש חד הם. ההבדל ביניהם הוא, שמשכן הוא דבר ארעי ומקדש זה בית הקבע.

פרשת תרומה מתחיל המקרא בתיאור מעשה המשכן על כל היבטיו הפולחניים, תיאור שנמשך עד לסוף ספר שמות. בתמצית, המשכן הינו המקום האלטרנטיבי של הר סיני בו ניתנו לוחות הברית. כדי לייצר בעיני העם המשכיות של הקשר עם האל, היה צורך לבנות משכן של ממש, בו קשר זה מתממש...

המחלוקת בין הפרושים לצדוקים - בדבר מי רשאי להקריב את קרבן התמיד בפרט, ואת קרבנות הציבור בכלל - הוכרעה זה מכבר. מה הדבר שנשאר ממחלוקת זו רלוונטי לימינו אנו? לטעמי הרלוונטיות של מחלוקת זו נעוצה בעובדה מי רשאי לקחת חלק בפולחן הדתי הכולל. האם אלה יחידים בלבד, מורמים מעם, או שעבודת האל שייכת בכולם ולא רק ביחידים. הפרושים הכריעו כאן כי הפולחן הדתי משותף לכולם, וזו אמירה נוקבת כנגד התפיסה שפולחן זה שייך רק ליחידי סגולה. התפיסה הזאת של הפרושים היא העיקר במחלוקת זו שטעמיה נשכחו זה מכבר; כמו מגילת תענית, שבטלה לאחר חורבן בית שני.

בגישתה של המאגיה האסטרלית (מאגיה המבוססת על אסטרולוגיה) יש ניסיון מעניין להתמודד עם אחד הקשיים הגדולים ביותר במעשה המשכן, והוא הציווי על עשיית פסל הכרובים...