האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
לאחר גמר מלאכת המשכן, מושמים בארון ברית ה' לוחות הברית שמשה הוריד מהר סיני. לוחות אלה, הם נוסח הברית בין האל המקראי לבני ישראל. לאחר שמניחים את לוחות הברית בארון הברית, מסופר כי כבוד ה', מילא את המשכן. האם מדובר באל עצמו?
היום אין אוהל מועד, אין ענן ואין אש. אז לאן הולכים? מתי עוצרים? הענן והאש שלי אינם אלא הכליות והלב והמוח (המצפון והנפש והשכל וניסיון החיים), שמדריכים אותנו במהלך חיינו על האדמה…
אם תסתכלו היסטורית אחורה תראו, שבדרך כלל, במלחמות הטובות ביותר שלנו, כמו ששת הימים, פגענו בסדר גודל של כעשרה אחוז מכוחו של האויב. עשרה אחוז זה מספיק למסגרות גדולות כדי שיתבלגנו, יאבדו את הקוהרנטיות שלהן, ובסופו של דבר החליט מי שהחליט בצד השני שכדאי לבקש הפסקת אש ולעצור – כי לא כדאי להמשיך ולהילחם…
אני חושב שבסוגיה הזו של העמידה מול הפלסטינים צריך להבין, שלא צריך למדוד את הפעולות שאנו עושים בתוצאה מעשית יום יומית. כפי שאמרתי, זה לא ניצחון של "זבנג וגמרנו". צריך לראות איך הפעולה משפיעה על מגמה. בהצטברות של מגמות ניתן להגיע להשגת יעדים. כדי לעמוד בזה אין מדובר בהכרעה צבאית…
מה שאמר פעם דוד בן גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", לא נכון יותר היום. בעידן הגלובלי שבו אנחנו חלק מן העולם, הכלכלה שלנו מושפעת מן העולם, רמת החיים שלנו, והיכולת שלנו לעבוד קשורה ביצוא וביבוא – איננו קיימים בלי זה…
פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל היא פרשת השבוע העשירית בספר שמות. היא מתחילה בפרק ל"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק ל"ח, פסוק כ'. פרשה זו עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים, שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות פָּרָשַׁת ויקהל, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
ככל שנמדוד היבטים מגוונים יותר של שיתוף פעולה, כך יאפשר לנו המידע הבנה טובה יותר של המצב ושל הדרך לשפרו. הרעיון הוא של שיפור מתמיד כדרך חיים. כשם שמכונית זקוקה לאופטימיזציה של המנוע מידי תקופה, כך צריך גם הארגון לעבור סינכרון תקופתי…
בתקשורת החדשה, בעולם התקשורתי החדש שאנחנו בתוכו – ואני חוזר ואומר שהוא גדל מבלי שאנחנו בעצם בכלל שולטים בו, והוא יוצא משליטה – אין יכולת לעצב את מדיניות ההסברה, אין יכולת לעצב או להשפיע על זרימת המידע. באופן גס אומר, שהמידע שולט בנו, ולא אנחנו בו…
אני חושב שיש חיוניות לכך, שיהיה הרבה יותר שיתוף בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, כי ההכרעה הצבאית בכל פרמטר ובכל הגדרה שניתן לה, תמיד תתקבל בסוף כהנחיה של דרג מדיני, תיקבע על-ידי דרג מדיני, שאין לו ידע. פרט לכך שזה או אחר היה קודם רמטכ"ל או אלוף, ולפעמים זה יותר מסוכן, כי הוא היה אלוף או רמטכ"ל פעם – והוא לא תמיד יודע שהמצב השתנה לגמרי. השילוב בין הדרג המדיני והצבאי הוא חיוני ביותר, ואיננו עושים בו מספיק…
אנחנו רואים מצד מדינת-ישראל חוסר נחישות. אני חושב שאבותינו, שהיו לא פחות הומניסטיים (אולי פחות ליברליים) מבחינת רגישות לחיי אדם, הבינו, שביטחון לאומי פירושו הבטחת הקיום של האומה לטווח ארוך. קיום של הרבה שנים לטווח ארוך דורש לפעמים הקרבה של מעט חיי-אדם בטווח הקצר. מי שלא מוכן לשלם את המחיר הזה בטווח הקצר ישלם מחיר גבוה יותר בטווח הארוך…
