מורכבות בביטחון לאומי

יונתן ווינברג כותב פרשנות מרתקת על ספרו של מייקל, 'ככה ייעשה ליהודי'. הוא רואה בו הקבלה לריחוק הגובר, שבין יהודי ישראל ליהדות התפוצות; כמו גם לתפקיד היהודי בהובלת המאבק בימין האמריקני…

המערכה שבין המלחמות חשובה לא פחות מן המלחמה הגדולה, ובהנהגה הלאומית ראוי להקדיש לה את מלוא משאבי הקשב ותשומת הלב. בהקשר זה, דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך, שבו מערכה מוגבלת עלולה – בניגוד לציפיות – לצאת משליטה. לכן, מערכה זו תובענית בכישוריי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק – עד כדי לייתר את מופע המלחמה הגדולה.

המצדדים באסטרטגיה של אי תכנון גורסים כי אין טעם לתכנן; כיוון שעצם התכנון גורם נזק. זאת, כיוון שגם אם נקטין את מרווח אי הוודאות בעבודת תכנון קשה, עדיין הוא יהיה גדול דיו כדי להפוך את התכנון ללא רלוונטי; ולאלץ את המבצעים להתמודד עם תוצאות בלתי צפויות למכביר…

הדיון הפוליטי והתקשורתי בסוגיות דו"ח המבקר בסוגיית מנהרות החמאס ומבצע 'צוק איתן', מבטא הנחות יסוד שראוי להעמידן לדיון ביקורתי גלוי. הן מבוססות על מודלים הנלמדים בעולם האקדמי במדע המדינה, במנהל עסקים ובהנדסת ייצור. מול הסדר האידאלי הרצוי – המוכוון על פי אמות המידה הנרכשות בתחומים אלה – נדרשת נקודת מבט אחרת, המגיעה מבית הספר של החיים, ומונעת מתוך כבוד בסיסי לקשיי המציאות במלוא ממדי מורכבותה.

להרתעה יש אחות תאומה שטנית – פייסנות. קיימים שני סוגי מנהיגים בעולם – המרתיע והפייסן. כולם שונאים את המרתיע ואוהבים את הפייסן. הפייסן מבטיח שלום קצר מועד. ממשל אובאמה קרא לזה דיפלומטיה חכמה. כל פעם שהמתח גדל בעקבות אירוע כלשהו, ממשל אובאמה דאג לנטרל את האירוע באמצעות וויתורים דיפלומטים. הבעיה שחייה של הפייסנות קצרים…

קצת מעליב שמושגים כמו חדשות מזויפות (Fack News) ו- עובדות אלטרנטיביות (Alternative facts) נולדו לחופי האוקיאנוס ולא במדינה הזו שלנו, שבה כבר מזמן האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים… בפרשת אלאור אזריה – כמו כמעט בכל תחום שנוגע בפוליטיקה – לעובדות ולאמת לא היה ערך מלכתחילה. מרגע שפרצה התחלקה המדינה לשתי קבוצות של אוהדי כדור רגל, שבקטטות שביניהן הכל מותר…

אין קדושה בשום שלטון. לא של הריבון ולא של החוק. יש איזונים! כשאחד הצדדים צובר עוצמת-יתר מתחילה הסתאבות ומתגבר פער הרלוונטיות. דומני שהסתאבות של כלל המערכות: המבצעת, המחוקקת והשופטת, היא ההגדרה הטובה ביותר למצבה של ישראל בעשור השני של המילניום!

המדיניות האמריקאית כלפי איראן בהחלט מהווה שינוי משחק אזורי. היא תגרום להורדת המתח וצמצום השבטיות, דבר שבתורו יגרום להחזרת התפקוד למערכות השלטון המרכזיות, ולהתרכזות בבניה מחודשת של כל מה שנהרס באזור בשנים האחרונות. צמצום הנוכחות האיראנית מחוץ לגבולות איראן, יהפוך את המזרח התיכון לבטוח הרבה יותר. הצעד יגרום לחיזוק המאבק בטרור ויעזור לארה"ב להתייצב בעמדה טובה יותר לקראת מו"מ עתידי עם מעצמות אחרות באזורים אחרים בעולם. אבל, התנאי לכך שכל זה יקרה הוא, שממשל טראמפ ימנע מלעשות טעויות.

מהי ריבונות ומה ציפיותינו ממנהיג ברמה הלאומית? כל עוד הכל מתנהל כסדרו, ללא מצוקת הערכים המתנגשים, זקוקים ללא יותר ממנהל תפעול חרוץ ויעיל. הצורך במנהיגות מתחיל במצוקת צומת ההחלטה. למשל, לנוכח מתחים בלתי פתורים, דוגמת גילוי התנגשות בין הכוונת החוק כלשונו וכרוחו, לבין מימוש מטרה לאומית נעלה. כאן מבחנו של מנהיג, ברגע בו הוא נדרש להחלטה פורצת דרך שמעבר למסילת הנוהל והחוק.

"… עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? – רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט… יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם… "