מורכבות בביטחון לאומי

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר, שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדת מספר 129), המליץ "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות (בלבד)". המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך – כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע – עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור, ומעולם לא הוכרעה.

בהיבט התקשורתי בחירתו של טראמפ לנשיאות הייתה ברבור שחור. 'חכמת הרחוב התקשורתי' הכתירה את הילרי קלינטון כנשיאה ה 45 של ארה"ב כבר בקיץ 2015 וחכמת הרחוב הזאת חצתה גבולות גאוגרפיים. בתוך התווך התקשורתי הזה מנהלים הרוסים מבצע של לוחמה פסיכולוגית. לא סביר שהערכה הרוסית בהדבר זהותו של הנשיא ה 45 שונה מהותית מהערכה הרווחת מסיאטל ועד ברלין… 

העמדות של הישראלים בשאלות, הנוגעות לאיכות הסביבה או לגובה הריבית בבנקים הן, על פי רוב, עמדות המאכלסות את התודעה שלהם. אך, העמדה הנוגעת לגבול המזרחי של מדינת ישראל, היא חלק ממי שהם. כאן טמון פרדוקס: דווקא בנושא שהוא החשוב ביותר לישראלים, הם מסוגלים להקשיב לגביו פחות. השיח הפוליטי הישראלי על הסכסוך הוא זירה של הצהרה על זהויות, המובילה להתחפרות אידאולוגית ולקיבעונות מחשבתיים

ב'הפוך על הפוך', נתגלגלה לידיהם של מנהיגי המעצמות המובילות את האיחוד האירופי שעת חסד ופתרון אפשרי. עזיבת בריטניה משאירה איחוד אירופי מפוצל פחות, שהאיומים מבפנים (הטרור האסלאמי) ומבחוץ (רוסיה) מקלים עליו להנהיג צבא ומשטרה משותפים. אם מרקל תיבחר, וסביר להניח שכך יהיה, האג'נדה הזו יכולה להוות משב רוח רענן, שימלא את הקדנציות שלה ושל עימנואל מקרון – בדינמיות של עשיה, שערך רב בצידה, להם ולאירופה כולה. כמו שזה נראה כרגע, המהפך הזה גם נכון וגם כדאי…

בשאלות עתידה הלאומי של מדינת ישראל, הדיון הפוליטי הישראלי נוהג לגייס כמקור סמכות, את מומחיותם של בכירים לשעבר במערכות הביטחון.  ראוי לתת דעתנו לשאלת תוקף סמכותם.

יש להתייחס לשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה בהקשר לשני אינטרסים ישראליים: הראשון, לשמר יציבות בעזה; והשני, לשמר את מצב הבידוד, עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית. 

הגישה ביקורתית למלחמת ששת הימים, הקושר אותה ל"כשל התמשכות הכיבוש" לכאורה, נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר, לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה.

כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, בהם הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן – להבטחת פירוז המדינה הפלסטינית מנשק – התכנית מציעה מענה ביטחוני מגוון ומורכב, הכולל כוח צבאי אמריקאי, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. בכך הופכת ישראל תלויה לביטחונה בכוחות זרים!

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.

בהיבט האסטרטגי הכולל – ובלי קשר לדעות פוליטיות של ימין ושמאל – אין מחלוקת בקרב מומחים להיבטים השונים של משא ומתן, כי ה'משאים ומתנים' שניהלה ישראל – כמו גם ההתנהלות, במקרים רבים, מול שליטים מזרחיים ועמיהם – היו אולי מלאי רצון טוב, אך לקו בחובבנות רבה ובטעויות כבדות משקל. במאמר הקודם "שובו של המשא ומתן (1)" עמדתי על ההבדלים בין פרדיגמת החשיבה המזרחית לזו המערבית. במאמר זה אבקש להרחיב על חוקי הבזאר של המזרח התיכון בעת ניהול משא ומתן.