זוכרים את האחת, שאו-טו-טו כמעט, אבל לא? זו שלאורך זמן, תעלה ותצוף במחשבותינו, עם השאלה הנצחית, מה היה אילו... הזיכרונות הללו הולכים ומתקהים, עם הזמן, ונותרת רק חמימות עמומה, תזכורת לכך שזכינו שוב לאהוב... זה נושא שירו של אהרן שבתאי 'שלכת'...
רוב שירי הנצח שאני מכיר ואוהב הם שירי אהבה. אבל יש גם שירי נצח על מוות וקמילה... אחד היפים שבהם לטעמי, הוא יום אחרון של אברהם שלונסקי, שאני נוהג להשמיע אותו לתלמידי, בשיעורי ניהול, כשאנחנו עוסקים ב'אנטרופיה'...
בבסיס 'הגישה הדיאלוגית' לפתרון בעיות ניצבת הכרה בהיעדר היכולת לגיבוש נקודת הכרעה מוחלטת בדילמת המתחים. היא דוחה את השקיקה לאמת מוחלטת שאינה ממשיכה להיטלטל בסבך המתחים.
אין שברון לב כמו הצורך להיפרד לעד - מסיבות שאינן תלויות בנו - מאדם אהוב; ומה מבטא טוב יותר שברון לב מבלדה, המנוגנת בטמפו איטי, ומבטאת את הכאב.
השיר הזה - זוכה פרס הגראמי - הפך רלוונטי במיוחד במהלך מגיפת הקורונה, שבה אנשים נאלצו להיפרד מאהובי נפשם מרחוק, מבלי שיוכלו אפילו לשהות ליד מיטתם ברגעיהם האחרונים...
הרומן החדש של שלמה בלישה, 'הפרטיה הגדולה' עוסק במלחמות האגו בין שתי יחידות מרכזיות (ימ"רים); שגם בהן, החוק והנוהל אינם רלוונטיים; והיריב איננו העבריין, אלא היחידה האחרת, שמתמודדת מולה על תפיסות סמים; על כתבות מפרגנות בתקשורת; ועל תעודות הצטיינות...
