yehezkeally@gmail.com

נוסעים שיבחרו להשתמש ברכב אוטונומי בשנתיים-שלוש הקרובות צריכים להיות מודעים לכך שהם מהווים 'שפני ניסיון', ושהרכבים הללו אינם בטוחים עדיין באותה המידה כנהג אנושי. אך כאמור, הרכבים ממשיכים להשתכלל בעוד שיכולת הנהיגה האנושית נותרת בעינה. תוך פחות מעשור, קרוב לוודאי שהרכבים האוטונומיים כבר יעשו פחות תאונות מנהגים אנושיים. אך ברור שעלינו לדרוש שקיפות מלאה מחברות הרכבים, כדי שנוכל לקבל את המידע העדכני ביותר, להגיע להחלטות המושכלות ביותר, ולהפעיל לחץ על החברות כדי שלא ישקטו על שמריהן. כל עוד נמשיך לעשות זאת, ימשיכו גם הרכבים האוטונומיים להשתפר.

התחבורה בעיר העתיד תהיה זורמת, מתואמת ותלת-ממדית. נוסעים יעלו על רכבים אוטונומיים באופן בלתי-פוסק, ירדו מהם לרגע כדי לעבור לרכב אחר וימשיכו במסעם. כל רכב ורובוט קרקעי או אווירי יהיו מתואמים זה עם זה ועם הבינה המלאכותית שתכווין ותנטר אחר כל הגורמים השונים כדי לצמצם את תדירות הפקקים ולהסדיר את תנועת הישויות השונות בכבישים. אחרון חביב, התחבורה תהיה תלת-ממדית, בזכות רחפנים, שיוכלו לעלות לאוויר ולהשתלב במערכת הזורמת. כל זה יכול להתחולל בלי שינוי משמעותי בתשתיות הקיימות, ולכן סביר להניח שכבר בשני העשורים הקרובים נראה את החזון מתחיל להתממש.

זהו הפרק השני בחוברת, 'ניהול סיכונים הלכה למעשה', שנכתבה על ידי יהודה ארד ז"ל, סמנכ"ל טבע ואחד המומחים הגדולים שהיו לנו לנושא בטיחות ומורכבות בניהול (צוותי שיפור בתעשייה, ניהול סיכונים ועוד…). לפני לכתו, עבד יהודה על חוברת זו במטרה לסייע לעוסקים בתחום לשפר את התהליך באמצעות צבירת ידע על סיכונים – דרכי הניתוח שלהם ואופן ההתמודדות עימם – יצירת הנחיה מתודולוגית ולימוד הדדי. החוברת מובאת כאן, לכבודו, במספר מאמרים עוקבים.

הסיוע בתהליך החשיבה של המנהל, ולא חשיבה עבור המנהל היא מתכון ההצלחה היחיד האפשרי. זהו גם פתרון הרבה יותר זול, בוודאי בטווח הבינוני והארוך – בניגוד לנכות שנוצרת במיקור החוץ של החשיבה. לאורך זמן, המנהלים שנושאים כל העת במלוא האחריות לתהליך לומדים לנהל תהליכים מהסוג הזה בעצמם ולקדם אסטרטגיה מבוססת יותר בכל מקום שיפעלו בעתיד.

שאלת יסוד במדע המדינה היא, האם ניתן לדרוש מהתנהלות שלטונית להתנהל רק בתהליכים סדורים, גלויים ומושלמים מבחינת הנוהל התקין? או, האם מותר לה להתנהל בעורמה ולקיים במקביל שתי מגמות סותרות, אחת גלויה ואחרת סמויה?

האם רק המשטרה – בין כל ארגוני מערכת אכיפת החוק – לוקה ב'שיטור יתר'? מסתבר ששירות המבחן לנוער אינו ממליץ על חלופות למאסר, ברוב המקרים בהם הוא בודק נוער אתיופי. הנתונים מעידים ש- 81% מהקטינים ממוצא אתיופי מקבלים משירות המבחן לנוער המלצה שלילית לגבי חלופות למאסר…

העומס על מערך התביעה הפלילית פוגע באיכות מערכת האכיפה הפלילית. עקב העומס עובר זמן רב בין מועד ביצוע העבירה למועד הגשת כתב האישום. השיהוי בענישה פוגע באפקטיביות של הענישה, יוצר קשיים בזימון נאשמים ועדים, פוגע שלא לצורך בנאשמים ובפרט בזכותם להליך מהיר, ויוצר צורך בקיום הליכי ביניים רבים, המעכבים אף יותר את הטיפול בתיק ויוצרים עומס נוסף על מערכת המשפט. לפיכך, העניק המחוקק בשנת 2012 כלי אפקטיבי להקטנת העומס ואפשרות למשטרה להתמקד בעבירות חמורות ובעבריינים מועדים ולהפסיק להציף את בית המשפט…

נכון לתעדף את חקירת 'תיק של שרון פרי'! הוא ממוקד באחת הרעות החולות של תקופתנו: ההפרה חסרת הגבולות של זכות הפרטיות של אנשים בכלל ושל מפורסמים בפרט. הויראליות של המקרה היא הזדמנות פז למשטרה ליצור הרתעה אפקטיבית. לכידת המבצעים תהדהד בכל בית, והיא מהווה הדגמת יכולת מצוינת למשטרה, שסיכוייה ליצור הרתעה אפקטיבית טובים: ידע כל עבריין פוטנציאלי שלמשטרה יש את היכולת לגלות את עקבותיו, וישקול את המחיר…

הרמב"ם בהקדמה למסכת אבות נוקט קו תיאולוגי המצדד בחופש הרצון של האדם על כל משמעויותיו. ברם, כאשר אנו בוחנים את דעתו בספרו הפילוסופי מורה נבוכים, אנו מקבלים תמונה שונה: העולם הינו עולם שפועל באופן מחויב על פי חוקי הטבע. חופש הרצון של האדם הוא יותר תחושה או משאלת לב, אולם בפועל ברוב המקרים חופש זה אינו בנמצא.

הסיבה היחידה שבגינה המודל של משטרת ישראל כמשטרה לאומית אחת (לכאורה) הצליח לשרוד עד היום, הוא הקרדיט הציבורי – שנצבר מידי תקופה של מתח בטחוני – בגין עבודת המשטרה בתחום ביטחון הפנים!