האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
yehezkeally@gmail.com 
ברומי העתיקה, היה הקיסר מספק להמונים את ה'סם' הקבוע בדמות קרבות הגלדיטורים, וכמידת הצורך בהסחת דעת (מתבוסות במלחמה, משערוריות שחיתות במשפחות האצולה, מהצורך להעלות מחירי מוצרים וכדומה…) כך מידת הדם שנשפך … זה עובד בדיוק אותו הדבר, גם היום, רק שאת המסכנים – שנאלצו להילחם בזירה, לחיים או למוות – מחליפים ה'ספינים'. מציפים אותנו ב'ספינים' – כמסך עשן – כך שבזמן שדעת הקהל עוסקת בטפל, מעבירים את הדברים החשובים באמת, 'מתחת לרדאר'…
תוך פחות ממאה שנה, הפכה בעולם המערבי התופעה הקרויה, 'ענישה גופנית משמעתית' משגרת חיים לטאבו. שיטות של ענישה פיזית היו שכיחות – בנוסף לתא המשפחתי – גם במוסדות אחרים שבנויים על ציות, כמו בתי ספר, מסגרות צבאיות, בתי כלא, וכו'. כך למשל, ענישה גופנית בבתי ספר הייתה קיימת וחוקית כמעט בכל מדינות העולם, עד אמצע המאה העשרים. עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת בחר המורה המוערך, טוביה דרורי – שנשפט כי סטר לתלמידו – ללכת לכלא, כי האמין שזו הדרך הנכונה. הנושא של ענישה חינוכית עבר מהפיכה, מקיצוניות אחת לשנייה, והשאלה היכן עובר הגבול נותרה פתוחה…
חוקי המערב הפרוע אינם מצב רצוי במדינה דמוקרטית. אולם, אנרכיה וחוק שמשרת עבריינים; וטרוריסטים ומערכת אכיפה מהאו"ם, גרועים מהם עשרות מונים. באמנה חברתית הפקידו אזרחים את זכויות הפרט שלהם בידי המשטרה בתמורה לביטחון. אבל המשטרה החליטה שלא לספק את הסחורה. היא בגדה בבעלי הבית האמתיים שלה. אוכלוסיות שלמות חיות בתוך אנרכיה, וכשהם כבר רואים משטרה, אלה אינם שוטרים אמתיים, אלא חיילים מהאו"ם…
זהו מאמר המשך למאמר שכתבתי לפני שבוע ועסק במאבק על מסקנות ועדת ביטון – תחת השם "זה מאבק העוצמה, טמבל". במאמר זה אני מבין שלוש דוגמאות להדרה של נושאים מסויימים מהאתוס הלאומי, שנעשו על ידי "האליטה הקודמת": עליית תלמידי הגר"א, עליות התימנים והדרתו מהזיכרון הלאומי של גואל הקרקעות, הרב דוד צבי אריה שניאורסון. אני מקווה שדי בכך כדי לשכנע, שאין פה מאבק על האמת. בעובדה, הסיפור המרכזי הוא מאבקי העוצמה בין קבוצות בחברה, על הגמוניה. התכנים הם רק אחד מכלי הנשק, והאמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!
קיימים משתנים נצחיים בחיי אומות המשפיעים באופן קבוע על מעמדן הבינלאומי, על תרבותם ועל מסורותיהם. גם הדינאמיות המואצת אינה מסיטה את מהימנות הדפוסים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב. אלו הם הגאוגרפיה והדמוגרפיה, שכמעט ואינם משתנים. הם הקובעים עבור עם את גבולותיו, את אויביו, את רמת החשש לעתידו ואת הפעולות האלימות שתתרחשנה לצורך הגנה עליו. הם מעניקים מנופי כוח לאומות מסוימות ומונעים אותם מאחרות. כיוון שהמתווה הגאוגרפי הוא קבוע, הרי שההתנהגויות שנובעות ממנו הנן דפוס המאפשר חיזוי! זה הבסיס לגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים.
עברו הזמנים בדיפלומטיה הישראלית שחשנו כי "כל העולם נגדנו", חלפו העתים שדיפלומטים זרים היפנו לנו עורף בקבלות פנים ובארוחות ערב רשמיות, עת ראו כי בקרבת מקום מסתובב דיפלומט מארצות ערב… כיום אנו מוערכים יותר כי המצב הגיאו-פוליטי באזורנו השתנה. אפילו דיפלומטים סינים מפנים לעתים עורף ליפנים ומבקשים את קרבתנו הפיזית באירועים חברתיים, כי הסכסוך בין שתי מדינות אלה (על טריטוריות בים) נראה חשוב יותר מהסכסוכים במזרח שלנו…
האם תוכל להבנות זוגיות מינית עם רובוט? שאלה זו לא נשאלת לשם ההתרסה, אלא נושאת בין גליה בקבוק עם מסר אפלטוני חבוי – האם האהבה האפלטונית, האהבה האמתית ונטולת היצר המיני, תתאפשר כאשר הרובד המיני יותר לאנשים המכניים, הרובוטים? יתר על כן, האם מוסר דיני נפשות חל על יציר כפיו הרובוטי של האדם?
'מפעל הזבל הניהולי', שעליו הלינה אמי פלמור, פועל בחצרו של ראש אגף החקירות והמודיעין; ובעצם, בחצרה של מערכת אכיפת החוק כולה: יכולת המשטרה לשלוח חשודים לדין גדולה בהרבה מיכולת התביעות והפרקליטות לתבוע ויכולת בתי המשפט לשפוט; יכולת בתי המשפט לשלוח נאשמים למאסר גדולה בהרבה מהיכולת להכילם. חוסר ההתחשבות של המשטרה באילוצים מביא לחסימת המערכת וביזוייה. תופעת הסדרי הטיעון בבתי המשפט ותקני הכליאה בבתי הסוהר הם התוצאה. המשטרה אמורה לשחק משחק קבוצתי, אבל היא מתנהגת כאילו היא לבד על המגרש!
מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, פועלת סין בעקביות למימוש ריבונותה על חלקים נרחבים מים סין הדרומי – העשיר בדרגה ובמשאבים – בעיקר על חשבון ווייטנאם והפיליפינים. זאת, מבלי להירתע אף מסכסוך מזוין עם ארצות הברית, ומתביעה נגדה שהוגשה על ידי הפיליפינים לבית הדין הבינלאומי בהאג. ב- 12 ביולי 2016 קבע בית הדין, שסין הפרה את ריבונותה של הפיליפינים ושאין לה זכות לשליטה בלעדית על השטח הימי ועל המשאבים שבו. הסינים מצפצפים!
ל'אופוזיציה' של רוני אלשיך במשטרה יש שיטה: מטלטלים את הארגון ככל שניתן – דרך הדלפות – על מנת לגרור את מקבלי ההחלטות לכאוס. הלחץ גורם לטעויות נוספות, המהומה שלמה, ואז ניתן לנוח. כשחולף זמן והיציבות חוזרת למשטרה, מנענעים שוב. הפעם, הספין התורן היא כתבתו החדשה-ישנה של יניב קובוביץ מעיתון הארץ, על המתנדבים…
