פנחס יחזקאלי: השימוש בחרמות פוליטיות ובתרבות הביטול על־ידי הימין, בעולם ובישראל

תקציר: חרמות פוליטיות ותרבות הביטול אינן נחלתו הבלעדית של מחנה אידאולוגי אחד. הימין, הן בעולם והן בישראל, אימץ כלים אלו מתוך צורך להגן על זהותו, להשיב כוח, ולהתמודד עם אתגרים תרבותיים ופוליטיים. כך משתנים כללי המשחק הפוליטי: במקום שיח דמוקרטי המבוסס על שכנוע, מתפתח שיח המבוסס על סנקציות…

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

המונח 'תרבות ההשתקה והביטול' מזוהה לרוב עם השמאל הפרוגרסיבי בעידן העכשווי [ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture)].

אבל, פרקטיקות של חרם, הדרה וסנקציות חברתיות שימשו גם את הימין לאורך ההיסטוריה. למעשה, הנטייה להחרים ולנדות מושרשת עמוק בטבע האדם [ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: להבין את הצורך להחרים, להשתיק, לבטל ולנדות, לחצו כאן].

גם החרם הפוליטי הוא כלי כוח ניטרלי מבחינה אידאולוגית, המשמש קבוצות שונות לצורך אכיפת נורמות, הגנה על זהות קולקטיבית, והשגת שליטה במרחב הציבורי (Noelle-Neumann, 1974; Sunstein, 2001).

המאמר בוחן את השימוש בחרמות ובתרבות הביטול על־ידי הימין – הן בהקשר הבינלאומי והן בזירה הישראלית – תוך הבחנה בין מודלים היסטוריים לבין ביטויים עכשוויים.

חרם פוליטי: מסגרת תאורטית

חרם הוא מנגנון של סנקציה לא-פורמלית, המבוסס על הדרה חברתית או כלכלית. לפי אליזבת נואל-נוימן (Noelle-Neumann, 1974), חרמות פועלים כחלק מ"ספירלת השתיקה": מצב שבו יחידים נמנעים מהבעת דעה מחשש לבידוד חברתי.

בהקשר זה, חרמות אינם רק תגובה אלא גם מנגנון ייצור קונפורמיות. קס סנסטין (Sunstein, 2001) הראה כי קבוצות אידאולוגיות נוטות להקצנה כאשר הן פועלות במרחב סגור ומענישות סטייה.

הימין ההיסטורי: מכלי לשימור סדר ליצירת סדר חדש במשטר טוטליטרי

במאה ה-20, השתמשו תנועות ימין בחרמות כדי לשמר סדר חברתי מסורתי, אך גם – במקרים קיצוניים – כדי לבנות סדר חדש באמצעות הדרה רדיקלית.

גרמניה הנאצית

אחד הביטויים הבולטים לכך הוא גרמניה הנאצית בהנהגת אדולף היטלר. כבר בשנת 1933 הונהג חרם על עסקים יהודיים בגרמניה 1933: חרם מאורגן, מגובה מדינה, שנועד לבודד יהודים כלכלית וחברתית.

בהמשך, החרם הפך לחלק ממערכת רחבה של הדרה חוקית ומוסדית, שבאה לידי ביטוי ב־חוקי נירנברג. כאן אנו רואים מעבר מהחרמה חברתית ל"הנדסה חברתית" טוטליטרית, שבה המדינה מגדירה מי רשאי להשתתף במרחב הציבורי ומי מודר ממנו לחלוטין.

בניגוד ל־מקארתיזם (ראו בהמשך), שהתבסס על חשד אידאולוגי (קומוניזם), המשטר הנאצי שילב בין אידאולוגיה פוליטית לתפיסה גזעית ביולוגית, מה שהפך את החרם לכלי של דה-הומניזציה שיטתית, ולא רק סנקציה פוליטית.

במובן זה, הנאציזם מייצג נקודת קצה: חרם שאינו רק אמצעי לחץ או אכיפת קונפורמיות, אלא שלב ראשון בתהליך של הדרה מוחלטת, אלימות, ולבסוף השמדה.

הערה אנליטית חשובה: חשוב להיזהר מהשוואות פשטניות בין תופעות עכשוויות לבין המקרה הנאצי. בעוד שקיימים קווי דמיון טקטיים (שימוש בחרם, סימון קבוצות, הדרה), ההקשר, העוצמה והתוצאה שונים באופן מהותי. עם זאת מבחינה סוציולוגית, המקרה הנאצי מדגים עד כמה מנגנוני חרם – כאשר הם מגובים בכוח מדינתי ומוסרי מוחלט – יכולים להפוך ממנגנון חברתי "רגיל" לכלי הרסני בקנה מידה היסטורי.

משטרים סמכותניים נוספים

להשלמת התמונה ההיסטורית, יש לציין כי גם משטרים סמכותניים נוספים באירופה עשו שימוש עקבי בחרמות ובהדרה כאמצעי שליטה. באיטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני, החרם לא הוצג תמיד כהכרזה דרמטית אחת, אלא פעל כמנגנון מתמשך של לחץ חברתי וכלכלי: מתנגדי המשטר סומנו, הודרו ממשרות ציבוריות ומרשתות מקצועיות, ולעתים הוחרמו בפועל על־ידי קהילות שלמות שפעלו תחת פיקוח המדינה. לאחר חקיקת חוקי הגזע באיטליה 1938, הורחבה ההדרה גם ליהודים, בדפוס הדומה – אם כי לא זהה בעוצמתו – למודל הגרמני.

בספרד של פרנסיסקו פרנקו, הופעלו חרמות כחלק ממנגנון דיכוי רחב לאחר מלחמת האזרחים: רפובליקנים ותומכיהם הודרו ממשרות, מקצבאות ומחיים ציבוריים, תוך יצירת היררכיה אזרחית בין "נאמנים" ל"בלתי נאמנים". גם במשטרים סמכותניים אחרים, כגון פורטוגל של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר, הופיעו דפוסים דומים של הדרה שקטה אך אפקטיבית.

במקרים אלו, החרם שימש לא רק כאמצעי ענישה, אלא כמנגנון משמעת חברתי: הוא עודד קונפורמיות, יצר הרתעה, וטשטש את הגבול בין כפייה מדינתית לבין שיתוף פעולה של החברה עצמה.

תרבות החרם והביטול היגרה לארה"ב, בתקופת המקארתיזם

חרמות פוליטיים הופעלו בארצות הברית בתקופת המקארתיזם (McCarthyism) או "הבהלה האדומה השנייה", בין השנים 1950–1956. זו הייתה תופעה חברתית ותרבותית נרחבת, שינקה מהטכניקות שהפעיל לנין וממשיכי דרכו, ושהשפיעה רבות על כל שכבות הציבור בארצות הברית.

תקופה זו אופיינה בחשש העמוק שהיה בארצות הברית מפני עליית הקומוניזם ובמסע ציבורי נרחב שעורר פחד מפני השפעה קומוניסטית ומפני מרגלים סובייטיים. הסנאטור ג'וזף מקארתי הנהיג מסע אנטי-קומוניסטי נמרץ משנת 1948 ועד אמצע שנות החמישים של האמה הקודמת (זה מקור המושג: 'מקרתיזם). במסגרתו נחשדו אנשים בתקשורת, בתעשיית הקולנוע, בממשל, בצבא ובעיסוקים אחרים, כבעלי נטיות קומוניסטיות. ואולם, תוך זמן קצר התרחב השימוש במונח לתיאור של מערכות ציבוריות דומות שחרגו מעבר ל'כללי המשחק' בחברה דמוקרטית (ויקיפדיה: מקארתיזם).

במסגרת ה'מקארתיזם', הואשמו אנשים – ללא סיבה או על סמך עדויות מפוקפקות – בהשתייכות לקבוצות שנדחו וגונו על ידי החברה. ההאשמה גרמה לתיוגו של המואשם, יחד עם משפחתו וחוג ידידיו, כחלק מאותה קבוצה שהוחרמה, ולפגיעה בו ובקרובים אליו – הרחקה ממקומות עבודה, ממעגלי השפעה, ופגיעה בזכויות האדם ובזכויות האזרח שלו, ובעיקר בזכויות הקשורות לחופש הביטוי. בדרך כלל נועדו האשמות אלו להגביל או למנוע דעות פוליטיות שונות (ויקיפדיה: מקארתיזם).

הימין הפופוליסטי העכשווי: חרם מלמטה למעלה

בעשורים האחרונים, ובעיקר עם עליית הרשתות החברתיות, הימין הפופוליסטי אימץ אסטרטגיות המזוהות עם "תרבות הביטול":

• חרמות צרכנים נגד חברות הנתפסות כ"פרוגרסיביות";
• מתקפות ברשתות על עיתונאים, אקדמאים ואמנים;
• יצירת "רשימות שחורות" בלתי פורמליות.

תומכיו של דונלד טראמפ, למשל, הובילו קמפיינים להחרמת מותגים שנקטו עמדות ליברליות. תופעות דומות נצפו בברזיל, הונגריה ופולין.

כאן מדובר במעבר חשוב: החרם הופך לכלי של "המון דיגיטלי", ולא רק של מוסדות.

בישראל, השימוש בחרמות על־ידי הימין מקבל מאפיינים ייחודיים:

1. חרמות נגד גופים הנתפסים כפוגעים במדינה: ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' או 'בצלם' היו יעד לחרמות ציבוריים, כולל קריאות לניתוק תרומות ושיתופי פעולה.

2. חרמות תרבותיים: אמנים ואנשי תקשורת המזוהים עם השמאל חווים לעתים קריאות להחרמה, לדוגמה סביב הופעות או מימון ציבורי.

3. חרם כתגובה ל-BDS: תנועת BDS יצרה דינמיקה של "חרם נגד חרם", שבה הימין הישראלי מאמץ את הכלי כדי להילחם בו.

4. חרמות נגדיות: לאורך השנים האחרונות, ובעיקר סביב אירועים פוליטיים שנויים במחלוקת, הופעלו קמפיינים ציבוריים שקראו לחברות מסחריות להפסיק לפרסם בערוץ, בטענה שהוא מקדם קו פוליטי מסוים. הלחץ הופעל בעיקר דרך רשתות חברתיות: תיוג חברות, קריאות לחרם צרכנים, ולעתים איומים בפגיעה במוניטין. בתגובה, חלק מהמפרסמים אכן צמצמו או הפסיקו פרסום. במקביל, נוצרה תגובת נגד: תומכי הערוץ קראו להחרים דווקא את אותן חברות, או לחזק כלכלית את הערוץ עצמו. בתוך כך, היו גם קולות בקרב הציבור ששיבחו את עצם הפעלת הלחץ על מפרסמים, מתוך תפיסה שזה כלי לגיטימי במאבק על השיח הציבורי. מבחינה סוציולוגית, זהו מקרה מובהק של "הפרטת האכיפה": במקום רגולציה מדינתית, קבוצות אזרחיות משתמשות בכוח שוק כדי להשפיע על תוכן תקשורתי. הדינמיקה הזו גם מדגימה תהליך של הסלמה סימטרית—כל צד מאמץ את כלי החרם, מה שמעמיק את הפולריזציה ומעביר את המאבק מזירת הטיעון לזירת הסנקציות הכלכליות:

הבחנה אנליטית: למרות הדמיון הטקטי, קיימים הבדלים חשובים בין חרמות הימין לאלו של השמאל

• לגיטימציה אידאולוגית: השמאל מצדיק חרמות בשם צדק חברתי וזכויות אדם; הימין, בשם נאמנות לאומית וסולידריות.
• מוקד הפעולה: השמאל נוטה לפעול נגד פרטים (individual targeting), בעוד הימין מתמקד יותר בארגונים ומוסדות.
• יחס למדינה: הימין נוטה לשלב חרמות עם כוח מדינתי (חקיקה, רגולציה), בעוד השמאל פועל לעתים מחוץ למדינה. בימין מתקיים דפוס שבו סנקציה חברתית מקבלת עיגון מוסדי: חקיקה, רגולציה או מדיניות ממשלתית. כלומר, לא רק "לא לקנות ממך", אלא גם שימוש בכלי המדינה כדי לחזק את החרם. דוגמה מובהקת היא חקיקה בישראל נגד תנועת BDS, הכוללת הגבלות כניסה או שלילת תמיכות מגופים התומכים בחרם על ישראל. כאן החרם אינו רק יוזמה אזרחית, אלא חלק ממדיניות רשמית. באופן דומה, ממשלות המזוהות עם ימין לאומי—כמו בהונגריה תחת ויקטור אורבן—משתמשות לעתים בכלים רגולטוריים כדי להחליש מוסדות או ארגונים הנתפסים כעוינים. השמאל פועל "מחוץ למדינה", בדרך של שימוש בלחץ חברתי, תרבותי וכלכלי שאינו תלוי בהכרח בשלטון: קמפיינים ברשתות חברתיות, חרמות צרכנים, לחץ על אוניברסיטאות, חברות או אנשי תרבות. תנועות כמו Black Lives Matter או חלקים מהקמפוסים בארה״ב פועלות בעיקר דרך יצירת נורמות חברתיות והפעלת לחץ מלמטה, לעתים דווקא מול מדינה שאינה בשליטתן.

עם זאת, הבחנות אלו אינן מוחלטות, ויש חפיפה הולכת וגוברת.

הנורמליזציה של תרבות הביטול

התוצאה המרכזית היא נורמליזציה של מנגנוני הדרה. כאשר שני המחנות משתמשים באותם כלים, מתרחשת "הסלמה סימטרית" – תהליך שבו כל צד מצדיק את פעולתו כתגובה לצד השני.

מנקודת מבט של תיאוריות מערכות מורכבות, מדובר בדינמיקה של משוב חיובי (positive feedback loop), המובילה להקצנה ולפגיעה ביכולת לקיים שיח דמוקרטי.

לסיכום

חרמות פוליטיות ותרבות הביטול אינן נחלתו הבלעדית של מחנה אידאולוגי אחד. הימין, הן בעולם והן בישראל, אימץ כלים אלו מתוך צורך להגן על זהותו, להשיב כוח, ולהתמודד עם אתגרים תרבותיים ופוליטיים.

המשמעות הרחבה יותר היא שינוי כללי המשחק: במקום שיח דמוקרטי המבוסס על שכנוע, מתפתח שיח המבוסס על סנקציות. מגמה זו מעלה שאלות עמוקות לגבי עתיד הליברליזם והפלורליזם.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו';
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• הרחבה על תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה;
• הרחבת המושג 'אפקטיביות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית';
• תופעת הביטול של אומנים, הנוקטים צד פוליטי במאמר: 'הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: להבין את הצורך להחרים, להשתיק, לבטל ולנדות.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture).

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• אריאל כהנא (2021), קו פרשת האמצע, ישראל היום, 9/12/21.
• אלעד רזניק (2020), פרשת האי היווני האמריקנית, ייצור ידע, 15/10/20.
• אריאל פלקסין (2022), הליברלים כבר לא יסתמו לאחרים, ישראל היום, 2/5/22.
• אמנון לורד (2021), דרום אמריקה על אופנוע, ישראל היום, 22/12/21.
• ויקטור דיוויס הנסון (2021), עשרה כללים חדשים לעולם פוסט-אמריקני, ישראל היום, 19/4/21, ע' 26.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• ויקיפדיה: מקארתיזם.
• פנחס יחזקאלי (2023), הרומן המרתק של אומנים עם הפוליטיקה, ייצור ידע, 2/2/23.
• פנחס יחזקאלי: להבין את הצורך להחרים, להשתיק, לבטל ולנדות, ייצור ידע, 27/2/26.
• פנחס יחזקאלי (2022), תרבות ההשתקה והביטול הפרוגרסיבית (Cancel Culture), ייצור ידע, 2/10/22..

• Noelle-Neumann, E. (1974). The spiral of silence: A theory of public opinion. Journal of Communication, 24(2), 43–51.
• Sunstein, C. R. (2001). Republic.com. Princeton University Press.
• Boyd, D. (2014). It’s complicated: The social lives of networked teens. Yale University Press.
• Tufekci, Z. (2017). Twitter and tear gas. Yale University Press.