פנחס יחזקאלי: אפקט סטרייסנד, כשאיסור יוצר הד תקשורתי

תקציר: ככל שננסה לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, נגרום לתוצאה ההפוכה: להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו, אלמלא הניסיון לחסום אותו.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בעולם התקשורת העכשווי – שבו כל אזרח הוא גם יצרן תוכן, וכל טלפון חכם הוא תחנת שידור – הולך ומתחדד פרדוקס בסיסי: ככל שגורם כלשהו מנסה יותר לשלוט במידע, כך גוברת לעתים קרובות תפוצתו. תופעה זו, הידועה בשם “אפקט סטרייסנד”, הפכה לאחד המושגים המרכזיים בהבנת יחסי הציבור, ניהול משברים ותודעה ציבורית בעידן האינטרנט.

האפקט מתאר מצב, שבו ניסיון לצנזר, למחוק, לאסור פרסום או להשתיק מידע, גורם בפועל להעצמתו, להפיכתו לוויראלי ולמשיכת תשומת לב גדולה בהרבה מזו שהייתה ניתנת לו אלמלא הניסיון לחסום אותו (Jansen & Martin, 2015).

לידת המושג: הסיפור המכונן

מקור המונח באירוע משנת 2003, כאשר הזמרת והשחקנית ברברה סטרייסנד הגישה תביעה משפטית נגד צלם שתיעד את חופי קליפורניה במסגרת פרויקט סביבתי פומבי. באחת התמונות ניתן היה להבחין בביתה הפרטי של סטרייסנד, והיא דרשה להסיר את התמונה בטענה לפגיעה בפרטיותה ואף תבעה פיצויים כספיים (Greenberg, 2007).

לפני התביעה, מספר זעום של אנשים צפו בתמונה. אולם עם הגשתה – והפרסום התקשורתי שנלווה אליה – זכתה התמונה לחשיפה אדירה, מאות אלפי צפיות בתוך ימים ספורים. במילים אחרות: התביעה שנועדה להסתיר מידע, הפכה למנוע הפרסום המרכזי שלו.

בשנת 2005 טבע בלוגר הטכנולוגיה מייק מסניק את המונח “אפקט סטרייסנד” כדי לתאר את הפרדוקס: הניסיון להשתיק תוכן גורם דווקא להפצתו המואצת (Masnick, 2005). מאז הפך המושג לחלק בלתי נפרד משפת אנשי התקשורת, המשפט והפרסום.

הבסיס הפסיכולוגי של האפקט

'אפקט סטרייסנד' אינו רק תופעה טכנולוגית, אלא בראש ובראשונה תופעה פסיכולוגית־חברתית. הוא נשען על מספר מנגנונים מוכרים:

תגובתיות פסיכולוגית

על פי תאוריית הריאקטיביות הפסיכולוגית (Psychological Reactance), כאשר אנשים חשים כי מנסים להגביל את חירותם או את זכותם לדעת, הם מגיבים בהתנגדות מוגברת ובניסיון להשיב לעצמם את השליטה (Brehm & Brehm, 1981). ניסיון לחסום מידע נתפס כאיום. לכן, הוא מעורר דחף חזק יותר לצרוך ולהפיץ אותו.

דוגמה טובה לכך היא 'אפקט סטרייסנד' של ניסיון החרמת הספר 'מרד הגנרלים' לארז תדמור (אוגוסט 2026): המאמץ לחסום, להשתיק או למנוע הופעה של יצירה מעוררת מחלוקת אינו מעלים אותה, אלא מתפקד בפועל כמנוע שיווקי אדיר. במקום לצמצם את חשיפת הספר, זעקת המחאה והקריאות להחרמה יצרו באז תקשורתי נרחב, עוררו את סקרנות הציבור והפכו את היצירה – שהייתה ויראלית גם כך – לנושא שיחה מרכזי.

כתוצאה ישירה מזריקת המרץ האנרגטית הזו לשיח הציבורי, המכירות זינקו בחדות והספר העפיל לראש רשימות רב-המכר, תזכורת מאלפת לכך שבשוק רעיונות פתוח ורווי מדיה, ניסיונות צנזורה אזרחית לרוב משיגים בדיוק את התוצאה ההפוכה ומעניקים ליעד החרם את היח"צ הטוב ביותר שניתן לבקש.*

סקרנות כלפי ה'אסור'

תוכן המסומן כמצונזר או מוסתר מקבל באופן אוטומטי ערך סמלי גבוה יותר. עצם ההגדרה “אסור לפרסום” יוצרת עניין מוגבר, ומעבירה לציבור מסר סמוי שלפיו מדובר במידע חשוב או מסוכן (Jansen & Martin, 2015).

הגברת אמינות דרך חזרתיות

ככל שסיפור מוזכר יותר בתקשורת – גם אם בהקשר של ניסיון לחסום אותו – כך הוא נתפס כאמתי ומשמעותי יותר. זהו ביטוי להטיית האמת האשלייתית (Illusory Truth Effect), שלפיו חשיפה חוזרת מגבירה תחושת אמינות (Pennycook et al., 2018).

[למאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הטיית האמת האשלייתית, חזרתיות מייצרת אמת בעידן התודעה ההמונית, לחצו כאן]

הפעולות המאזנות: מנגנון ההתנגדות לשינוי במערכות מורכבות

אחת התרומות המשמעותיות של תורת המערכות המורכבות להבנת תופעות חברתיות ופוליטיות היא זיהוי מנגנוני הוויסות הפנימיים – או מה שדונלה מדוז (Meadows, 2008) כינתה בשם 'פעולות מאזנות' – Balancing Processes. זהו מכלול תהליכים, שמטרתם להחזיר את המערכת לאיזון כאשר מתרחשת בה הפרעה, חיצונית או פנימית. בעוד שמערכות פתוחות שואפות לעתים לשינוי, מערכות חברתיות – במיוחד אלו שהן היררכיות או אידאולוגיות – נוטות לפתח מנגנוני בלימה עצמית כדי לשמר יציבות זהותית וסדר קיים (Capra & Luisi, 2014).

[להרחבה על: פעולות מאזנות, הניסיון לחזור לסטטוס קוו, לחצו כאן]

מדוע האפקט התעצם דווקא בעידן הדיגיטלי?

בעידן הטרום־אינטרנטי, שליטה במידע הייתה אפשרית יחסית. ממשלות ותאגידים יכלו ללחוץ על עיתונים, להוציא צווי איסור פרסום או למנוע הפצה פיזית של חומר.

הרשתות החברתיות שינו את כללי המשחק. כיום:

• כל ניסיון צנזורה מתועד מיד;
• מידע עובר בין משתמשים במהירות עצומה;
• קיימות אינספור דרכים לעקוף חסימות טכנולוגיות;
• פעולות השתקה נתפסות כעדות לחשש או אשמה.

כתוצאה מכך, כפי שמציינת החוקרת זיינפ טופקצ’י, האינטרנט יצר “סביבה שבה שליטה היררכית בנרטיב הפכה לכמעט בלתי אפשרית” (Tufekci, 2017).

'אפקט סטרייסנד' במציאות הישראלית

החברה הישראלית מספקת בעשור האחרון דוגמאות רבות ומרתקות לאפקט סטרייסנד בפעולה.

פרשת הסרט “ג’נין ג’נין”

בשנת 2002 ניסה צה"ל למנוע את הקרנת סרטו של מוחמד בכרי בטענה להוצאת דיבה. המאבקים המשפטיים הממושכים והניסיונות להגביל את הפצתו רק הגבירו את העניין הציבורי בסרט, הפכו אותו לסמל פוליטי והעניקו לו תפוצה בינלאומית רחבה בהרבה מזו שהיה זוכה לה ללא ההתנגדות הממסדית (York, 2011).

ניסיונות השתקה ברשתות החברתיות

בשנים האחרונות פוליטיקאים ואנשי ציבור בישראל נוקטים תביעות דיבה נגד גולשים שהעלו פוסטים ביקורתיים. במקרים רבים, דווקא התביעה גורמת לכך שהפוסט המקורי – שלעתים זכה לחשיפה מוגבלת – מופץ מחדש בעשרות אלפי שיתופים, זוכה לסיקור תקשורתי, והופך לסמל של “סתימת פיות”.

כך, צעד משפטי שנועד להגן על מוניטין הופך לאירוע תקשורתי הפוגע בו יותר.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן]

צווי איסור פרסום

תופעה נוספת בישראל היא השימוש בצווי איסור פרסום בפרשות פליליות או ביטחוניות. לא אחת, עצם קיומו של צו איסור פרסום מעורר גל שמועות ברשתות, הדלפות עקיפות והפצה מסיבית דרך פלטפורמות בינלאומיות שאינן כפופות למשפט הישראלי.

במקרים רבים הציבור הרחב נחשף למידע דווקא בשל המאמץ הרשמי להסתירו – דוגמה מובהקת לאפקט סטרייסנד בפעולה.

מאבקים מסחריים

גם חברות עסקיות בישראל לומדות בדרך הקשה כי איומים משפטיים על לקוחות ממורמרים או על ביקורות שליליות עלולים להפוך למשבר יחסי ציבור חמור. במקום להסיר את הביקורת, האיום המשפטי עצמו הופך לסיפור, ולעתים גורם לנזק מיתוגי משמעותי הרבה יותר.

השלכות אסטרטגיות לעולם הפרסום ויחסי הציבור

ל'אפקט סטרייסנד' יש משמעות דרמטית עבור אנשי פרסום, דוברים ומנהלי משברים.

בעידן הנוכחי, האינסטינקט המשפטי – “נשלח מכתב איום ונעצור את הפרסום” – עלול להיות ההחלטה הגרועה ביותר. חוקרי פרטיות ומוניטין מדגישים כי צעדים כוחניים נתפסים כיום כבלתי לגיטימיים ומייצרים אנטגוניזם ציבורי (Solove, 2007).

לכן, אסטרטגיות יעילות יותר כוללות:

• שקיפות והתייחסות עניינית לטענות;
• התנצלות מהירה במקרה הצורך;
• דיאלוג פתוח עם הקהל;
• ניסיון להסיט את השיח במקום להילחם בו חזיתית.

במקרים רבים, “ניהול חכם של המבוכה” עדיף לאין שיעור על ניסיון משפטי למחוק אותה.

דוגמה לפעולה מהירה וחכמה כזו הייתה כאשר כתב ערוץ 14 זיהה בטעות אשה ככפצ"רית לשעבר יפעת תומר-ירושלמי, והטריד אותה בשאלות. יום לאחר מכן, הפרשן לענייני צבא, נועם אמיר, התייחס לטעות באופן בולט במהדורת החדשות:

היבטים דמוקרטיים ואתיים

מעבר לשאלות של פרסום ומוניטין, 'אפקט סטרייסנד' נושא משמעות אזרחית עמוקה. הוא משמש מעין מנגנון איזון חדש בין כוח לשקיפות. כאשר ממשלות או תאגידים מנסים להסתיר מידע בעל עניין ציבורי, התגובה הרשתית יכולה לשמש בלם טבעי ולחזק את חופש הביטוי.

עם זאת, לא כל מידע ראוי להפצה, והאפקט עלול לפגוע גם בפרטיות של אנשים פרטיים. המתח בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות הופך מורכב יותר מאי פעם.

סיכום: לקחים לעידן של שקיפות כפויה

'אפקט סטרייסנד' ממחיש אמת יסודית של המאה ה-21: שליטה במידע אינה מושגת עוד באמצעות כוח, אלא באמצעות אמון. בעולם שבו כל ניסיון השתקה עלול להפוך לנשק בידי הציבור, החכמה התקשורתית החדשה אינה “איך מסתירים מידע”, אלא “איך מתמודדים איתו נכון”.

עבור פוליטיקאים, ארגונים וחברות – הלקח ברור: לעתים קרובות, הדרך היעילה ביותר למנוע משבר תדמיתי היא דווקא להימנע מניסיון כוחני למנוע אותו.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: פרדוקס – הסתירה שבפנים.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה';
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: הטיית האמת האשלייתית, חזרתיות מייצרת אמת בעידן התודעה ההמונית.
• הרחבה על: פעולות מאזנות, הניסיון לחזור לסטטוס קוו
• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה;
• אוסף המאמרים על תקשורת ודמוקרטיה.

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס, הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), הטיית האמת האשלייתית, חזרתיות מייצרת אמת בעידן התודעה ההמונית, ייצור ידע, 30/1/26.
• פנחס יחזקאלי (2014), פעולות מאזנות, הניסיון לחזור לסטטוס קוו, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), תרבות ההשתקה ותביעות ההשתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), תקשורת ודמוקרטיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/1/24.
• Capra, F., & Luisi, P. L. (2014). The Systems View of Life: A Unifying Vision. Cambridge University Press.
• Meadows, D. H. (2008). Thinking in Systems: A Primer. Chelsea Green Publishing.
• Tufekci, Z. (2017). Twitter and tear gas: The power and fragility of networked protest. Yale University Press.
• Brehm, S. S., & Brehm, J. W. (1981). Psychological reactance: A theory of freedom and control. Academic Press.
• Canton, D. (2005). The Streisand effect: When censorship backfires. Journal of Internet Law, 9(2), 3–6.
• Greenberg, A. (2007). The Streisand effect: Privacy, publicity, and the paradox of trying to hide. Forbes Magazine.
• Jansen, S. C., & Martin, B. (2015). The Streisand effect and censorship backfire. International Journal of Communication, 9, 656–671.
• Masnick, M. (2005). Since when is it illegal to just mention a trademark online? Techdirt.
• Pennycook, G., Cannon, T., & Rand, D. (2018). Prior exposure increases perceived accuracy of fake news. Journal of Experimental Psychology: General, 147(12), 1865–1880.
• Solove, D. J. (2007). The future of reputation: Gossip, rumor, and privacy on the Internet. Yale University Press.
• York, J. C. (2011). Policing content in the quasi-public sphere. Harvard Journal of Law & Technology, 25(2), 401–450.