פנחס יחזקאלי: בשונה מדתות אחרות, אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם

תקציר: האם יש ערבים חילונים ואתאיסטים, שצוויי האיסלאם אינם משפיעים עליהם, שאפשר לעשות איתם שלום? שפטו בעצמכם!

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה בסוגיית העמדת הפנים המוסלמית. למאמרים האחרים:

• פנחס יחזקאלי: 'תקייה', העמדת הפנים שבה משטים השיעים במערב.
• פנחס יחזקאלי: "המלחמה היא תחבולה", גם לסונים יש 'תאקיה' משלהם.

*  *  *

למאמר הזה הגעתי אחרי שפעיל השמאל, הפילוסוף – חוקר ההיסטוריה והפוליטיקה – אחיה יצחקי, טען באחד הוויכוחים שאנחנו מנהלים בפודקסט של ד"ר אורי מילשטיין, כי כמו אצלנו גם אצל הערבים יש חילונים ואתאיסטים, שצוויי האיסלאם אינם משפיעים עליהם, והם הפרטנר שלנו לשלום.

ובכן, האם יש ערבים חילונים ואתאיסטים, שצוויי האיסלאם אינם משפיעים עליהם, שאפשר לעשות איתם שלום? האם ערבי יכול לתייג את עצמו באזני סביבתו כחילוני או כאתאיסט? שפטו בעצמכם!

מושגים בלתי אפשריים

האיסלאם הפוליטי (ה"איסלאמיזם") מציב אתגר אינטלקטואלי ותרבותי משמעותי בפני התפיסה המערבית המודרנית: בעוד שבמערב נתפסים מושגים כמו "חילוניות" (סירקולריזציה) ו"אתאיזם" כשלבים טבעיים באבולוציה של חברה ומדינה, הרי שבעולם המוסלמי, ובמיוחד בעיני הוגי האיסלאם הפוליטי, מושגים אלו אינם סתם "זרים", הם נתפסים כבלתי אפשריים ליישום וכקטיעה מוחלטת של המהות המוסלמית.

כדי להבין מדוע "אין חילוניות ואתאיזם באיסלאם" במובן המקובל בדתות אחרות (כמו הנצרות), יש לצלול למבנה העומק של הדת המוסלמית ולתאולוגיה המדינית שלה.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן]

טבעה הטוטלי של הדת: "דין, דוניא ודאולה"

ההבדל המרכזי בין הנצרות לאיסלאם טמון בנקודת המוצא ההיסטורית והטקסטואלית שלהן. הנצרות נולדה בתוך האימפריה הרומית כדת מיעוט נרדפת. המשפט המיוחס לישו, "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (ראו בתמונה למטה), הניח את התשתית הרעיונית להפרדה העתידית בין דת למדינה, הפרדה שאפשרה לחילוניות לצמוח.

האיסלאם, לעומת זאת, נולד מתוך תהליך של הקמת מדינה. הנביא מוחמד לא היה רק מנהיג רוחני, אלא גם ראש מדינה, שופט ומפקד צבאי במדינה האיסלאמית הראשונה באל-מדינה. מכאן צמח העיקרון שהאיסלאם הוא:

• דין (دين): דת ואמונה.
• דוניא (دنيا): עולם הזה, חיי היום-יום והחברה.
• דאולה (دولة): מדינה ומערכת פוליטית.

באיסלאם המסורתי והפוליטי כאחד, לא קיימת קטגוריה של "חיים פרטיים" המנותקים מהחוק האלוהי (השריעה). השריעה אינה רק קוד פולחני, אלא מערכת משפטית מקיפה המסדירה חוזים, דיני אישות, כלכלה, מלחמה ושלום, ואפילו היגיינה אישית. לכן, הניסיון להפריד את הדת מהמדינה (חילוניות) נתפס באיסלאם כניסיון לפרק את הדת עצמה מתוכן.

חילוניות כ"ג'אהילייה" מודרנית

הוגי הדעות הבולטים של האיסלאם הפוליטי במאה ה-20, כמו סייד קוטב (ממנהיגי "האחים המוסלמים" במצרים) ואבו אל-עלא מודודי (בפקיסטן), פיתחו תיאוריה נוקשה נגד החילוניות.

קוטב טען כי חילוניות היא למעשה חזרה לעידן ה"ג'אהילייה" (בערות הקדם-איסלאמית). לפי תפיסתו, ברגע שבני אדם מחליטים לחוקק חוקים בעצמם (באמצעות פרלמנט חילוני או דמוקרטיה מערבית), הם מנשלים את אללה מתוארו כמחוקק הריבון היחיד (אל-חאכמייה).

בעיני האיסלאם הפוליטי, חילוניות אינה ניטרליות דתית, אלא סוג של עבודת אלילים (שרק), שבה האדם מעמיד את עצמו או את המדינה במקומו של אלוהים.

האתאיזם כחריגה מהטבע האנושי (אל-פיטרה)

בדומה לחילוניות, גם מושג האתאיזם (כפירה מוחלטת בקיומו של אל) נתפס באיסלאם באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בתאולוגיה האיסלאמית, כל בן אנוש נולד עם "פיטרה" (فطرة) – נטייה טבעית ומולדת להכיר באלוהים וביחידותו.

לכן, האיסלאם אינו רואה באתאיזם עמדה פילוסופית לגיטימית או "ספקנות אינטלקטואלית", אלא עיוות מכוון, הדחקה או מרידה בטבע הבריאה. בשפה הערבית, המונח לכפירה הוא "כופר" (كفر), שמשמעותו המילולית היא "לכסות" או "להסתיר" – כלומר, האתאיסט הוא מי שמכסה ומסתיר את האמת הברורה מאליה.

בעוד שבמערב הנוצרי, האתאיזם התפתח כחלק מחופש המצפון והביקורת המדעית, בחברות מוסלמיות רבות – ובמיוחד במדינות המובלות על ידי החוק האיסלאמי – כפירה פומבית ואתאיזם נתפסים כ"ארתדאד" (כפירה בעיקר / עזיבת הדת). עבירה זו אינה נחשבת רק לעניין פרטי שבין האדם למצפונו, אלא כבגידה בקהילה (האומה) ובמדינה, ולכן דינה במסורת המשפטית האיסלאמית הוא חמור ביותר.

היחס לחילונים ולאתאיסטים בהלכה ובפרקטיקה האיסלאמית

אם בחברה המערבית המודרנית חילוניות ואתאיזם נתפסות כבחירות אישיות לגיטימיות המוגנות תחת חופש המצפון והביטוי, הרי שבמסגרת התאולוגיה והמשפט האיסלאמי (השריעה) – ובפרט בעיני הוגי האיסלאם הפוליטי, תופעות אלו מטופלות בכלים משפטיים וחברתיים מחמירים ביותר.

אתאיזם כעבירת "ארתדאד" (כפירה בעיקר)

במשפט האסלאמי הקלאסי, אדם שנולד כמוסלמי (או שהמיר את דתו לאסלאם) ומצהיר בגלוי על אתאיזם או על כפירה בקיומו של אללה, מוגדר כ"מורתד" (مرتد – כופר בעיקר / עזב את הדת).

• ההיגיון המשפטי: עזיבת הדת אינה נתפסת כעניין פרטי בין האדם למצפונו, אלא כמעשה של בגידה פוליטית וחברתית בקהילת המאמינים (ה"אומה"). מכיוון שהדאולה (המדינה) והדין (הדת) יורדים כחטיבה אחת, ערעור על האמונה נתפס כערעור על אושיות המדינה והסדר החברתי.
• הענישה ההלכתית: על פי ארבעת אסכולות המשפט האסלאמי (הפיקה), העונש המסורתי על עזיבת הדת (ארתדאד) ללא חזרה בתשובה הוא עונש מוות. אף על פי שרוב המדינות המוסלמיות כיום אינן מוציאות לפועל עונש מוות על אתאיזם באופן רשמי, במדינות מסוימות (כמו ערב הסעודית, איראן, מאוריטניה ותימן) קיימים חוקים המאפשרים להטיל עונש מוות או מאסר ממושך על כפירה פומבית ו"פגיעה בדת".

חילוניות כ"תכפיר" (הכרזה על מוסלמים ככופרים)

היחס לחילונים – כלומר מוסלמים המאמינים באללה אך דורשים להפריד את דת האסלאם מניהול המדינה והחוק – הוא אחד הנושאים המורכבים והנפיצים ביותר באיסלאם הפוליטי.

מנגנון ה"תכפיר" (تكفير): הוגים רדיקליים, החל מסייד קוטב ועד לתנועות ג'יהאדיסטיות מודרניות, מפעילים את מנגנון ה"תכפיר" (האשמה בכפירה) נגד מנהיגים ואנשי רוח חילונים בעולם הערבי. הטיעון שלהם הוא שמי שמנסה להחליף את חוקי השריעה האלוהיים בחוקים אנושיים חילוניים, מעמיד את עצמו כשווה לאללה – ומכאן שהוא אינו מוסלמי עוד, גם אם הוא מתפלל וצם.

רדיפה משפטית ואזרחית: במדינות רבות בעלות משפט מעורב (אזרחי-שרעי), חילונים אינם מועמדים לדין פלילי על כפירה, אך סובלים מסנקציות אזרחיות קשות. על פי השריעה, מורתד או חילוני שהוכרז ככופר מאבד את זכויותיו האזרחיות-דתיות: נישואיו מבוטלים אוטומטית (מכיוון שאישה מוסלמית אינה יכולה להיות נשואה לנוכרי/כופר), הוא מאבד את זכות הירושה, וילדיו יכולים להילקח ממנו.

רדיפה חברתית ו"טרור מגב" (סייף אל-אסלאם)

מעבר למערכות המשפט הרשמיות, הכלי העיקרי שבו מטופלים חילונים ואתאיסטים בחברות מוסלמיות הוא הסנקציה החברתית והאלימות הבלתי-ממוסדת:

אלימות וסיקולים: לאורך ההיסטוריה המודרנית, חילונים, אנשי רוח ועיתונאים בעולם המוסלמי שביקרו את שלטון הדת או הציגו עמדות חילוניות נפלו קורבן להתנקשויות. דוגמאות בולטות כוללות את רצח הפרשן המצרי החילוני פרג' פודה ב-1992, ניסיון ההתנקשות בחתן פרס נובל נג'יב מחפוז, וגל הרציחות של בלוגרים אתאיסטים בבנגלדש בשנים האחרונות.

הסתרה וחיים כפולים: בשל הטאבו החברתי הכבד והסכנה לחייהם, אתאיסטים וחילונים אדוקים במזרח התיכון נאלצים לחיות במידה רבה "בארון". בעשור האחרון, בעקבות עליית הרשתות החברתיות, התפתחו קהילות סודיות של "אתאיסטים ערבים" ברשת, אך הפעילות בגלוי בתוך המדינה נותרת מסוכנת מאוד.

ומה המשמעות של מפגש יהודים עם 'פלסטינים חילונים' או 'אתאיסטים', שהם רואים בהם שותפים לשלום? צריך להבין שההסבר היחידי לכך – שאותם חילונים או אתאיסטים, לא מסתתרים וממשיכים לחיות בקרב בני עמם – הוא שמדובר ב'תקייה': העמדת הפנים, שבה משטים המוסלמים את בני המערב…

סיכום: הבלתי-אפשריות של הריק הדתי

בעוד שבנצרות או ביהדות המודרנית ניתן להגדיר זהות "יהודית חילונית" או "תרבות נוצרית" ללא מחויבות הלכתית או אמונה באל, באיסלאם המושגים הללו נשארים בגדר סתירה פנימית.

בעוד שהמערב רואה בחילוניות ובאתאיזם תוצר טבעי של נאורות וחופש דעות, התאולוגיה וההלכה האסלאמית רואות בהן איום קיומי על המרקם הקהילתי והפוליטי. הטיפול בחילונים ובאתאיסטים באיסלאם אינו מסתכם בריב רעיוני בלבד, אלא מלווה במנגנוני ענישה משפטיים, נידוי חברתי, ולעיתים קרובות גם באלימות פיזית שמטרתה להגן על שלמות ה"אומה" והחוק האלוהי.

האיסלאם הפוליטי מדגיש כי הדת היא טוטאלית ומקיפה את כל הווייתו של האדם – מהרגע שהוא קם בבוקר ועד לדרך שבה הממשלה שלו מנהלת את הכלכלה. מסיבה זו, הוגי הדעות של זרם זה רואים בחילוניות ובאתאיזם פלישה תרבותית מערבית (הקרויה "אל-ע'זו אל-פיכרי" – הפלישה המחשבתית), שמטרתה לפרק את החוסן המוסלמי מבפנים. עבורם, חברה מוסלמית יכולה להיות רק חברה שבה אללה הוא הריבון, והשריעה היא המצפן הבלעדי.

[לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא: רב תרבותיות ותקינות פוליטית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים בנושא: רב תרבותיות ותקינות פוליטית.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), הצד האפל של האיסלאם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/12/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית – מול המערבית – באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.