עודד עמיחי: פיתוח הלייזר רב-העוצמה בישראל: מנהרת הזמן, האתגרים והמבט לעתיד

תקציר: במאמר זה אסקור את ההחמצה האדירה של פיתוח הלייזר רב-העוצמה בשנות ה-70 של המאה הקודמת בישראל, מה התפתח מאז ועד עתה ומהן השלכותיו לעתיד.

[בתמונה: פיתוח הלייזר רב-העוצמה בישראל: מנהרת הזמן, האתגרים והמבט לעתיד… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

ד"ר עודד עמיחי הוא יו"ר העמותה 'מגן לעורף', מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. יזם וניהל ברפא"ל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה. היה מיוזמי פרויקט "נאוטילוס" בראשית שנות ה-90.

המאמר מבוסס על תמליל הראיון של הכותב עם עם אורי מילשטיין, והוא מתפרסם בהסכמת שניהם

* * *

במאמר זה אסקור את ההחמצה האדירה של פיתוח הלייזר רב-העוצמה בשנות ה-70 של המאה הקודמת בישראל, מה התפתח מאז ועד עתה ומהן השלכותיו לעתיד.

אפתח בכמה משפטים על ההיסטוריה של הלייזר. הלייזר פותח בשנות ה־50 של המאה הקודמת, במקביל בברה"מ ובארה"ב. ב־1964 שלושה מדענים קיבלו פרס נובל על המצאת הלייזר: שני רוסים, באסוב ופרוחורוב, והאמריקאי טאונס. לטאונס היה דוקטורנט יהודי בשם גורדון גולד, שטען שהוא זה שהמציא את הלייזר. הוא הגיש ערעור לוועדת פרס נובל, שכמובן לא קיבלה את טענתו, אבל הפטנט על הלייזר רשום על שמו.

[נא להכיר - לייזר... התמונה היא צילום מסך] — [נא להכיר – לייזר… התמונה היא צילום מסך]

ההתחלה…

בסוף שנות ה־60, כשהתחלתי להתעניין בלייזרים, היו בארץ שתי קבוצות שעסקו בנושא, בלייזרים בהספקים נמוכים, בוואטים בודדים: אחת באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ריכז אותה פרופ' שאול יציב, והשנייה, פחות ידועה ולא פחות טובה, בטכניון, שם ריכז אותה פרופ' אורי אופנהים.

מי שהביא אותי לעולם הפיסיקה היה פרופ' עמוס דה-שליט, שלא היכרתיו אישית, שהיה אחד הפיסיקאים הגדולים שהיו במדינה ונפטר מסרטן בגיל 43 כשהיה נשיא מכון ויצמן. כשהייתי בתיכון בשביעית, היו בימי שישי בצהריים שיחות רדיו עם עמוס דה-שליט. הוא ריתק אותי כשדיבר בצורה עממית ומובנת על הנושאים הכי מסובכים שיש.

סיימתי שלושה תארים באוניברסיטה בירושלים בפיסיקה ובכימיה, כאשר את התואר השלישי עשיתי בספקטרוסקופיה מולקולרית – המבנה האנרגטי הפנים־מולקולרי, שהיווה את הבסיס התאורטי שממנו צמח הלייזר. המנחה שלי היה פרופ' אבנר טריינין (שהוא אגב אחיו של אלוף במיל' אברשה טמיר), שהיה אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום זה. בנוסף הייתה לי התמחות בתרמודינמיקה, ובשנתיים האחרונות לשהייתי באוניברסיטה לימדתי קורס א' וקורס ב' בתרמודינמיקה את כל הפקולטות באוניברסיטה.

הצירוף של ספקטרוסקופיה מולקולרית ותרמודינמיקה הוביל את מחשבתי מיד לכיוון של לייזרים רבי עוצמה. היה ברור לי שהטכנולוגיה הקיימת של הלייזרים בהספקים של וואטים בודדים, שמבוססת על עירור חשמלי, תצריך בגימלון שלה (Scale up) למאות קילוואטים – בנצילות של 10–20 אחוז בין חשמל ללייזר – עוצמות חשמל של מגוואטים, שאת זה אי אפשר לקבל מהרשת. המשמעות היא וכדי להפיק לייזרים בעוצמות כאלה יצטרכו גנרטור ששורף דלק, ממיר אותו לחשמל, והחשמל מומר ללייזר. חשבתי בליבי: למה צריך שני מתווכים? האם אפשר להגיע ישירות לעוצמות גבוהות בשריפת דלק? זו הייתה מחשבה מקורית בימים ההם, ולימים מאוחרים יותר נקראה הטכנולוגיה הזאת לייזר כימי. התחלתי לבדוק כל מיני חומרים, וראיתי שיש על מה לדבר.

[בתמונה: בואו נלך להתחלה… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

תחילת הדרך ברפאל ווועדת ברגמן

עם המחשבה הבסיסית הזאת הגעתי ב־1970 לרפאל, שם מצאתי עצמי מהר מאוד בלשכתו של ד"ר אליעזר גון, הסמנכ״ל המיתולוגי של רפאל, שלצערי הציבור לא שמע את שמו בכלל. מדינת ישראל חייבת לאיש היקר הזה הרבה, וכגודל פעילותו הייתה גם גודל צניעותו. אליעזר היה מקבל אנשים עם רעיונות חריגים; את רובם הוא היה דוחה, ואת מיעוטם הוא הפך לבני חסותו.

הייתי אצל אליעזר, הוא נתן לי לדבר חופשי כמה שרציתי, וכשסיימתי הוא אמר לי שהוא צריך כמה ימים לבדוק את זה. הוא קרא לי אחרי כמה ימים ואמר שהחליט לתמוך בנושא. הוא נתן לי תקציב ראשוני לקדם תיכון, ואמר שדלתו פתוחה לפני והוא ייתן לי את כל הגיבוי האפשרי. רק לימים, אחרי שאליעזר נפטר, הבנתי מה הוא עשה: הוא בשקט יצר לי אווירת עבודה נקייה וטהורה לחלוטין, ניקה את כל הרעש מסביב, וזו הייתה פעולה שהוא עשה בשקט, בצניעות וביעילות יוצאת דופן.

אחרי כשנה הופעתי לפני מה שהייתה בימים ההם "וועדת ברגמן" (שאיננה כיום), שהייתה ועדה עליונה במשרד הביטחון לבדיקת נושאים חריגים ומיוחדים. בראש הוועדה עמד המדען הראשי של מערכת הביטחון (תפקיד שגם הוא איננו כיום, וזה מחדל רציני), הלוא הוא פרופ' אריה דבורצקי. ישבו שם מוחות בעלי שיעור קומה; הם שאלו אותי הרבה שאלות, שאת התשובות לחלקן ידעתי ולחלקן לא. ישב שם בשקט פרופ' דוד ברגמן שהקים את הוועדה ובעל זכויות רבות במערכת הביטחון. הוא היה שם כבר כמשקיף ולא כחבר ועדה, וכשסיימתי הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר שהדברים שהצגתי נשמעים הרבה יותר מבטיחים מאשר הרבה נושאים אחרים שאושרו, וביקש לאשר את הנושא. ואכן, הוועדה אישרה אותו.

באותו יום היה לי תקציב רשמי ממערכת הביטחון. שמעון פרס היה שר הביטחון והוא מאוד התעניין בנושאים גרנדיוזיים. פעם בשנה אליעזר היה לוקח אותי לפגישה שנתית עם פרס, שם ישבו כל מיני אנשים, והיה לו גם יועץ מדעי (שאני לא רוצה לנקוב בשמו) שכל פעם אמר בסיום דבריי שאני לא יודע על מה אני מדבר ואי אפשר להפיק לייזר משריפת דלק. פרס היה מסתכל על אליעזר, אליעזר היה מהנהן בראשו ורצנו הלאה.

לימים כשתיידדתי עם אליעזר, שאלתי אותו: על סמך מה נתת לי קרדיט? הוא אמר לי שהתקשר לפרופ' אדוארד טלר, מגדולי הפיסיקאים בעולם, וסיפר לו מה שאני מציע. טלר אמר לו: "תשמור חזק על הבחור הזה, הוא יודע על מה שהוא מדבר".

[בתמונה: הלייזר... Credit: Adrian Mann] — [בתמונה: הלייזר… Credit: Adrian Mann]

צוות העבודה וקבלני המשנה

ניהלתי את הפרויקט באמצעות הרבה מאוד קבלני משנה, כאשר עמדתי על כך שכל קבלן משנה יעבוד איתי ישירות, למרות שהוא נמצא במסגרת ארגונית אחרת. לא רציתי לעבוד דרך מתווכים.

בין השאר, העסקתי אנשים רבים בטכניון, שם זכיתי לשיתוף פעולה יוצא מן הכלל בפקולטה לאווירונוטיקה – תחילה מפרופ' יוז'י זינגר (שאחר כך היה נשיא הטכניון), ואחר כך מפרופ' יוסי רום, שמאוד התעניין בנושא. היו לי גם קשרים טובים מאוד עם פרופ' אורי אופנהים.

בתוך רפאל גופה היה לי יועץ, מויה – ד"ר משה אפשטיין, שגם עליו אנשים מעט שמעו, והיה אולי מהנדס המכונות הכי מוכשר שאי פעם היה ברפאל.

אחד האנשים הראשונים שעבדו איתי היה ד"ר אהרן פוסטן, שבא עם שלושה תארים מהטכניון. הבחנתי מיד שהאיש הזה גאון, אבל חסר לו רקע מעשי. הכנסתי אותו לכמה שבועות לעבוד בבית מלאכה שהיה כפוף אליי. בהתחלה הוא כעס עליי, ולימים הודה לי כל חייו על ששיניתי את אורח מחשבתו. עם אהרן פוסטן הייתי בידידות מקצועית כל חייו (הוא נפטר לפני שנתיים־שלוש). הוא היה אחד הפיסיקאים המוכשרים שפגשתי, ויש לו זכויות גדולות בלייזר הזה.

הייתי נוהג בימים ההם להיפגש אחת לחודש עם אדם בשם אלי שבילי, שגם אותו הציבור לא מכיר, שהיה ראש חטיבת אלקטרוניקה ברפאל. לא היו לנו שום קשרים מקצועיים, אבל האיש הזה היה שנון, חשב מחוץ למסגרת, ודיבר בגובה העיניים בלי פלברות – ממש מה שחשב. הפקתי ממנו הרבה מאוד תועלת.

יום אחד התייצב אצלי אדם בשם איציק סמואל, שהיה פרופסור בטכניון ומומחה למינהל וניהול. אליעזר גון שלח אותו אליי. שיתפתי איתו פעולה והוא הביא לי תועלת רבה מאוד. לימים התיידדנו, ואנחנו בידידות עד היום. הוא סיפר לי שאליעזר שלח אותו גם לפרויקטים אחרים, ואני הייתי בין הבודדים ששיתפו איתו פעולה; האחרים ראו אותו כשליח של "האח הגדול", ואילו אני מאוד נהניתי מחסותו של האח הגדול ולא ראיתי בזה שום בעיה.

[בתמונה: הלייזר בפעולה... קרדיט: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון] — [בתמונה: הלייזר בפעולה… קרדיט: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון]

ההפעלה הראשונה וחקר הביצועים

קיצורו של סיפור: ביום שישי, 11 ביוני 1976, בשעה אחת בצהריים – אני זוכר את זה כמו היום – עשינו את ההפעלה הראשונה של הלייזר. אליעזר בימי שישי בצהריים היה בפגישה שבועית אצל פרס, והוא ביקש שאשלח לו מברק אם יהיה משהו. ההצלחה הייתה דרמטית, ותוך זמן קצר הפכתי להיות יקיר מערכת הביטחון.

הפעלתי מיד יחידה שהייתה כפופה לאליעזר בשם מחצ"ב (המחלקה לחקר ביצועים של רפאל), שם היה אדם בשם ד"ר אדיר פרידור, שקודם היה ראש ענף חקר ביצועים בחיל האוויר. הוא, יחד עם צוות שעבד איתו, עשה עבורי במשך תשעה חודשים חקר ביצועים בשאלה מה עושים עם הלייזר הזה.

המסקנה של העבודה שנעשתה בשיתוף פעולה איתי ועם עוד אנשים שעבדו איתי, הייתה שהאיום המרכזי והעתידי על מדינת ישראל הוא טילים. אבקש להזכיר שבשנים ההן (1976־1977) לא היה שום טיל באזור. הם עשו השוואת ביצועים בין לייזר רב-עוצמה (שעוד לא היה) לבין טילים נגד טילים (שגם לא היו), והגיעו למסקנה בדוח עב-כרס שלייזר רב-עוצמה עדיף לאין שיעור על טילים נגד טילים. אחת הסיבות המרכזיות, אך לא היחידה, הייתה נושא העלות: עלות הירי של הלייזר היא שולית, בעוד הטילים יקרים.

הקונספט הזה עד היום לא השתרש טוב במערכת הביטחון. עם המסקנה הדרמטית הזאת הלכנו לאיש מאוד בכיר במערכת הביטחון (שאני לא רוצה להזכיר את שמו; בכלל, אזכיר שמות של אנשים חיוביים, ואנשים שעשו צרות אעדיף שלא להזכיר). האיש הזה זרק אותנו מהחדר ואמר: "עופו מכאן שני אידיוטים, אין איום כזה של טילים, ואם יהיה – צה"ל יכסח להם את הצורה". התיזה הזאת שצה"ל "יכסח את הצורה" קיימת באיזושהי רמה עד היום.

עשינו עשרות רבות של ניסויים עם המערכת כדי לבדוק את הביצועים שלה. שמעתי בראיונות ששאלתם האם אפשר להגיע לעוצמות של מגה־וואט (שאלו העוצמות שאני מדבר עליהן), והתשובה היא חד־משמעית: כן. אבל – הלייזר הוא חוליה אחת בתוך מערכת הנשק. הפערים הקיימים בארץ עד עצם היום הזה הם לא בלייזר, אלא במערכות הנלוות.

במקביל, עשינו גימלון (Scale up) של הלייזר לעוצמה גבוהה יותר (אינני רוצה להזכיר מספרים כי אלה לא פורסמו עד היום). הפעלנו את המערכת המשודרגת ב־1979, והייתה לנו הרגשה מבחינת לייזר שאנחנו שולטים בנושא, ומבחינת מערכות עזר – הרבה פחות.

[בתמונה: הייתה לנו הרגשה מבחינת לייזר שאנחנו שולטים בנושא… התמונה עובדה במערכת הבינה המלאכותית Gemini' של גוגל]

השבתון בארה"ב, מות אליעזר גון והדרישה המבצעית מחיל הים

ב-1981–1982 יצאתי לשבתון באקדמיה של הצי האמריקאי במונטריי. שם עבדתי, מבלי שידעתי על כך מראש, עם פרופ' אלן פיוז, שהסתבר לי שהוא אחד המומחים הגדולים בארה"ב בלייזר רב-עוצמה. מאוחר יותר התברר לי שהוא היה חבר בוועדת ההיגוי בפנטגון שיזמה את מה שקרוי בלשון העם "מלחמת הכוכבים" (ובשפה המקצועית SDI), שמטרתה להציב לייזר כימי של 10 מגה־וואט בלוויין.

פה אני פותח סוגריים. באחת הפגישות עם אלי שבילי, סיפרתי לו על המסקנות של עבודת חקר הביצועים שנעשתה עבורי במחצ"ב, שם הכוונה הייתה לשים לייזר מסדר גודל של מגה־וואט במטוס כדי ליירט טילים בליסטיים שעוד לא היו. אלי אמר לי משפט שהשתמשתי בו בהמשך פעמיים: "לא יהיה לייזר במטוס עד שלא יהיה לייזר קרקעי". שאלתי אותו: מה עושים בלייזר קרקעי? הוא ענה לי תשובה שמאוד מצאה חן בעיניי: "אין לי מושג, אבל עד שתהיה מערכת מבצעית, תמצא מה לעשות איתה".

את התשובה הזאת של אלי שבילי "מכרתי" לאלן פיוז. אמרתי לו שלא יהיה להם לייזר בלוויין עד שלא יהיה להם לייזר במטוס. הוא שאל אותה שאלה: ומה נעשה בלייזר במטוס? אמרתי לו: אין לי מושג, אבל עד שתהיה לכם מערכת מבצעית, תמצאו מה לעשות איתה.

סמוך לחזרתי ארצה, אלן פיוז אמר לי ששכנעתי אותו בצורך במערכת מוטסת. הוא אמר שבתוך חודשים אחדים גנרל אברמסון, שהיה ראש ה-SDI, יגיע לארץ, ואם ישראל תציג לו מערכת של לייזר מוטס – הם יאשרו. במהלך 1983, סמוך לבואו של גנרל אברמסון, פניתי לתא"ל (מיל') מיכה כהן (שהיה קודם רלצ"ד חיל האוויר והכרתיו היטב) והצעתי להציג לו את אופציית הלייזר המוטס. מיכה אמר לי שחבל על זמני, כי מערכת הביטחון לא רואה בטילים איום ממשי, וכבר הוחלט להציע לגנרל אברמסון את פרויקט "החץ" על מנת לספק תעסוקה למהנדסים הרבים שנפלטו בתעשייה האווירית מפרויקט הלביא.

ביום חזרתי ארצה – שוב תאריך שנחרט בזיכרוני: 13 ביולי 1982 – הגעתי ללשכתו של אליעזר גון בארבע אחר הצהריים. אליעזר היה שתקן ותמיד נתן לאיש מולו לדבר, אך באותו יום הוא היה נסער. הוא סיפר לי בלהט רב שרפאל עומדת לשנות פניה ולהפוך ממעבדה לאומית לפיתוח אמצעי לחימה (שהיא אולי הטובה ביותר בעולם) ליצרנית נשק שכמוה יש הרבה, והוא מאוד לא היה מרוצה מזה. בשבע בערב הוא לקח אותי הביתה, וקבענו להיפגש בשמונה בבוקר למחרת. באותו לילה אליעזר נפטר מהתקף לב.

בשבילי אישית זה היה בדיעבד אסון גדול. למדינת ישראל, מותו מנע לפי הערכתי מערכת לייזר עצמאית שלנו שיכולה הייתה להיות כאן בראשית שנות התשעים. לרפאל ולמדינה נגרם אסון גדול ממותו. הוא היה בסך הכול בן 57 – איש אשכולות שהרשים אותי יותר מאשר אנשים רבים אחרים.

כשהוא נפטר, יצרתי קשר עם תא"ל סאלו אביר, שהיה רמצ"ד חיל הים ועסק אז באיפיון מערכות נשק לסער 5. הצעתי לו לשים לייזר כימי בעוצמה של מגה-וואט בסער 5. הוא הקים צוות בדיקה שישב כמעט שנה איתי ועם רבים אחרים (כולל מחצ"ב), ביולי 1983 קיבלתי דמ"צ (דרישה מבצעית) חתומה על ידי אלוף זאב אלמוג, מפקד חיל הים, להתקין לייזר כימי של מגה-וואט בסער 5. במקביל פגשתי במשרד הביטחון את עופר לביא, שהיה אז אל"מ באגף התקציבים. דיברתי איתו על הלייזר והפרויקט בחיל הים, והוא התלהב מהנושא ושריין לי תקציב.

עם דמ"צ מחיל הים ותקציב ממשרד הביטחון הייתי כביכול מסודר ברפאל, והדרך הייתה סלולה לפתח מערכת לייזר מבצעית. אבל היו אלה הימים שאחרי אליעזר גון; רפאל רצתה להתעסק במכירת נשק ולא בנושאים גרנדיוזיים גדולים, ולא נתנו לי לפתח את הלייזר למרות התנאים הללו. באוקטובר 1983 הבנתי שאני טוחן מים ועזבתי את רפאל.

עבדתי כשנה וחצי באלרון תחת עוזיה גליל (שהיה להערכתי יזם ההייטק מספר אחד במדינה והדביק אותי בחיידק היזמות). לאחר מכן הקמתי חברה פרטית בשם "אופטומיק" שעסקה בלייזר תעשייתי לעיבוד חומרים ובתקשורת לוויינים. בימים ההם, התמיכה העיקרית שלי הייתה ממפא״ת במשרד הביטחון, ומי ששם לי רגליים הייתה רפאל. התנדבתי לשמש יועץ במפא״ת ללא תשלום, ובמשך כעשור ביקרתי עבורם פרויקטים באלקטרואופטיקה בקמ״ג ובאל-אופ.

[בתמונה: תודה על הלייזר... אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן] — [בתמונה: תודה על הלייזר… אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פרויקט נאוטילוס (THEL) והחסמים המערכתיים

ב־1991 פרצה מלחמת המפרץ ונפלו הסקאדים מעיראק. אז נזכרתי שוב באלי שבילי: לייזר קרקעי. פה בארץ לא היה כלום. פניתי לחברת TRW (שלימים נקנתה על ידי נורת'רופ גרומן, שהייתה ונותרה החברה מספר אחת בעולם בלייזרים רבי-עוצמה) והצעתי להם לעשות במשותף לייזר קרקעי. הם אמרו לי שאין להם עניין בלייזר קרקעי כי אין להם איומים כאלה, אך אם ישראל תפנה אליהם – הם יעשו זאת ברצון.

עם המסר הזה ניסיתי במשך זמן רב לשכנע את מערכת הביטחון ללכת לשיתוף פעולה עם ארה"ב, וטחנתי מים. בתחילת 1994 הגעתי לאלוף הרצל בודינגר, שהיה מפקד חיל האוויר, והרצל נדלק על הנושא. דרכו הגענו לאלוף דוד עברי (מנכ״ל משרד הביטחון) ודרכו לשמעון פרס (שהיה ראש הממשלה). פרס דאג לשריין, באמצעות הנשיא קלינטון, תקציב של 200 מיליון דולר לפיתוח מה שנקרא בארץ "נאוטילוס" ובארה"ב THEL (Tactical High Energy Laser).

בימים ההם מפא"ת שינתה את עורה: מתומכים נלהבים של הלייזר, היו שם אנשים שראו בלייזר אויב לתעשיית הטילים. הם לא רצו לקדם את הנושא והציבו תנאי: כדי לקדם את הפרויקט (שכבר היה סגור בין פרס לקלינטון), יש לבצע ניסוי היתכנות שיוכיח שהלייזר יכול ליירט קטיושה. זו הייתה דרישה קנטרנית, כי לא דרשו דבר דומה משום פרויקט אחר. TRW סירבו לעשות ניסוי כזה, כי להערכתם הוא היה עולה כ-30 מיליון דולר, והם לא היו מוכנים להשקיע סכום זה אלא במסגרת התחייבות חד-משמעית שזו תהיה אבן דרך (Milestone) להמשך פרויקט שיתוף הפעולה – דבר שמפא״ת לא הסכימה לו.

בצר לי חזרתי לעופר לביא ונפגשנו בביתו. הפגשתי אותו עם קבוצה של שלושה אנשים בכירים מ־TRW: אל שנור (מנהל מחלקת הלייזרים), דן וילט (המהנדס הראשי של החטיבה) ומייק מקווי (ראש החטיבה). עופר שיכנע אותם לעשות ניסוי הרבה יותר פשוט ב־2 מיליון דולר, וגם דאג להם לתקציב הזה. הם יצאו להתייעצות, חזרו והסכימו. הניסוי בוצע בפברואר 1996, ובאפריל אותה שנה נחתם הסכם פרס–קלינטון והפרויקט יצא לדרך.

ברוב שנות פיתוח הפרויקט (1996–1999), יצחק מרדכי היה שר הביטחון. הוא תמך בפרויקט, נסע מספר פעמים לקליפורניה לראות את המערכת, והוא נסער עד היום על שהפרויקט נגנז.

מנהל הפרויקט במשך שבועות קצרים היה אל שנור. היו בארץ שלושה קבלני משנה עיקריים: רפאל, תעשייה אווירית/אלתא ותדיראן. הבעיה הייתה שהם לא עבדו ישירות מול האמריקאים אלא דרך מפא״ת, ולעבוד מול קבלני משנה מחוץ לארץ דרך מתווך זו משימה כמעט בלתי אפשרית – ואל שנור לא הסתדר. פרופ' יוסי שוורץ החליף אותו וניהל את הפרויקט בצורה יוצאת מן הכלל. הוא ידע לשחות בין כל השחקנים, הייתה לו תכונה טובה שהוא לא מסוגל לריב עם אף אחד, והפרויקט התנהל בהצלחה גדולה.

בתחילת 2001 הפרויקט הסתיים. היו צריכים להציב את המערכת לפי התוכנית ליד קריית שמונה (כבר היה שטח משוריין להתקינה), אבל שום דבר לא זז. לא הבנתי למה, ולפיכך פניתי לאדם בכיר במשרד הביטחון שהכרתי מתקופת פרס (הוא נפטר בינתיים, וביקש שלא אזכיר את שמו). האיש לא הבין כלום בלייזרים או בטילים, אבל במשרד הביטחון לא היה שני לו – הוא ידע כל מה שנעשה שם. ביקשתי ממנו להבין למה הפרויקט לא זז.

ישבתי איתו כמעט שעתיים והוא לא עלה על שום דבר. אחרי שעתיים הוא שאל אותי פתאום: "תגיד, כמה עולה ירי של לייזר?". אמרתי לו: כאלף דולר. הוא הסתכל עליי ושאל: "אתה רציני?". אמרתי לו: כן. אני זוכר את זה כמו היום: הוא קם מהכיסא, שם את ידו על כתפי ואמר: "תקשיב טוב, לא יהיה לייזר עד שלא תהיה קטסטרופה עולמית". ואז הוא חזר לכיסא, הסתובב ואמר: "וגם בזה אני לא בטוח".

שאלתי אותו: על מה אתה מדבר? (עוד לא הייתה אז לא כיפת ברזל ולא שרביט קסמים, וגם החץ היה בחיתוליו). הוא השיב: "בארה״ב מתפרנסים מתעשיית הטילים עשרות אלפי אנשים ומגלגלים עשרות מיליארדי דולרים. אתה חושב שהם ייתנו לפישר כמוך לקלקל להם את הפרנסה?". אמרתי: ומה עם ביטחון? הוא השיב: "אל תהיה ילד. את העולם מנהל כסף, רק כסף וכסף".

בימים ההם כעסתי עליו וחשבתי שהוא לא נורמלי. רק אחרי זמן קצר הבנתי שאני הוא זה שנאיבי והאיש צדק. נזכרתי שהנשיא אייזנהאואר, בנאום הפרידה שלו מהנשיאות בינואר 1961, הקדיש חלק ניכר מנאומו למה שקרא: "הסכנה לביטחון הלאומי של ארה״ב מחדירת אינטרסים של תעשיות הנשק האמריקאיות לפנטגון".

עם המסר הזה, הפרויקט למעשה נתקע. האמריקאים הכניסו את הלייזר לסדרת ניסויים בווייט סנדס (שדה הניסויים הגדול בעולם), ועוד ב־2001 הם יירטו במאה אחוז 28 קטיושות. בהמשך הם יירטו עוד 20 איומים שונים – החל מפגזים, פצמ"רים ורקטות שונות שהובאו מישראל. כל 48 האיומים יורטו על ידי הלייזר (נאוטילוס, שהיה בעוצמה בינונית). באותם ימים מפא"ת הייתה אנטי-לייזר, וכשהאמריקאים רצו לקבל איפיון למערכת ייצור, לא היה להם עם מי לדבר. נפגשתי עם איש בכיר משם ושכנעתי אותו שאת מערכת הייצור (שנקראה סקייגארד) יגדילו למגה-וואט, וזה מה שהיה – ללא דרישה או איפיון רשמיים.

בינואר 2007 קמה וועדת נגל, שהייתה אמורה להכריע בין ההצעה האמריקאית לספק לישראל מערכות ייצור של סקייגארד בעוצמה של מגה-וואט, לבין "כיפת ברזל" (שעוד לא הייתה קיימת בכלל). להשוות בין כיפת ברזל לסקייגארד זה כמו להשוות אקדח לטנק: הלייזר יכול ליירט כל איום, מפגזים ועד טילים בליסטיים, ואילו כיפת ברזל יכולה ליירט איומים שנורים מטווחים קצרים בלבד.

הפסילה של הלייזר נעשתה, לפי הערכתי, על בסיס בלתי מקצועי ופגעה בביטחון המדינה. אינני רוצה להיכנס לכל ההשמצות שסופרו על הלייזר – שהוא גדול כמו בניין של כמה קומות, שהוא רעיל ועוד. אלה סיפורי מעשיות ואין בהם ממש. לגבי הרעילות: המכונית שכולנו נוסעים בה פולטת גז CO רעיל; אם נחבר את צינור המפלט לתוך המכונית לא נשרוד, ובכל זאת מיליוני מכוניות נוסעות בכביש וכולנו חיים עם זה בשלום. הרעילות, הגודל וההשמצות האחרות על הלייזר הכימי הן אגדות שלא קיימות במציאות.

[בתמונה: לייזר כימי בעוצמה מסדר גודל של מגה-וואט כבר היה מזמן... מקור התמונה: היצרן] — [בתמונה: לייזר כימי בעוצמה מסדר גודל של מגה-וואט כבר היה מזמן… מקור התמונה: היצרן]

המעבר מלייזר כימי ללייזר חשמלי (סיבים אופטיים)

כיום האפשרות לחזור ללייזר הכימי היא קטנה, כי אין שום מומחה בעולם שמכיר את הנושא – כל המומחים בתחום הם בני גילי פלוס, חלקם פנסיונרים וחלקם בעולם הבא. כיום יש אופציה אחרת: לייזר חשמלי.

היתרון של הלייזר הכימי טמון בשתי נקודות מרכזיות:

התמודדות עם חום: האויב הגדול של הלייזר הוא חום. בלייזר הכימי החום נפלט עם הגזים ובמערכת אין כמעט חום, ולכך השלכות מבצעיות ומערכתיות מהותיות.
אלומה אחודה: אפשר להפיק לייזר כימי באלומה אחת גם בעוצמה של 10 מגה־וואט, מה שאינו מתקיים בלייזר החשמלי.

לצד זאת, ישנן שלוש הערות היסטוריות חשובות לגבי הלייזר הכימי:

MIRACL: בשנות ה־80 פעלה בארה"ב בווייט סנדס מערכת MIRACL של TRW – לייזר כימי בעוצמה מעל מגה־וואט שיירט בניסויים מאות טילים בליסטיים. תוצאות הניסויים הללו נשארו חסויות עד היום.
ABL: לפני כשני עשורים פעלה בארה"ב מערכת ABL – לייזר מוטס כימי בעוצמה מעל מגה־וואט, שיירטה בניסויים שני טילי SCAD-D מטווח של מעל 100 ק"מ.
Alpha: במסגרת תוכנית ה־SDI פותח אב-טיפוס בשם Alpha – לייזר כימי בעוצמה של 10 מגה־וואט. בלייזר הכימי אין בעיה להעלות את ההספק; להיפך, ככל שהעוצמה גדולה יותר, הלייזר עובד ביעילות גבוהה יותר.

רוב הקולגות שלי קוראים ללייזר החשמלי "לייזר מצב מוצק", ואני חולק עליהם. לייזר מצב מוצק הוא רק אחת הטכנולוגיות של לייזר שמקור האנרגיה שלו הוא חשמל. כל השנים התנגדתי ללייזר החשמלי, שקיימות לו שתי גרסאות: לייזר גבישים ולייזר סיבים אופטיים. הסיבה להתנגדותי הייתה ששתי הטכנולוגיות היו חסומות לגימלון להספקים גבוהים מסדר גודל של מגה־וואט, ולא ראיתי שימוש למערכת נשק מבוססת לייזר שאינה בעוצמה כזאת.

הבעיה הזאת נפתרה בסיבים אופטיים לפני כחמש שנים, במקביל ובאופן בלתי תלוי, פה בארץ (אינני רוצה להזכיר היכן) ובארה"ב בנורת'רופ גרומן (שאגב קנתה את TRW בעיקר בשביל לווייני הריגול וקיבלה את קבוצת הלייזרים כבונוס). הפתרון קשור לאופן חיבור האלומות, המאפשר גימלון של הלייזר החשמלי/סיבים אופטיים להספקים של מגה-וואט. פתרון זה קיים כיום בשניים או שלושה מקומות בלבד בעולם. הסיבה לכך שרואים בעיתונות עשרות הצעות ללייזרים חשמליים בעוצמות נמוכות של עשרות קילוואטים היא שלרוב החברות אין את הפתרון של הגדלת ההספק למגה-וואט.

באותו יום כשהשתכנעתי שבעיית הגימלון להספקים גבוהים נפתרה, הסרתי את ההתנגדות ללייזר חשמלי. הסיבות לכך הן:

כוח האדם בלייזר חשמלי מצוי.
הטכנולוגיה פשוטה יותר.
בסופו של דבר הלייזר הוא רכיב אחד בתוך מערכת הנשק, שבה מכלולים שונים המשותפים לרוב המערכות.

אני תומך כיום באופן גורף בלייזר חשמלי (למרות נחיתותו מול הלייזר הכימי), משום שיישומו זמין יותר – אך לא במה שעושים כיום, אלא ישירות בלייזרים בעוצמה של מגה־וואט. מה שעושים כיום הוא לדעתי פתרון ביניים חסר תועלת; אני נגד פתרון שפותר בעיה אחת ומשאיר בעיות אחרות פתוחות.

[מיירט הלייזר החדש של מערכת הביטחון. המקור: אגף דוברות והסברה, משרד הביטחון. לעוגן ברשת, לחצו כאן]

המענה הנדרש: שילוב מערכתי ושיתוף פעולה עם ארה"ב

לייזר בעוצמה של מגה־וואט יכול ליירט פגזים, פצמ"רים, רחפנים, רקטות, טילים וטילים בליסטיים. אנו חייבים שילוב של שתי מערכות: לייזר קרקעי ולייזר מוטס.

לייזר קרקעי לבד לא פותר את הבעיה, ולייזר מוטס לבד לא פותר את הבעיה. השילוב של שניהם פותר גם את בעיית העבירות באטמוספירה.

בנוסף, בעוד שיש לנו את ההבנה והיכולת להגיע בלייזר חשמלי/סיבים אופטיים לעוצמות של מגה־וואט, יש לנו פערי ידע מהותיים במכלולי המערכת האחרים. לכן, אני בעד שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב.

מה האינטרס האמריקאי? ארה"ב יכולה להשתמש בישראל כשדה ניסויים ולהסתייע בה באיפיון המערכת (מה שלהם קשה לעשות). בנוסף, יש לנו את הזריזות בפיתוח: ארה"ב עובדת לפי נהלים קשיחים, ומה שלוקח שם X שנים, כאן לוקח רבע X. גם מבחינת עלויות, טילים אמריקאים יקרים פי 4 מאשר בארץ. נובע מכך ששיתוף פעולה הוא אינטרס דו־צדדי.

שותפים לדרך וזיכרון חברים

אני רוצה להזכיר כמה שמות של אנשים יקרים שפעילים בנושא יחד איתי שנים רבות. אנו אנשים עצמאיים, כולנו עובדים בהתנדבות, והאינטרס היחיד שלנו הוא טובת מדינת ישראל – ללא שום אינטרס עסקי או כלכלי.

כיום אני פחות פעיל בנושא, ומי שמרכז את הפעילות מטעמנו הוא עופר לביא. עופר נפגש עם עשרות בכירים במשרד הביטחון ובצה״ל ועושה עבודה יוצאת מן הכלל, יחד עם ד"ר אלי מירון (מומחה ללייזרים) ואלי בר־און (מהחוקרי הביצועים הטובים שאני מכיר).

אני נמצא ברקע לייעוץ והנחיה, ויחד איתי שותפים נוספים:

תא"ל (מיל') צביקה שור
אל"מ (מיל') יוסי לנגוצקי
אלוף (מיל') יצחק בריק
תא"ל (מיל') אמציה חן ("פאצי")
פרופ' אבשלום אליצור (מהפיסיקאים הגדולים בארץ)

כמו כן, אני מבקש להזכיר בהערכה עמוקה את חברינו שנפטרו:

אל"מ יוסי ארזי (חיל האוויר)
אל"מ יעקב אגסי (חיל האוויר, מפקד רמת דוד במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים)
פרופ' ישעיה נבנצל (פרופסור לפיסיקה, האוניברסיטה העברית)
פרופ' אריאל כהן (פרופסור לפיסיקה, האוניברסיטה העברית)
פרופ' גידי שפסקי (מהמחלקה לכימיה פיסיקלית ורקטור האוניברסיטה העברית)
יעל ארצי (מומחית לפרסום ושיווק שהייתה איתנו מראשית הדרך)
ד"ר אהרן פוסטן (מהאנשים המבריקים שפגשתי)

זכינו להרבה קיתונות של ביקורת והשמצות טענו שאנחנו בעלי אינטרסים, אך אינני מתכוון להיכנס לכך.

סיכום ומבט לצופה עתיד

מדינת ישראל נמצאת באיום קיומי כמעט מהאיומים הבליסטיים, כאשר נוסף לאחרונה גם איום הכטב״מים. אינני בטוח אם הציבור מבין את גודל האיום הזה.

הפתרון היחידי שיכול להיות ישים כלפיהם הוא לייזר בעוצמה מסדר גודל של מגה-וואט. לדעתי, עידן טילי היירוט נמצא בסוף דרכו: טילים היפרסוניים, טילים מתפצלים וטילים מתמרנים כבר קיימים בשטח, ונגדם לטילי יירוט אין מה לעשות.

כשנשאלת השאלה האם לייזר יכול ליירט כטב״מים – הלייזר "אוכל" כטב״מים לארוחת בוקר. הבעיה אינה בלייזר אלא בגילוי: כדי ליירט כטב"ם באמצעות טיל צריך קו ראייה של עשרות שניות, בעוד הלייזר צריך קו ראייה לשבריר שנייה בלבד כדי לנטרלו.

מערכת הלייזר רב-העוצמה מתדפקת על דלתינו כבר עשורים רבים. למרות שיש בה צורך קיומי, היא נדחית פעם אחר פעם מסיבות לא ענייניות. אני חושש ומתריע שאם לא נירתם לכך במהרה במתכונת שציינתי, נמצא את עצמנו בקטסטרופה שתוצאותיה יהיו עגומות ביותר.

[בתמונה: הלייזר של משרד הביטחון. צילום: אגף דוברות והסברה במשרד הביטחון. לעוגן ברשת, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על טילים בליסטיים ופגעיהם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על טילי שיוט ופגעיהם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!