אור רייכרט: קורות מסע הציד להפלת נתניהו ב- 20 קריקטורות

תקציר: ב- 30 ביוני 2026 – לאחר ההמלצה החוזרת של השופטים לפרקליטות בתיקי נתניהו, לסגת מאשמת השוחד שאין בה ממש, פרסם הקריקטוריסט אור רייכרט בדף הטוויטר (אקס) שלו אוסף קריקטורות המלוות את התגבשות וביצוע 'מסע הציד', כנגד ראש ממשלה מכהן, בנימין נתניהו. ההסברים לקריקטורות, שלי ובאחריותי

אור רייכרט הוא מאיש קריאייטיב, פרסומאי, קריקטוריסט ומאייר, מבכירי הקריקטוריסטים בימין הפוליטי. . הגדיר עצמו כנרקיסיסט בתפקוד גבוה: "כל הציוצים שלי הם על דעתי הפרטית בלבד וקפצו לי"…

הקריקטורות מבטאות, כאמור, את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

[לדף הטוויטר של אור רייכרט, לחצו כאן.

*  *  *

ב- 30 ביוני 2026 – לאחר ההמלצה החוזרת של השופטים לפרקליטות בתיקי נתניהו, לסגת מאשמת השוחד שאין בה ממש, פרסם הקריקטוריסט אור רייכרט בדף הטוויטר (אקס) שלו אוסף קריקטורות המלוות את התגבשות וביצוע 'מסע הציד', כנגד ראש ממשלה מכהן, בנימין נתניהו, תחת המילים: """(הנה לפניכם) 23 איורים (!!!) שיזכירו לכם קצת את מסע התפירה.

אספנו לדף זה את הקריקטורות של אור (הוא מזכיר 23, מצאתי בינתיים רק 20…). אנו מאמינים כי אנו עושים ביצירות שימוש הוגן. ההסברים לקריקטורות הם שלי ובאחריותי בלבד:

1. כך נפתח 'מסע הציד' להפלת ראש הממשלה

ב-2022 נתבקשתי לאייר את הכתבה "המדריך להפלת ראש ממשלה בישראל"
שכתב עו"ד יוסי פוקס למגזין עכשיו 14. בכתבה הוא מפרט את התחנות העיקריות במסע הציד הגדול ובכירי העוסקים בסוגיה כותבים על המשפט המטלטל בתולדות מדינת ישראל. 23 איורים (!!!) (מצאתי בינתיים רק עשרים…) שיזכירו לכם קצת את מסע התפירה.

2. 'מסע הציד' / 'הדיג' של המפכ"ל לשעבר, רוני אלשיך

"כשהוגשו האישומים נגדו הציפייה הייתה שיתפטר מתפקידו", הסגיר המפכ"ל לשעבר רוני אלשייך את כוונת 'מסע הציד' נגד נתניהו. בריאיון לגלי צה"ל הסביר כי "אף אחד לא יכול היה לנחש שראש הממשלה לא יתפטר – ויבחר להילחם מתוך המערכת. אני מכוון את זה למפלגה שנלחמת ולא מבינה שהיא צריכה להגיד ש'לטובת המדינה אנחנו מעמידים איש אחר בראשנו'"…

3. פותחים בחקירה פלילית בניגוד לחוק

חוקי היסוד והחוקים הרגילים בישראל קובעים במפורש כי פתיחה בחקירה נגד נבחרי ציבור (חברי כנסת, שרים וראש ממשלה) אינה יכולה להתקבל על דעתם של חוקר משטרה או קצין זוטר, כדי למנוע "הפיכה שלטונית" באמצעות חקירות סרק. ללא מנגנון סינון כזה, גורמים בעלי אינטרס פוליטי או חוקרים בעלי אג'נדה, יכולים לפתוח בחקירות שישתקו את המערכת הממשלתית, ויפילו ממשלות נבחרות ללא בסיס ראייתי מוצק.

סעיף 17(א) לחוק יסוד: הממשלה, קובע כי חקירה נגד ראש ממשלה מכהן תיפתח אך ורק בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.

במהלך משפט נתניהו התברר כי בחלק מהמקרים, אישורי היועמ"ש לפעולות חקירה מסוימות ניתנו בעל פה, בפגישות פנימיות, או שתועדו בפרוטוקולים בצורה עמומה, והאישור הרשמי בכתב ניתן רק שבועות או חודשים לאחר מכן.

זוהי הוכחה להתנהלות של "קודם יורים את החץ (חוקרים) ואז מסמנים את המטרה (משיגים אישור)".

4. שוכרים את ליאור חורב לשם הפלת נתניהו?

עם כניסתו של רוני אלשיך לתפקיד המפכ"ל, הוא ביקש, לטענתו, להוביל שינוי אסטרטגי במיתוג המשטרה ובמערך הדוברות שלה. בשנת 2016 זכתה חברת "גולדפינגר תקשורת", שבה שימש ליאור חורב כיו"ר ושותף, במכרז של משטרת ישראל לאספקת שירותי ייעוץ אסטרטגי ותקשורתי. שווי ההתקשרות עמד על כ-2.4 מיליון שקלים. חורב היה הדמות הדומיננטית ואף הוגדר כמי שמייעץ באופן צמוד למפכ"ל אלשיך עצמו בנושאים רגישים ובבניית אסטרטגיית המענה התקשורתי של הארגון.

העסקתו של חורב עמדה בלב סערה ציבורית ופוליטית חריפה. פרשה זו ריכזה ביקורת רבה, במיוחד על רקע חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו שהתנהלו באותה עת, והציפה מתחים קשים בין דרג המשטרה לדרג המדיני. שהרי, חורב אינו מכיר כלל את המשטרה, אבל את העולם הפוליטי הוא הכיר היטב…

5. ממציאים עבירה

הפיכת סיקור עיתונאי ל"מתת" (טובת הנאה) בעבירת שוחד היא תקדים מסוכן ומאולץ: מעבר לעיקרון המשפטי, ההגנה הציגה בבית המשפט נתונים לפיהם הסיקור באתר "וואלה" באותה תקופה ממש לא היה אוהד, אלא כלל מאות כתבות ביקורתיות ותוקפניות נגד נתניהו ובני משפחתו, מה שמפריך את עצם קיומו של ה"מתת". בחוק העונשין הישראלי אין עבירה שנקראת "סיקור אוהד כשוחד". שוחד קלאסי מוגדר ככסף, שיווי כסף, או טובת הנאה חומרית וברורה.

יתרה מכך: מערכת היחסים בין פוליטיקאים למוציאים לאור ועורכים היא מטבעה מערכת של "תן וקח" אינטרסנטי (פוליטיקאי נותן הדלפות או תמיכה בחוקים, התקשורת נותנת חשיפה). הפיכת הדינמיקה הזו לפלילית יוצרת פתח להפללה של כל פוליטיקאי ועיתונאי בישראל, ומעניקה למשטרה כוח פיקוח בלתי סביר על שיקולי עריכה.

יודגש כי אין אף מדינה דמוקרטית בעולם שבה אדם הועמד לדין פלילי באשמת שוחד על בסיס "סיקור אוהד" או "היענות חריגה" באתר חדשות.

6. הסחיטה: מחזיקים את היועמ"ש בגרונו

הטענה לפיה שי ניצן (פרקליט המדינה לשעבר) "סחט" את אביחי מנדלבליט (היועץ המשפטי לממשלה לשעבר) כדי לאלץ אותו להגיש את כתבי האישום נגד בנימין נתניהו היא אחת הטענות הדרמטיות ביותר שהועלו נגד צמרת מערכת אכיפת החוק בישראל.

כדי להבין את מערכת היחסים המתוחה בין השניים, צריך לחזור לשנת 2010. מנדלבליט, שכיהן אז כפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי), נחקר בחשד למעורבות בפרשת הרפז (חשד לעיכוב בהעברת מסמך הרפז למשטרה). בסופו של דבר, התיק נגדו נסגר, אך עילת הסגירה נותרה עמומה ולא נקבעה כ"חוסר אשמה".

בשנת 2016, כאשר מנדלבליט מונה לתפקיד היועמ"ש, הוא ביקש לשנות את עילת סגירת התיק שלו ל"חוסר אשמה" כדי לנקות את שמו באופן מוחלט. מי שהחזיק בסמכות להחליט על כך, או לפחות להמליץ, היה פרקליט המדינה – שי ניצן. ניצן גרר את קבלת ההחלטה הזו במשך שנים.

בשנת 2020 חשף העיתונאי עמית סגל (בחדשות 12) הקלטות של שיחות טלפון משנת 2015 בין מנדלבליט לבין אפי נוה (שהיה אז ראש לשכת עורכי הדין וחברו הקרוב של מנדלבליט). בהקלטות הללו נשמע מנדלבליט זועם ומתוסכל בצורה יוצאת דופן על שי ניצן ועל מערכת הפרקליטות.

באחת השיחות אמר מנדלבליט לנוה: "אתה מבין שהמניאק הזה לא מחליט בתיק שלי?… אני לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה. הוא עושה לי את זה בכוונה… הוא יכול להחזיק אותי בגרון. אני לא יודע. בסוף אני אתפוצץ עליו, אני אגיד לו 'תשמע, תעשה מה שאתה רוצה', אני לא יודע. יש פה החלטה מטורפת."

בשיחה אחרת כינה מנדלבליט את שי ניצן ומקורביו "חבורה של רשעים" וטען שהם מחזיקים את התיק שלו פתוח/לא מוכרע כאמצעי לחץ עליו.

7. מלווים את החקירה מקרוב כדי להצליח להפליל…

במערכת משפט תקינה, המשטרה חוקרת והפרקליטות אמורה לשמש כמסננת ביקורתית ומנותקת. אולם, בתיקים מורכבים – ובמיוחד בתיקי נתניהו (1000, 2000, 4000) – נוצר מודל של "חקירה מלווה" הדוקה במיוחד, בהובלת פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) דאז, ליאת בן-ארי, ובגיבוי פרקליט המדינה שי ניצן.

הליווי הצמוד של הפרקליטות זיהם את ההליך, והפך אותה משומר סף לגורם בעל עניין אישי בתוצאה המפלילה. יתרה מכך. חורקרי המשטרה העידו כי הפרקליטות הורתה על רבים מפשעי החקירה שנעשו בתיק, כמו לחץ פסול על עדי מדינה, והבניית התזות המשפטיות מראש: במקום לתת לחוקרים לאסוף עובדות ולראות לאן הן מובילות, הפרקליטות "הנדסה" תזות משפטיות מורכבות (כמו תזת השוחד התקדימית בתיק 4000) וכיוונה את החוקרים לגבות עדויות, שיסתדרו בדיוק עם אותה תבנית מוכנה מראש.

העדויות בבית המשפט ביססו את התחושה הציבורית, שמדובר במערכת משומנת שפעלה מתוך מוטיבציית-על להפיל מנהיג מכהן:

8. מגייסים עדי מדינה וסוחטים אותם

סוגיית גיוס עדי המדינה בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו (במיוחד שלמה פילבר, ניר חפץ וארי הרו) נחשבת לאחת הסוגיות המשפטיות הטעונות והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות המשפט בישראל.

עבור התביעה, גיוסם היה מהלך הכרחי לחשיפת האמת מאחורי הקלעים. הדרכים שבהן גויסו העדים חצו קווים אדומים, רמסו זכויות אדם בסיסיות, והיוו עדות חותכת לניסיון "להנדס" הרשעה בכל מחיר:

9. משתמשים באמצעים פסולים

במהלך ניהול המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים, נחשפו חומרי חקירה, תמלילים וסרטוני וידאו מתוך חדרי החקירות, שהדהימו את הציבור וסיפקו בסיס מוצק לביקורת חריפה על שיטות העבודה של משטרת ישראל והפרקליטות:

א. פגיעה בזכויות יסוד והפעלת לחץ אישי/משפחתי מנוול

חוק המעצרים והפסיקה בישראל אוסרים על שימוש בלחץ נפשי שנועד להביא לשבירה מוחלטת של אישיות הנחקר, או פגיעה בצדדים שלישיים חפים מפשע. בפועל, בחדרי החקירות ננקטו שיטות קיצוניות:

• תרגיל החקירה המשפחתי נגד ניר חפץ: זהו האירוע המפורסם והשנוי במחלוקת ביותר. כדי לאלץ את חפץ (דובר משפחת נתניהו לשעבר) לשתף פעולה, המשטרה זימנה לחקירה אישה צעירה שאינה קשורה לפרשות הפליליות, וביצעה "מפגש מקרי" במסדרון בינה לבין חפץ. החוקרים הבהירו לו באופן מניפולטיבי כי אם לא יספק את הגרסה המבוקשת, סודותיו האישיים ביותר ייחשפו, דבר שיביא להרס מוחלט של התא המשפחתי שלו ושל חייו הפרטיים.
• מניעת טיפול רפואי ותנאי מעצר משפילים: חפץ העיד כי במהלך ימי המעצר הוא סבל מתנאים סניטריים תת-אנושיים, סירב לאכול את האוכל שסופק לו, וננשך קשות בכל חלקי גופו על ידי פשפשים. למרות בקשותיו החוזרות ונשנות, מנעו ממנו חוקרי המשטרה טיפול רפואי הולם וייעוץ משפטי רציף, והשתמשו במצוקתו הגופנית כאמצעי לחץ ישיר: "הפרעושים והפשפשים הם לא שיקול בניהול חקירה", נאמר לו.
• האיומים על שלמה פילבר: חוקרי המשטרה (ובהם מפקד היחידה דאז) הבהירו למנכ"ל משרד התקשורת לשעבר כי הוא נמצא על סף "תהום קיומית". הם הציגו לו תמונה לפיה אם לא יחתום על הסכם עד מדינה באותו לילה, הוא יישלח לכלא לשנים ארוכות, רישיונו המקצועי ישלל, משפחתו תיוותר ללא מקור פרנסה, והוא יימחק ציבורית. הלחץ הוגדר על ידי ההגנה כ"אקדח שהוצמד לרקה".

ב. "הנדסת גרסאות" והשתלת זיכרונות (רענון זיכרון פסול)

תפקידו של חוקר הוא לגבות את האמת כפי שהיא זכורה לנחקר. במהלך החקירות, הוכח כי החוקרים פעלו לעתים הפוך:הם הציגו לנחקרים את ה"תזה" המשפטית שנוסחה מראש בפרקליטות, ולחצו עליהם להתאים את הזיכרון שלהם אליה.

• תסמונת "הסרגל המשטרתי": במהלך עדותו של שלמה פילבר בבית המשפט, עלה בבירור כי בכל פעם שפילבר ניסה להציג הסבר מקצועי ולגיטימי להחלטותיו במשרד התקשורת, החוקרים קטעו אותו, הטיחו בו שהוא משקר, והבהירו לו שהם מוכנים לשמוע רק גרסה אחת: זו שמקשרת את פעולותיו להנחיה ישירה ופלילית מנתניהו. פילבר תיאר זאת בבית המשפט כסיטואציה שבה הבנת המציאות שלו "הונדסה" מחדש תחת אימת המעצר.
• שינוי תאריכים מניפולטיבי: בתיק 4000, ציר הזמן של "פגישת ההנחיה" המפורסמת (שבה כביכול נתניהו הנחה את פילבר להיטיב עם אלוביץ') היה קריטי. כאשר ההגנה הוכיחה באמצעות איכונים סלולריים ויומנים שהפגישה לא יכלה להתקיים בתאריך שהמשטרה קבעה, התברר כי החוקרים ניסו "להזיז" את הזיכרון של העדים באופן אקטיבי כדי שהעובדות יסתדרו עם כתב האישום, ולא להיפך.

ג. הפעלת רוגלות והאזנות סתר לא חוקיות (פרשת פגסוס / סייבר-סיגנל)

אחת מפריצות הדרך הדרמטיות ביותר, שחשפו שימוש באמצעים פסולים טכנולוגיים, הייתה חשיפת השימוש הבלתי חוקי בתכנות סייבר התקפי (כמו "פגסוס" של חברת NSO, המכונה במשטרה "סייבר-סיגנל").

• שאיבת חומרים מניר חפץ ושלמה פילבר: במהלך המשפט נאלצה המדינה להודות כי המשטרה הדביקה את הטלפונים הניידים של מעורבים מרכזיים (ובהם חפץ ופילבר) ברוגלת פגסוס, עוד לפני שהם הפכו לעדי מדינה.
• חריגה מצווים שיפוטיים: החקירה הטכנולוגית העלתה כי המשטרה חרגה באופן בוטה מהצווים שניתנו לה על ידי בתי המשפט. במקום להאזין לשיחות מכאן ואילך ("האזנת סתר קלאסית"), המערכת שאבה באופן רטרואקטיבי אנשי קשר, הודעות ווטסאפ פרטיות, תמונות והיסטוריית גלישה – פעולות הדורשות צו חיפוש מיוחד שלא היה קיים. חומרים אלו שימשו לבניית מנופי הלחץ נגד הנחקרים בתוך חדרי החקירות.

ד. שטף הדלפות פליליות ומגמתיות ("משפט שדה" בתקשורת / "משפט ע"י המשטרה")

חוק סדר הדין הפלילי אוסר על פרסום חומרי חקירה גולמיים (קלטות, תמלילים) ללא אישור, על מנת למנוע זיהום של העדויות.

• ניהול המשפט בטלוויזיה: עוד לפני שהוגש כתב האישום ובזמן שהחקירות בעיצומן, חומרי חקירה רגישים ביותר ותמלילי ציטוטים מתוך הלשכות הודלפו באופן קבוע לכתבי משפט בכירים.
• המטרה: ההגנה טענה כי ההדלפות היוו אמצעי פסול ומכוון מצד גורמי האכיפה כדי לייצר "דעת קהל" מרשיעה, להפעיל לחץ חברתי וציבורי כבד על הנחקרים (שיבינו ש"הכל בחוץ" ואין להם סיכוי), ולסנדל את היועץ המשפטי לממשלה מלהחליט על סגירת התיקים, מחשש לביקורת ציבורית.

השלכות האמצעים הפסולים על המשפט

חשיפת האמצעים הללו על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי הובילה לקריסה תדמיתית קשה של התיקים בעיני חלקים נרחבים בציבור, ואף גררה ביקורת מרומזת וישירה מצד השופטים עצמם לאורך ניהול ההליך:

תשתית לטענת "הגנה מן הצדק": האמצעים הפסולים (בדגש על פרשת הפגסוס והלחצים על חפץ) הפכו לבסיס המרכזי של בקשות ההגנה לבטל את כתבי האישום מטעמי הגינות משפטית. הדוקטרינה המשפטית בישראל קובעת כי גם אם נאשם ביצע עבירה, אם המדינה השיגה את הראיות בצורה שפוגעת אנושות בחוש הצדק – לבית המשפט יש סמכות לזכותו או לבטל את ההליך.

פגיעה באמינות העדים: השופטים נחשפו לכך שחלק מההודאות הדרמטיות ביותר חולצו תחת איומים והשפלות, דבר שהחליש משמעותית את המשקל הראייתי שהם העניקו לגרסאות שנמסרו במשטרה לעומת אלו שנמסרו על דוכן העדים בבית המשפט.

10. אוכפים אכיפה בררנית

סוגיית האכיפה הבררנית (Selective Enforcement) היא אחד מקווי ההגנה המרכזיים והמשמעותיים ביותר בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו. טענה זו, המבוססת על דוקטרינת "הגנה מן הצדק", אינה עוסקת בשאלה האם המעשים המיוחסים לנתניהו קרו או לא קרו, אלא בשאלה עקרונית ומערכתית: האם מערכת אכיפת החוק הפעילה נגד נתניהו סטנדרט משפטי פלילי תקדימי ומחמיר, בזמן שכלפי פוליטיקאים וגורמים אחרים שביצעו מעשים דומים לחלוטין היא בחרה לעצום עיניים?

א. תיק 4000 (פרשת וואלה-בזק): יחסי פוליטיקאים ותקשורת

זהו המגרש שבו טענת האכיפה הבררנית הכתה בעוצמה המשפטית הגבוהה ביותר. ההגנה טענה כי הפיכת פניות של פוליטיקאי לכלי תקשורת לקבלת סיקור אוהד (או מניעת סיקור עוין) לעבירת שוחד היא "המצאה" שיושמה רק נגד אדם אחד.

• ראיות ההגנה מהשטח: במהלך החקירות הנגדיות של עדי המדינה ובכירי אתר "וואלה" (כמו אילן ישועה), נחשפו מאות פניות, בקשות, ולחצים אגרסיביים של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית – כולל יצחק הרצוג, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, נפתלי בנט, ציפי לבני ואחרים. הפניות כללו דרישות להורדת כותרות, שינוי טקסטים, והבלטת כתבות חיוביות.
• חוק ישראל היום: ההגנה הציגה את "חוק ישראל היום" כדוגמה מובהקת ליחסי תן-וקח תקשורתיים-פוליטיים קיצוניים בהרבה: שורה ארוכה של שרים וחברי כנסת קיבלו סיקור מפנק ויוצא דופן בקבוצת "ידיעות אחרונות" (של נוני מוזס), ובתמורה הצביעו בעד חוק שנועד לסגור או לפגוע כלכלית במתחרה הגדול שלהם ("ישראל היום"). אף אחד מהם לא נחקר באשמת שוחד.
• תשובת התביעה: הפרקליטות טוענת כי אין מדובר באכיפה בררנית משום שיש שוני מהותי (אבחנה מותרת) בין המקרים. לטענתם, נתניהו לא רק "ביקש סיקור", אלא החזיק בנכס שלטוני רגולטורי עצום (כשר תקשורת) והעניק לאלוביץ' הטבות כספיות מוחשיות בשווי מאות מיליוני שקלים (אישור מיזוג בזק-יס) בתמורה למה שהתביעה הגדירה כ"היענות חריגה" ושליטה על תכני האתר.

ב. תיק 2000 (פרשת נתניהו-מוזס): שיחות עם מוציאים לאור

בתיק זה נאשם נתניהו במרמה והפרת אמונים בכך שניהל שיחות עם מוציא לאור של עיתון גדול (נוני מוזס) על הגבלת העיתון המתחרה תמורת סיקור אוהד, מבלי שדיווח על כך ותוך המשך המשחק הפוליטי.

• ראיות ההגנה מהשטח: ההגנה הראתה כי פוליטיקאים בכירים קיימו קשרים הדוקים, אישיים וחשאיים בהרבה עם נוני מוזס וראשי תקשורת אחרים. יאיר לפיד, למשל, הודה כי נפגש עשרות פעמים עם נוני מוזס בחשאי (חלקן בתקופת בחירות ובזמן היותו שר אוצר) ולא ניהל תרשומות של הפגישות הללו. פוליטיקאים אחרים החזיקו ב"עורכים מטעם" בכלי תקשורת שונים.
• הטיעון לבררנות: מדוע ניהול שיחה עסקית-פוליטית צינית (שנתניהו טוען כי נועדה בכלל להקליט את מוזס ולהוכיח שהוא סוחט אותו) הופכת לפלילית רק אצל נתניהו, בעוד פוליטיקאים שקידמו חוקים בפועל עבור אותו מוציא לאור נותרו חסינים?
• תשובת התביעה: התביעה מבחינה בכך שנתניהו היה ראש הממשלה, הכוח הפוליטי החזק ביותר במדינה, והשיחות נשאו אופי קונקרטי של עסקה מושחתת שפגעה באינטרס הציבורי, גם אם החוק לא קודם בסופו של דבר.

ג. תיק 1000 (פרשת המתנות): קבלת סיגרים ושמפניות

בתיק זה נאשם נתניהו במרמה והפרת אמונים בטענה שקיבל טובות הנאה בשווי מאות אלפי שקלים מחבריו, אנשי העסקים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, בזמן שפעל לטובת אינטרסים של מילצ'ן (כמו סוגיית הוויזה האמריקאית).

• ראיות ההגנה מהשטח: ההגנה הציגה שורה ארוכה של תקדימים שבהם פוליטיקאים ואנשי מערכת המשפט קיבלו מתנות יקרות ערך מחברים עשירים ולא הועמדו לדין. הדוגמה הבולטת ביותר שהועלתה היא של יאיר לפיד, שפעל באופן אקטיבי עבור מילצ'ן (בעניין "חוק מילצ'ן" להארכת פטור ממס לתושבים חוזרים) בזמן שהיה שר אוצר, ואף העיד כי מילצ'ן הוא חברו הקרוב – אך לפיד עצמו לא נחקר כחשוד בתיק, אלא זומן כעד תביעה בלבד.
• הטיעון לבררנות: המערכת פטרה פוליטיקאים אחרים בטענה שמדובר ב"מתנות בין חברים", אך החליטה לספור ולכמת כל סיגר ובקבוק שמפניה שנתניהו קיבל ממילצ'ן, תוך התעלמות מכך שהיחסים ביניהם נמשכו עשרות שנים וכללו חברות אישית עמוקה.
• תשובת התביעה: ההבדל נעוץ בהיקף ובשיטתיות. התביעה מדגישה כי לא מדובר במתנה ספונטנית פה ושם, אלא ב"קו אספקה" קבוע, מתוכנן ורחב ממדים, שחצה את גבול הלגיטימיות והעמיד את ראש הממשלה בניגוד עניינים חריף ומתמשך מול איש עסקים פרטי.

ד. משמעות האכיפה הבררנית בבית המשפט

במשפט הפלילי בישראל, טענת אכיפה בררנית קשה מאוד להוכחה, משום שבית המשפט נוטה להעניק לפרקליטות "חזקת תקינות" – ההנחה שהתביעה פועלת ממניעים מקצועיים. עם זאת, במהלך ניהול משפט נתניהו במחוזי, חשיפת חומרי החקירה והפרוטוקולים של בכירי התקשורת והפוליטיקה יצרה אפקט ציבורי ומשפטי מצטבר:

אם השופטים משתכנעים כי אכן הייתה כאן אכיפה בררנית, יש להם סמכות (מכוח "הגנה מן הצדק") לבטל את כתב האישום, לזכות את הנאשם, או לכל הפחות להקל באופן משמעותי בעונשו במידה ויורשע, תוך קביעה שהמדינה נהגה איפה ואיפה.

הוכח כי המגרש הפוליטי-תקשורתי בישראל כולו ספוג במערכות יחסים אינטרסנטיות, מה שהפך את הניסיון הפלילי לבודד רק את מערכת היחסים של נתניהו לבעייתי בלשון המעטה.

11. "היענות חריגה" וסימון מטרה מראש

סוגיית "ההיענות החריגה" עומדת בליבת האישום בשוחד בתיק 4000 (פרשת וואלה-בזק). מושג זה נולד מתוך הצורך של הפרקליטות לגשר על פער מובנה: העובדה שבספר החוקים אין עבירה של "סיקור אוהד", והעובדה שפניות של פוליטיקאים לאמצעי תקשורת הן דבר שבשגרה.

הטענה כי מושג זה הוא ביטוי ל"סימון מטרה מראש" מהווה את אחד הנדבכים המרכזיים בביקורת על התיק, לפיה חוקרי המשטרה והפרקליטות הגדירו תחילה את היעד (הפללת נתניהו) ואז המציאו קריטריון גמיש כדי להפוך התנהלות מקובלת לפשע חמור.

א. הגדרת "ההיענות החריגה", העמדה הממסדית

בכתב האישום, התביעה הבינה כי לא תוכל להאשים את נתניהו בשוחד רק משום שקיבל כתבות חיוביות באתר "וואלה". לכן, היא טבעה את המונח "היענות חריגה". לפי תזה זו, מערכת היחסים בין נתניהו (וסביבתו) לבין הנהלת האתר (שאול אלוביץ' ואילן ישועה) חרגה לחלוטין מהדינמיקה הרגילה של פוליטיקאי ועיתונאי:

• שליטה ועריכה אקטיבית: נטען כי לא היה מדובר ב"דובר שמבקש תגובה", אלא בהתערבות גסה ויומיומית בתוכן החדשותי – הורדת כותרות ראשיות שליליות, עיכוב פרסומים מביכים, העלאת כתבות שתוקפות יריבים פוליטיים, ואפילו הכתבת ניסוחים של כותרות.
• ה"דלת הפתוחה": לפי התביעה, אנשי נתניהו זכו לערוץ ישיר ומיוחס שבו בעלי האתר אילן ישועה תפקד כ"קבלן ביצוע" עבור הלשכה, מתוך הבנה שהדבר נעשה בתמורה להטבות הרגולטוריות שנתניהו מאשר לחברת "בזק".

ב. קו הביקורת: כיצד המושג מוכיח "סימון מטרה מראש"?

מנגד, סנגורים ומבקרי מערכת המשפט טוענים כי המושג "היענות חריגה" הוא פיתוח מלאכותי שנועד להכשיר את סימון המטרה הפוליטי. הטיעונים המרכזיים מבוססים על מה שנחשף במהלך המשפט המחוזי:

• קריטריון ללא מדד ("מבחן גמיש"): המבקרים מצביעים על כך שלמשטרה לא היה שום מדד אובייקטיבי לקבוע מהי היענות "רגילה" ומהי היענות "חריגה". החוקרים לא בדקו קודם לכן כיצד האתר התנהל מול פוליטיקאים אחרים, אלא בודדו אך ורק את הפניות של נתניהו. זוהי ההגדרה הקלאסית של סימון מטרה: מסמנים את החשוד, ורק אז תופרים סביבו את ההגדרה הפלילית.
• קריסת התזה בחקירות הנגדיות: במהלך עדותו של מנכ"ל וואלה לשעבר, אילן ישועה, ההגנה הציגה אלפי הודעות ווטסאפ שהוכיחו כי פוליטיקאים רבים (ובהם יצחק הרצוג, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, נפתלי בנט ואילת שקד) דרשו וקיבלו "היענות חריגה" לא פחות, ולעיתים אף יותר. הרצוג, למשל, דרש לפסול כתבות ואף אישר כותרות באופן אישי בתקופת בחירות. חשיפת חומרים אלו הראתה שהתנהלות האתר לא הייתה "חריגה" עבור נתניהו, אלא הייתה מודל העבודה הרגיל והמושחת של האתר מול כל צמרת השלטון.
• התעלמות מהקשר מסחרי: ההגנה הראתה כי לחצי הנהלת האתר על המערכת העיתונאית נבעו בעיקר מאינטרסים מסחריים שוטפים, פחד מתביעות, ורצון לרצות את מי שנתפס באותם ימים כראש ממשלה בלתי ניתן להחלפה – דינמיקה קפיטליסטית ותקשורתית מוכרת בעולם, ולא בהכרח "רכיב בעסקת שוחד".

ג. השלכות ה"סימון מראש" על הלגיטימיות של המשפט

כאשר מערכת אכיפת החוק משתמשת במונחים אמורפיים כמו "היענות חריגה" מבלי לבצע מחקר רוחב מקדים, היא חושפת את עצמה לשתי ביקורות מרכזיות:

1. יצירת חוסר ודאות משפטית: אם "היענות חריגה" היא עבירה פלילית, אף פוליטיקאי או עורך עיתון בישראל אינו יודע היכן עובר הגבול. ברגע שהחוק אינו ברור, הכוח לעצור או להעמיד לדין עובר באופן בלעדי לידי המשטרה והפרקליטות, שיכולות לבחור נגד מי להפעיל את הסעיף ועל מי לדלג.
2. פגיעה בתזת המודעות (היסוד הנפשי): כדי להרשיע אדם בשוחד, התביעה חייבת להוכיח שהוא ידע שהוא לוקח או נותן שוחד. ההגנה טוענת כי מאחר שמדובר במושג שהומצא בדיעבד בחדרי החקירות, נתניהו ואלוביץ' בזמן אמת לא יכלו להעלות על דעתם שניהול משא ומתן קשוח על אופי הסיקור התקשורתי ייחשב אי פעם לעבירה פלילית חמורה.

לסיכום: המושג "היענות חריגה" נתפס בעיני התביעה ככלי המדויק שנועד להגדיר שחיתות מודרנית מתוחכמת. מנגד, בעיני ההגנה והמבקרים, עצם העובדה שהמערכת נאלצה להמציא מונח מעורפל כזה, ולהחיל אותו באופן סלקטיבי אך ורק על אדם אחד תוך התעלמות מהתנהלות זהה של כל שאר המערכת הפוליטית, היא ההוכחה הניצחת לכך שהחקירה התנהלה בשיטת "סימון המטרה מראש".

12. מתזמנים את החלטת היועמ"ש לסמוך לבחירות

תזמון ההחלטות של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, לפרסם את החלטותיו בתיקי נתניהו בסמוך למערכות הבחירות המקומיות, עומד בליבת הטענה בדבר "התערבות פוליטית בוטה" וניסיון להנדס את תוצאות הבחירות בישראל.

מערכת הבחירות של אפריל 2019, ובהמשך מערכות הבחירות העוקבות ב-2019 וב-2020, לוו כולן בציוני דרך דרמטיים של המערכת המשפטית, דבר שיצר התנגשות חסרת תקדים בין לוחות הזמנים הפוליטיים ללוחות הזמנים הדיוניים.

א. קו הביקורת: "הנדסת בחירות" והטיית רצון הבוחר

תומכי ראש הממשלה ומבקרי המערכת טוענים כי התזמון לא היה מקרי, אלא נוהל במכוון כדי להסב לנתניהו נזק אלקטורלי מרבי, תוך הפרת הכלל הבסיסי של איפוק מצד מערכת אכיפת החוק בתקופת בחירות:

• פברואר 2019 (ערב הבחירות לכנסת ה-21): כחודש וחצי בלבד לפני פתיחת הקלפיות (אפריל 2019), הודיע מנדלבליט על כוונתו להגיש כתב אישום נגד נתניהו בכפוף לשימוע. ההגנה טענה כי מדובר בסינדול פוליטי חסר תקדים. הציבור הלך לקלפיות כאשר מעל ראשו של מועמד מוביל מרחף "כתב אישום על תנאי", מבלי שלנתניהו ניתנה האפשרות המשפטית להפריך את הטענות בשימוע לפני כן.
• התעלמות מהנחיות היועמ"ש עצמו: הנחיות היועמ"ש הפנימיות קובעות כי יש לנהוג בריסון ובזהירות מפליגה ברישום והכרזה על פעולות חקירה והעמדה לדין של נבחרי ציבור בתקופת בחירות, כדי שלא להצטייר כמי שמטים את הכף. המבקרים טוענים כי במקרה של נתניהו, מנדלבליט נכנע ללחץ אגרסיבי של הפרקליטות (בראשות שי ניצן וליאת בן-ארי) ושל הפגנות השמאל בפנחסי, ודרס את הכלל הזה.
• יצירת "אפקט דומינו" פוליטי: פרסום החשדות החמורים (במיוחד סעיף השוחד בתיק 4000) בסמוך לבחירות סיפק תחמושת קריטית ליריביו הפוליטיים של נתניהו, הגדיר את מערכת הבחירות סביב שאלת "כן או לא ביבי", והוביל בסופו של דבר למשבר הפוליטי הממושך והפלונטר השלטוני שנמשך שנים.

ב. עמדת מנדלבליט והמערכת: "חובת הציבור לדעת" ושמירה על מקצועיות

מנגד, מנדלבליט ומצדדי המערכת סיפקו רציונל הפוך לחלוטין, וטענו כי דווקא עצירת התהליך בגלל בחירות הייתה מהווה התערבות פוליטית פסולה:

• אסור לתת לפוליטיקה לעצור את החוק: עמדת המערכת הייתה שלוחות הזמנים של המשטרה והפרקליטות נקבעים לפי קצב עבודת החקירה, היקף החומרים ולו"ז הטיפול המקצועי. מנדלבליט טען כי אם מערכת משפטית תעצור את עבודתה בכל פעם שראש ממשלה מחליט לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות בזק, הפוליטיקאים יוכלו לחסן את עצמם מפני העמדה לדין לנצח באמצעות הקדמת בחירות חוזרת ונשנית.
• זכות הבוחר לדעת לפני הקלפי: לשיטת התביעה, הסתרת העובדה שהיועמ"ש גיבש תשתית ראייתית מוצקה נגד ראש הממשלה ערב הבחירות היא פגיעה בדמוקרטיה. הציבור זכאי לקבל את מלוא המידע על מצבו המשפטי של המועמד שלו לראשות הממשלה לפני שהוא משלשל את הפתק לקלפי, ולא לגלות זאת חודש אחרי הבחירות.
• הקצב נכפה מלמעלה: המערכת הדגישה כי התיקים עבי הכרס עברו אלפי שעות עבודה, וההחלטות התקבלו ברגע שצוותי העבודה סיימו לנתח את הראיות. עיכוב מכוון של ההחלטה רק בגלל שיש בחירות באופק נתפס בעיניהם כ"אכיפה בררנית לטובת הנאשם".

לסיכום: סוגיית התזמון נותרה אחד הפצעים הפתוחים במחלוקת הציבורית בישראל. עבור מחנה נתניהו, ה'ריצה' של מערכת המשפט לפרסם כוונות אישום חמורות שבועות ספורים לפני שהעם הולך להצביע הייתה "פיגוע דמוקרטי" וניסיון מובהק של פקידות לא נבחרת להחליף את השלטון. עבור מערכת המשפט ותומכיה, הייתה זו עמידה איתנה על העיקרון ש"כולם שווים בפני החוק", וכי אין להעניק לדרג הפוליטי את הכוח להכתיב או לשתק את שעון הצדק.

13. מגישים כתב אישום פגום ליו"ר הכנסת ולפרקליטי נתניהו

סוגיית הגשת כתב האישום הפגום וניהול לוחות הזמנים מול יו"ר הכנסת ופרקליטיו של בנימין נתניהו היא אחד האירועים הפרוצדורליים הדרמטיים ביותר בתיק. מקרה זה מדגים כיצד פגמים טכניים ומהותיים לכאורה בניסוח ובהגשה של מסמכים משפטיים הפכו לכלי נשק אסטרטגי בידי ההגנה, וחשפו את המערכת לביקורת חריפה על רשלנות וחיפזון שנבעו, לטענת המבקרים, מאותה מוטיבציית-על להאיץ את ההליך.

הפרשה מורכבת משני נדבכים מרכזיים: הסערה סביב הגשת כתב האישום ליו"ר הכנסת (סוגיית החסינות), והמאבק המשפטי על "נספח א'" ופירוט האישומים בבית המשפט.

א. המלכודת הפרוצדורלית: הגשת כתב האישום ליו"ר הכנסת

החוק בישראל קובע פרוטוקול נוקשה מאוד לגבי הגשת כתב אישום נגד חבר כנסת או ראש ממשלה, בשל הצורך לאפשר לו לבקש חסינות מהכנסת. בינואר 2020, עם סיום הליכי השימוע, ביקש היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי בירושלים. אולם, ההגנה זיהתה מיד כשלים מהותיים בדרך שבה המדינה ניהלה את המהלך מול יו"ר הכנסת דאז, יולי אדלשטיין:

• הגשה ללא מנגנון חסינות מתפקד: כתב האישום הוגש בעיצומו של פלונטר פוליטי, כאשר הכנסת הייתה מפוזרת, וועדת הכנסת (הגוף היחיד שמוסמך לדון בבקשת חסינות) בכלל לא הייתה קיימת. הפרקליטים טענו כי המדינה מנסה "לגנוב סוסים" ולהגיש כתב אישום לבית המשפט עוד לפני שלנאשם ניתנה הזדמנות מעשית לממש את זכותו החוקתית לבקש חסינות מהכנסת.
• מכתב היועמ"ש ובלבול התאריכים: מנדלבליט שלח מכתב ליו"ר הכנסת ובו הודיע לו על הגשת כתב האישום. פרקליטי נתניהו טענו כי המכתב נוסח בצורה פגומה, שאינה עונה על התנאים הפורמליים של חוק החסינות. הוויכוח המשפטי סביב השאלה "ממתי מתחילים לספור את 30 הימים לבקשת החסינות" הגיע לטונים צורמים, כאשר ההגנה האשימה את הפרקליטות ביצירת תוהו ובוהו משפטי רק כדי להספיק להגיש את התיק לבית המשפט לפני מערכת הבחירות הבאה (מרץ 2020).

ב. כתב האישום "הכללי" ודרישת הפרקליטים לפירוט (נספח א')

הפגם המהותי יותר, שזכה להכרה ישירה ומביכה מצד בית המשפט המחוזי בירושלים, נגע לניסוח הכללי והעמום של כתב האישום עצמו, במיוחד בתיק 4000.

• טענת ההגנה – "כתב אישום מגומגם": עורכי הדין של נתניהו (בעז בן צור ועמית חדד) פנו לשופטים בטענה חריפה: כתב האישום מאשים את נתניהו שקיבל שוחד בדמות "היענות חריגה" לפניותיו באתר וואלה, אך הוא אינו מפרט אילו פניות היו פליליות, מתי הן נעשו, מי פנה, ומה בדיוק התבקש. ההגנה טענה כי לא ניתן לנהל משפט צדק כאשר הנאשם אינו יודע מפני מה בדיוק עליו להתגונן, וכי הפרקליטות הגישה כתב אישום "קוסמטי" המבוסס על כותרות כלליות ולא על עובדות קונקרטיות.
• החלטת השופטים הדרמטית (סוף 2020): שופטי בית המשפט המחוזי קיבלו את טענות ההגנה באופן חלקי אך משמעותי, ושלחו את הפרקליטות "לעשות שיעורי בית". השופטים קבעו כי כתב האישום אכן סובל מחוסר פירוט ברמה המקפחת את הגנת הנאשמים, והורו לתביעה לתקן את כתב האישום ולספק פירוט מלא של כל אותן פניות.

ג. "נספח א'", חשיפת ערוצי הפניות

בעקבות החלטת בית המשפט, נאלצה הפרקליטות להגיש כתב אישום מתוקן אליו צורף מסמך שנודע כ"נספח א'". מסמך זה כלל טבלה מפורטת של כ-150 דרישות והתערבויות שונות שיוחסו לנתניהו ובני משפחתו מול אתר וואלה.

למרות שהגשת הנספח פתרה את הבעיה הפרוצדורלית הרשמית, היא יצרה אפקט הפוך ששיחק לידי ההגנה:

1. הוכחת ה"חיפזון": עצם הצורך לתקן באופן כה מהותי את כתב האישום בתיק הדגל של המדינה חיזק בציבור ובקרב משפטנים את התחושה שכתב האישום המקורי נוסח ברישול ובמהירות (כדי לעמוד בלוחות זמנים פוליטיים), מבלי שהפרקליטות עצמה שלטה בפרטי הפרטים של החומר הגולמי.
2. ערוץ פתוח לחקירות נגדיות: הטבלה המפורטת שסיפקה התביעה הפכה למפת הדרכים שבאמצעותה ההגנה קעקעה את התיק. במהלך החקירה הנגדית של אילן ישועה, עברו הסנגורים סעיף אחר סעיף בנספח א' והראו כי רבות מהפניות המופיעות בו היו בקשות דוברות שגרתיות (כמו העלאת הודעה רשמית של לשכת ראש הממשלה), או פניות שלא נענו כלל, או כאלו שדומות להן לחלוטין נשלחו באותם ימים ממש על ידי פוליטיקאים אחרים.

לסיכום: סוגיית כתב האישום הפגום נתפסת בעיני מבקרי המערכת כהוכחה המובהקת ביותר לכך שתיקי נתניהו נוהלו תחת אג'נדה של "סימון מטרה ורדיפה". העובדה שהפרקליטות נאלצה לסגת, לתקן את כתב האישום בהוראת השופטים, ולספק רשימות בדיעבד, הראתה שהמערכת העמידה לדין ראש ממשלה על בסיס תזה תיאורטית ואמורפית, ורק לאחר מכן ניסתה לצקת לתוכה עובדות מוצקות – מהלך שפגע קשות באמינות המקצועית של התביעה מתחילת הדרך.

14. מרתיעים את נתניהו מפני ניהול ההליך

המערכת יצרה במתכוון או בפועל מנגנון ששוחק את הנאשם כלכלית ונפשית, באמצעות "מסה של עדי תביעה, תקשורת מגמתית והוצאות כספיות אסטרונומיות", וטיעון זה עומד במרכז טענות ההגנה בדבר פגיעה חמורה בזכות לניהול משפט הוגן.

המשפט הפך מבירור עובדתי טהור ל"מלחמת התשה" שבה למדינה יש משאבים בלתי מוגבלים (במימון ציבורי של מאות מיליוני שקלים), בעוד הנאשם, חזק ככל שיהיה, נאלץ לעמוד בפני שוקת שבורה שמקשה עליו פיזית וכלכלית להתגונן.

הנה הסבר מפורט כיצד מרכיבים אלו תפקדו, הלכה למעשה, כמנוף לחץ עצום על נתניהו:

א. רשימת ה-300: מסת עדי התביעה כמנגנון התשה

כאשר הוגש כתב האישום המקורי, הציבור הופתע לגלות כי רשימת עדי התביעה מנתה למעלה מ-300 עדים. הרשימה כללה לא רק את עדי המדינה והשחקנים המרכזיים, אלא מסה אדירה של פקידים, חוקרים, אנשי עסקים, עיתונאים ודוברים. עבור ההגנה, לרשימה המנופחת הזו היו השלכות ישירות שפגעו ביכולת הניהול של המשפט:

• הארכת ההליך לשנים: העלאת מאות עדים לדוכן פירושה שהמשפט יימשך שנים ארוכות (ואכן, המשפט מתנהל לאורך שנים וגולש עמוק לתוך המחצית השנייה של שנות ה-20). משפט שנמשך שש או שבע שנים מייצר עינוי דין מובנה, שוחק את סדר היום של ראש הממשלה ומאלץ אותו לתמרן בין ניהול מדינה לבין ישיבות אינסופיות בבית המשפט.
• אפקט ה"מסך עשן": מסה קריטית של עדים מאלצת את צוותי ההגנה ללמוד מאות אלפי דפי פרוטוקול, קלטות ותמלילים. המבקרים טוענים כי מדובר בשיטה שנועדה להתיש את עורכי הדין של הנאשם, לגזול את זמנם בפרטים שוליים ולמנוע מהם להתמקד בצירי ההגנה המרכזיים.

ב. המלכוד הכלכלי: הוצאות הגנה שלא ניתן לעמוד בהן

ניהול משפט בהיקף כזה – מספר תיקים מורכבים במקביל, הדורשים צוותי עורכי דין מהשורה הראשונה, מומחים כלכליים, אנשי אסטרטגיה ויועצים – עולה עשרות מיליוני שקלים.

המערכת, לטענת ההגנה, הידקה את החנק הכלכלי סביב נתניהו באמצעות שורה של החלטות מוסדיות שמנעו ממנו לממן את הגנתו:

• סירוב ועדת היתרים: נתניהו ביקש לקבל מימון להוצאות המשפטיות שלו מחברו הקרוב, איש העסקים ספנסר פרטרידג', ומבן דודו המנוח נתן מיליקובסקי. ועדת ההיתרים שליד משרד מבקר המדינה סירבה לבקשה זו פעם אחר פעם, בטענה שקבלת סכומים כאלה מאיש עסקים פרטי על ידי נבחר ציבור מהווה מתנה אסורה.
• פסיקת בג"ץ הדרמטית: בהמשך, בית המשפט העליון אף הורה לנתניהו להחזיר מאות אלפי דולרים שכבר קיבל מבן דודו מיליקובסקי לצורך מימון ראשוני של ההגנה.
• תוצאת המלכוד: נוצר מצב פרדוקסלי שבו המדינה מאשימה את ראש הממשלה בתיקים בהיקף דמיוני הדורש מיליונים כדי להתגונן, אך במקביל אוסרת עליו להשתמש בהונו האישי או בעזרת מקורביו כדי לשלם למייצגיו. בשל כך, נתניהו חווה זעזועים בצוות ההגנה שלו (כמו פרישתו של עו"ד יעקב וינרוט המנוח וצוותים נוספים בשלבים המוקדמים עקב בעיות מימון).

ג. "תפרוש או שתישבר": מנוף הלחץ לעסקת טיעון

השילוב של משפט פלילי יומיומי השואב את כל משאבי הנפש, לצד סכנת התרוששות כלכלית מוחלטת, נתפס בעיני המבקרים כהתנהלות מכוונת של המערכת שנועדה לייצר מוטיבציה אחת אצל הנאשם: שבירה ופרישה.

• לדחוף אל עבר עסקת טיעון: המטרה האמיתית של הניפוח הראייתי והכלכלי, לפי תזה זו, לא הייתה להגיע להכרעה שיפוטית, אלא להביא את נתניהו לנקודת קצה שבה יסכים לחתום על עסקת טיעון, להתפטר מתפקידו ולפרוש מהחיים הפוליטיים תמורת הסרת סעיף השוחד או הימנעות ממאסר בפועל (כפי שכמעט קרה בשלהי כהונת מנדלבליט בתחילת 2022).
• השוואת כוחות א-סימטרית: המערכת פועלת מתוך ידיעה שהמשאב הציבורי שלה אינו מוגבל. לפרקליטות לא אכפת אם המשפט ייקח עוד שנתיים או אם הוא יעלה לקופת המדינה עוד 20 מיליון שקלים; לנאשם הפרטי, לעומת זאת, כל יום בבית המשפט הוא נזק אישי, בריאותי, משפחתי ופיננסי ישיר.

לסיכום: סוגיית ההתשה הראייתית והכלכלית ממחישה את הטענה הציבורית הרחבה על הפיכת ההליך הפלילי עצמו לעונש ("התהליך הוא העונש"). בעיני תומכיו של נתניהו, המערכת הציבה בפניו משוואה אכזרית: או שתשלם בכל הונך ובבריאותך כדי לנהל משפט הוגן מול 300 עדים, או שתניח את המפתחות ותלך הביתה. מנגד, מבחינת הפרקליטות, היקף העדים והאיסור על קבלת כספים מאנשי עסקים הם פועל יוצא מיושר מקצועי ושמירה על חוקי עבירות השוחד והאתיקה, ללא קשר לזהות הנאשם.

15. מתזמנים את הגשת כתב האישום לזמן הביקור ההיסטורי בארה"ב, וסמוך לבחירות 2020

תזמון הגשתו הרשמית של כתב האישום נגד בנימין נתניהו לבית המשפט המחוזי בירושלים – ב-28 בינואר 2020 – נחשב בעיני מבקרי מערכת המשפט לאחד השיאים הבוטים ביותר של "הנדוס תודעה" והתערבות פוליטית זרה.

ההחלטה להגיש את המסמך המשפטי באותו יום ממש, שבו שהה ראש הממשלה בוושינגטון לצד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נתפסת כאירוע בעל משמעות אסטרטגית, תקשורתית ופוליטית מרחיקת לכת.

א. המשמעות המדינית: מסמוס "עסקת המאה"

באותו שבוע בינואר 2020, נתניהו עמד בלב מה שהוגדר אז כפסגת ההישגים המדיניים שלו: הצגת "תוכנית המאה" של ממשל טראמפ בבית הלבן. מדובר היה באירוע היסטורי, שנועד לעצב מחדש את גבולות המדינה והמזרח התיכון, וזכה לסיקור עולמי עצום.

• ייצור מסך עשן תקשורתי: ההחלטה של היועמ"ש מנדלבליט והפרקליטות להגיש את כתב האישום באותו יום, דחקה מיד את ההישג המדיני ההיסטורי מהכותרות הראשיות בישראל ובעולם. במקום שהתקשורת תעסוק בפרטי התוכנית המדינית, מהדורות החדשות נפתחו בכותרות ענק על "ראש ממשלה פלילי".
• הקטנת מעמד ראש הממשלה בחו"ל: המבקרים טענו כי התזמון נועד להשפיל את נתניהו בזירה הבינלאומית, ולהבהיר למנהיגי העולם – ובראשם לממשל האמריקאי – כי האדם שיושב מולם בחדר הסגלגל הוא "נאשם זמני" שזמנו קצוב, ובכך לפגוע בלגיטימיות וביכולת המיקוח שלו.

ב. המשמעות הפוליטית: הפעלת "מכבש" ערב בחירות 2020

הגשת התיק לבית המשפט התרחשה כחודש בלבד לפני בחירות מרץ 2020 (מערכת הבחירות השלישית בפלונטר הפוליטי).

• עקיפת מנגנון החסינות: שעות ספורות לפני הגשת כתב האישום, הודיע נתניהו מוושינגטון כי הוא מושך את בקשת החסינות שלו מהכנסת, לאחר שהבין כי הקואליציה המסתמנת בוועדת הכנסת תפיל אותה. הפרקליטות לא המתינה אפילו יום אחד לשובו ארצה, ורצה להגיש את התיק למזכירות בית המשפט. בעיני ההגנה, זו הייתה הוכחה ל"בהילות היסטרית" שמטרתה לרכוב על גל המומנטום הפוליטי נגדו.
• קיבוע הסטטוס המשפטי הפורמלי: עד לאותו רגע, נתניהו היה "חשוד" או אדם ש"הוחלט להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע". מהרגע שהמסמך הוגש לבית המשפט, הסטטוס שלו השתנה רשמית ל"נאשם בפלילים". המבקרים טוענים כי מטרת המערכת הייתה להיכנס למערכת הבחירות הגורלית כשהתווית הזו מודבקת למצחו באופן סופי, כדי להניא מצביעי ימין מתלבטים מלהצביע לו.

ג. המשמעות המערכתית: "התהליך הוא העונש" וסימון המטרה

עבור תומכי נתניהו, הצלבת התאריכים הזו – נחיתה בוושינגטון מול הגשת אישום בירושלים – סיפקה את "האקדח המעשן" לכך שהמניע של הפרקליטות חרג מזמן מגבולות עשיית הצדק הטהורה.

• הוכחת הדווקנות: שום דבר משפטי לא היה משתנה אם הפרקליטות הייתה ממתינה שבוע אחד נוסף, עד שראש הממשלה יסיים את ביקורו הממלכתי וישוב ארצה. הריצה הדווקנית הזו לבית המשפט דווקא באותו יום נתפסה כפעולה אקטיבית, כמעט אישית, שנועדה לייצר פגיעה מקסימלית.
• תגובת המערכת: מנגד, בפרקליטות דחו אז את הטענות וטענו כי מדובר ב"לוח זמנים טכני ומתחייב". לשיטתם, ברגע שנתניהו משך את בקשת החסינות שלו באותו בוקר, הוסר המחסום החוקי האחרון שמנע את הגשת כתב האישום, ומאחר שהתיק היה מוכן, מחובתם הציבורית והמקצועית היה להגישו לבית המשפט ללא שום שיוך לאירועים פוליטיים או מדיניים בארץ ובעולם.

לסיכום: המשמעות המצטברת של אירוע זה היא ביצור הנרטיב של "רדיפה ותפירת תיקים". עבור מחנה שלם, הבחירה המודעת של מערכת אכיפת החוק להנחית מכה משפטית דרמטית ברגע המדיני החשוב ביותר של המדינה, הוכיחה שהמערכת פועלת כשחקן פוליטי לכל דבר, אשר שעון העבודה שלו אינו מכוון לקצב הראיות – אלא ללוח השנה הפוליטי והתקשורתי.

16. מכניסים שלושה אישומים בכתב אישום אחד, ללא קשר עובדתי ביניהם

ההחלטה של הפרקליטות לאחד שלושה תיקי חקירה נפרדים ושונים לחלוטין (תיק 1000, תיק 2000 ותיק 4000) לתוך כתב אישום אחד ומאוחד שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, עומדת בליבת הביקורת הטקטית והמהותית על ניהול המשפט.

מבחינה עובדתית, מדובר בשלוש פרשיות נפרדות: אחת עוסקת במתנות מחברים (סיגרים ושמפניות), השנייה בשיחות חשאיות עם מוציא לאור של עיתון (נוני מוזס), והשלישית ברגולציה מורכבת של ענף התקשורת (אתר וואלה וחברת בזק). אין עדים משותפים מרכזיים בין הפרשות, והאירועים התרחשו בהקשרים שונים.

הנה ההסבר המשפטי והטקטי מאחורי המהלך הזה, וכיצד הוא שימש – בעיני המבקרים – כמנוף לחץ והתשה, ומנגד כיצד הסבירה אותו המערכת:

א. נקודת המבט של הביקורת: "אפקט הצבירה" והנדסת תודעה

פרקליטי נתניהו ומבקרי מערכת המשפט טוענים כי האיחוד המאולץ של שלושה אישומים נפרדים לכתב אישום אחד לא נבע משיקולים משפטיים טהורים, אלא מתוך אסטרטגיה שנועדה להשיג מספר מטרות לא-ענייניות:

• יצירת "אפקט הצבירה" (The Accumulation Effect): המבקרים טוענים כי הפרקליטות הבינה שכל תיק בפני עצמו הוא חלש, אמורפי או תקדימי מדי (תיק 1000 הוא תיק מתנות בין חברים; תיק 2000 מבוסס על שיחות שלא הבשילו למעשה; תיק 4000 מבוסס על הגדרת שוחד תקדימית). באמצעות כריכת שלושת התיקים יחד תחת כותרת גג אחת, נוצר רושם ציבורי ותודעתי של "שחיתות תעשייתית" ורחבת היקף. המטרה היא להשפיע על דעת הקהל ועל השופטים באמצעות המסה הכללית, גם אם כל סעיף בנפרד אינו מחזיק מים.
• סרבול והארכת ההליך המגמתיים: איחוד התיקים יצר "מפלצת משפטית" המורכבת ממאות אלפי מסמכים, מאות עדי תביעה ואינספור שעות דיון. המבקרים טוענים כי מדובר בטקטיקה מכוונת של מלחמת התשה. הגשת התיקים יחד מונעת מהנאשם לנהל הליך מהיר ויעיל, ומאלצת אותו ואצילי הגנתו להתפזר על פני חזיתות רבות במקביל, מה שמייקר את העלויות הכלכליות לרמות שבן אנוש אינו יכול לעמוד בהן.
• מניעת הפרדה וזיכויים מהירים: אילו התיקים היו מוגשים בנפרד, ההגנה הייתה יכולה לחתור לניהול מהיר של התיקים הקלים יותר (כמו תיק 1000 או 2000) ולהביא לזיכוי או סגירה שלהם בתוך זמן קצר, דבר שהיה ממוטט את המומנטום הציבורי של התביעה. איחוד התיקים קושר את גורלם זה בזה ומבטיח שהנאשם יישאר במעמד של "נאשם בשוחד חמור" לאורך כל שנות ניהול המשפט.

ב. עמדת המערכת: "השיטה והשיטתיות" וחיסכון בזמן שיפוטי

מנגד, הפרקליטות ומצדדי המערכת דוחים את טענת הרדיפה ומציגים נימוקים פרוצדורליים ומהותיים המקובלים במשפט הפלילי:

• אינטרס ציבורי וחיסכון בזמן שיפוטי: סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי מתיר במפורש לצרף כמה אישומים בכתב אישום אחד אם הם מבוססים על עובדות דומות, או על סדרת מעשים הקשורים זה בזה באופן שהם מהווים פרשה אחת. המערכת טוענת כי ניהול שלושה משפטים נפרדים נגד אותו נאשם (ראש ממשלה מכהן) בשלושה הרכבי שופטים שונים היה משתק את המדינה לחלוטין, גוזל משאבים אדירים מקופת המדינה ומייצר כפל דיונים מיותר.
• ראיות שיטה ושיטתיות (היסוד הנפשי): התביעה טוענת כי למרות שהעובדות היבשות בכל תיק הן שונות, קיים ביניהן חוט שני שלטוני ורעיוני. בכל שלושת התיקים עולה, לשיטת התביעה, אותו דפוס פעולה שבו נאשם מנצל את כוחו השלטוני העצום כדי להפיק טובות הנאה אישיות ותקשורתיות (בתיק 1000 חומריות, ובתיקים 2000 ו-4000 תקשורתיות). הכללתם יחד מאפשרת לבית המשפט לראות את התמונה המלאה של "היסוד הנפשי" והמודעות של הנאשם להתנהלותו.

ג. המבחן בבית המשפט

ההחלטה להכניס שלושה אישומים בלתי קשורים עובדתית לתוך מסמך אחד התבררה במהלך השנים (ועד לשנת 2026) כחרב פיפיות עבור התביעה:

מצד אחד, היא אכן השיגה את אפקט השחיקה וההתשה, והמשפט נגרר על פני שנים ארוכות. מצד שני, כפי שעלה שוב ושוב בדיונים במחוזי, השופטים נאלצו לבצע "הפרדה מלאכותית" מוחלטת בזמן שמיעת העדויות. כאשר העדים של תיק 4000 קרסו או הציגו גרסאות מרוככות, הדבר הקרין באופן מיידי על התחושה הכללית בבית המשפט לגבי אמינות התיק כולו.

עבור המבקרים, המבנה המנופח של כתב האישום המאוחד נותר ההוכחה המובהקת לכך שהמטרה לא הייתה לברר עבירה ספציפית, אלא לייצר פרויקט הפללה מסיבי וכוללני נגד מנהיג פוליטי.

17. מגישים כתבי אישום 'מתוקנים', פגומים

הצורך של הפרקליטות להגיש כתבי אישום "מתוקנים" (שחלקם עדיין נתפסו כפגומים ומעורפלים על ידי ההגנה והשופטים) במהלך ניהול המשפט, נחשב לאחת המבוכות הפרוצדורליות הגדולות ביותר של התביעה בתיקי נתניהו.

במשפט פלילי רגיל, כתב האישום הוא ה"תורה" של התביעה – מסמך מדויק, סגור ומגובש שנחתם רק לאחר שכל הראיות נבחנו היטב. העובדה שבתיקי דגל רגישים כל כך נאלצה המדינה לתקן שוב ושוב את הגרסה הרשמית שלה, חיזקה את טענת ההגנה כי התיקים הוגשו בחיפזון וברישול מתוך מוטיבציה פוליטית, מבלי שהתביעה עצמה שלטה בפרטי העובדות.

להלן ניתוח הסוגיה והשלכותיה על דינמיקת המשפט (כפי שהשתקפה לאורך שנות ניהולו במחוזי ועד לשנת 2026):

א. המפנה בתיק 4000: בית המשפט מחייב את המדינה לתקן

האירוע הדרמטי ביותר התרחש בשלהי שנת 2020. סנגוריו של נתניהו טענו בפני השופטים כי כתב האישום המקורי מנוסח בצורה כוללנית ואמורפית: הוא האשים את נתניהו ובני משפחתו ב"שליחת מאות דרישות" לאתר וואלה, אך לא פירט מי פנה, מתי פנה, ומה בדיוק התבקש.

השופטים קיבלו את טענת ההגנה וקבעו כי כתב האישום המקורי פגום ברמה שמקפחת את יכולתו של הנאשם להתגונן. הם הורו לפרקליטות לבצע מהלך חסר תקדים בתיק בסדר גודל כזה: לתקן את כתב האישום ולספק טבלה מפורטת של כל פנייה ופנייה (מה שהפך ל"נספח א'" המפורסם, שכלל כ-150 אירועים).

ב. הכשל של כתבי האישום המתוקנים: "הזזת קווי המטרה"

הגשת כתבי האישום המתוקנים חשפה שתי בעיות עומק ששיחקו לידי ההגנה:

(1). תסמונת התיקון הרטרואקטיבי (תפירת הראיות לתזה)

ההגנה טענה כי כתב האישום המתוקן פגום משום שהוא מעיד על מתודולוגיה הפוכה של צדק: במקום לאסוף עובדות ולראות אם הן מקימות עבירה, הפרקליטות קבעה קודם כל שיש עבירת שוחד ("סימון מטרה"), ורק כשהשופטים הכריחו אותה, היא רצה לחומרי החקירה הגולמיים כדי לנסות "לדוג" פניות מתוך הודעות הווטסאפ של אילן ישועה כדי למלא את הטבלה.

(2). פגמים בציר הזמן (קריסת "פגישת ההנחיה")

הפגם החמור ביותר בכתב האישום המתוקן התגלה במהלך העדויות בשטח. התביעה טענה בכתב האישום כי שלמה פילבר קיבל מנתניהו "הנחיית שוחד" פלילית להטיב עם אלוביץ' בפגישה שנערכה מיד לאחר מינויו למנכ"ל משרד התקשורת (בשלהי מאי 2015).

אולם, במהלך החקירה הנגדית, ההגנה הציגה איכונים סלולריים, יומנים וראיות חפציות שהוכיחו כי פגישה כזו פשוט לא יכלה להתקיים בציר הזמן שהמדינה הצהירה עליו. במקום לבטל את האישום, הפרקליטות ביקשה שוב לתקן ולשנות את הניסוח בכתב האישום למועד אמורפי ("במועד שאינו ידוע במדויק"). מהלך זה נתפס בעיני המבקרים כ"הזזת קווי המטרה" בכל פעם שהעובדות בשטח אינן מסתדרות עם התזה של התביעה.

ג. המשמעות הטקטית והמשפטית: "התהליך פגום מהיסוד"

ההתעקשות של המדינה להמשיך ולנהל את המשפט באמצעות סדרה של תיקונים והתאמות בדיעבד, העניקה להגנה כלי נשק משפטי רב עוצמה:

• שחיקת חזקת התקינות של המדינה: רשויות התביעה נהנות בדרך כלל מ"חזקת תקינות" (ההנחה שהן פועלות ללא רבב). השרשרת של כתבי אישום פגומים ומתוקנים פגעה קשות באמינות המקצועית של הפרקליטות בעיני השופטים והציבור, והראתה שהתיק נוהל בצורה פגומה ולא אפויה.
• תשתית מוצקה לזיכוי או לביטול מכוח "הגנה מן הצדק": במשפט הפלילי, אם התביעה מציגה גרסה עובדתית מסוימת, וההגנה מפריכה אותה, התביעה אינה יכולה פשוט "להחליף גרסה" תוך כדי תנועה. החוק נועד להגן על הנאשם מפני זיגזוג של המדינה. העובדה שכתבי האישום המתוקנים המשיכו לסבול מפערים לוגיים ועובדתיים אפשרה להגנה לטעון בסיכומי התיק כי מדובר בהליך שנוהל באופן כה פגום, עד שיש לבטלו מטעמי הגינות משפטית, ללא קשר לראיות עצמן.

לסיכום: סוגיית כתבי האישום המתוקנים והפגומים היא קו השבר שבו התיאוריה המשפטית של התביעה פגשה את המציאות העובדתית בבית המשפט. בעיני תומכי המערכת, התיקונים היו חלק מדינמיקה משפטית מקובלת שנועדה לדייק את היריעה. מנגד, בעיני ההגנה ומבקרי המערכת, הזיגזוג הפרוצדורלי הזה הוכיח שהמדינה לא באה לבית המשפט עם תיק סגור, אלא עם פרויקט פוליטי פתוח, שאותו ניסתה לתקן ולהנדס מחדש שוב ושוב תוך כדי תנועה, על חשבון זכויותיו הבסיסיות של הנאשם.

18. מאשימים ב- 315 אירועי 'היענות חריגה'

המספר 315 הפך לאחד הנתונים המזוהים ביותר עם הטענות המרכזיות של קו הביקורת בתיק 4000 (פרשת וואלה-בזק). הוא מייצג את מספר הפעמים או האירועים שבהם נטען בכתב האישום המקורי והחצי-רשמי כי ראש הממשלה בנימין נתניהו, או אנשים מטעמו, פנו לאתר "וואלה" וזכו למה שהפרקליטות הגדירה כ"היענות חריגה".

כדי להבין את המשמעות המשפטית והטקטית של המספר הזה, יש לבחון כיצד הוא נולד, כיצד ההגנה קעקעה אותו בבית המשפט, ומדוע הוא נתפס בעיני המבקרים כעדות נוספת לשיטת "סימון המטרה":

א. כיצד נולד המספר? (התזה התקדימית של התביעה)

כדי לבסס אשמת שוחד על בסיס סיקור תקשורתי, התביעה הייתה צריכה להוכיח שמדובר במערכת יחסים שיטתית, אינטנסיבית וממוסדת, ולא בפניות ספורדיות (אקראיות) של דוברות.

רשויות האכיפה עברו על מכשיר הטלפון הנייד של מנכ"ל "וואלה" לשעבר, אילן ישועה, ושלפו מתוכו מאות התכתבויות, הודעות ווטסאפ והוראות שעברו בינו לבין בעלי האתר שאול אלוביץ' או אנשי לשכת נתניהו. התביעה סיכמה את הפניות הללו והציגה את המספר 315 כמסה קריטית המוכיחה "קו אספקה" קבוע של שליטה תקשורתית, שניתן בתמורה להטבות רגולטוריות.

ב. קריסת המספר בחקירות הנגדיות: שיטת "מצליח" של הניפוח הראייתי

כאשר המשפט הגיע לשלב ההוכחות וחקירת העדים בבית המשפט המחוזי, המספר 315 עמד במרכז אחת החקירות הנגדיות המרתקות והדרמטיות ביותר שניהלו סנגורי נתניהו (עורכי הדין בעז בן צור ועמית חדד) מול אילן ישועה.

ההגנה עברה פנייה אחר פנייה מתוך רשימת האירועים והוכיחה לשופטים כי המספר "מנופח" באופן מלאכותי וכי רבות מהפניות הללו חסרות כל אופי פלילי:

• פניות דוברות שגרתיות: התברר כי חלק גדול מהאירועים ברשימה היו פניות שגרתיות לחלוטין של מערך הדוברות הרשמי של לשכת ראש הממשלה – כגון בקשה להעלות סרטון רשמי מביקור מדיני, הפצת תגובה רשמית לאירוע ביטחוני, או בקשה לפרסם ברכת חג לאזרחי ישראל. פעולות אלו הן הלחם והחמאה של כל מערכת דוברות בעולם מול כל אתר חדשות.
• פניות שלא נענו (היעדר "היענות"): ההגנה הציגה מקרים שבהם אנשי נתניהו אכן פנו בטרוניה או בבקשה לשנות כותרת, אך עורכי האתר פשוט סירבו, התעלמו, או הותירו את הכתבה הביקורתית על כנה. הכללת אירועים שבהם האתר לא נענה לבקשה בתוך רשימה של "היענות חריגה" נתפסה ככשל לוגי מביך של התביעה.
• פניות של צדדים שלישיים: חלק מהפניות יוחסו לנתניהו בעקיפין, למרות שנעשו על ידי גורמים עצמאיים לחלוטין או בעלי אינטרסים פוליטיים אחרים באותה עת, ללא הוכחה שראש הממשלה בכלל ידע עליהן או הנחה לבצען.

ג. המשמעות המערכתית: "ספירת מלאי" לצורכי תודעה

עבור מבקרי המערכת, הכללת 315 אירועים בכתב האישום, שהתבררו בהמשך כרשימה מנופחת הכוללת פניות לגיטימיות, הדגישה שתי בעיות עומק בניהול התיק:

(1) מניפולציה מספרית של דעת הקהל: השימוש במספרים גדולים ומפחידים ("מאות אירועים", "315 פניות שוחד") נועד, לטענת ההגנה, לייצר אפקט פסיכולוגי על הציבור ועל השופטים עוד לפני שהמשפט התחיל. המטרה היא לגרום לתיק להיראות כבד ומבוסס, מתוך הנחה שאיש לא יטרח לבדוק את הדיוק של כל סעיף וסעיף בנפרד.

(2) היעדר קבוצת ביקורת: המשטרה ספרה 315 פניות מצד נתניהו, אך לא ביצעה שום "ספירת מלאי" דומה לגבי פוליטיקאים אחרים. כאשר ההגנה עשתה זאת בבית המשפט והראתה שפוליטיקאים אחרים שלחו אלפי הודעות ודרשו התערבויות בוטות בהרבה, נחשף העיוות: מה שהתביעה כינתה "חריג" אצל נתניהו, היה למעשה ההתנהלות הסטנדרטית והרווחת ביותר באתר החדשות מול כל המערכת הפוליטית.

לסיכום: המספר 315 הפך מנכס של התביעה לנטל הסברתי קשה. בעיני המבקרים ותומכי נתניהו, פירוק הרשימה הזו על דוכן העדים הוכיח שהפרקליטות פעלה בשיטת "מצליח" – אספה באופן עיוור כל הודעת טקסט שהכילה את המילה "ביבי" במכשיר של אילן ישועה, מסגרה אותה באופן אוטומטי כחלק מאירוע שוחד פלילי, וקיוותה שהמסה הכללית תספיק כדי להשיג הרשעה.

19. מסתירים חומרי חקירה מהסנגוריה

הטענה בדבר הסתרת חומרי חקירה מהסנגוריה נוגעת באחת הזכויות החוקתיות החשובות ביותר של נאשם במשפט פלילי – הזכות לניהול הגנה הוגנת מתוך היכרות מלאה עם קלפי התביעה. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי עם הגשת כתב אישום, לנאשם יש זכות לעיין בכל "חומר חקירה" שנאסף.

בתיקי נתניהו, סוגיה זו הפכה לשדה קרב משפטי יומיומי. הסנגורים האשימו את הפרקליטות פעם אחר פעם ב"הסתרה מכוונת", "סינון מגמתי" וטפטוף מידע בדיעבד. מנגד, התביעה דחתה את ההאשמות וטענה כי מדובר בחומרים פנימיים שאינם רלוונטיים או בתקלות טכניות הנובעות מהיקף התיק.

להלן ניתוח של מוקדי המחלוקת המרכזיים שבהם עלו טענות להסתרת חומרים, וכיצד הם השפיעו על ניהול ההליך:

א. פרשת מח"ש והלחצים על ניר חפץ

אחד המקרים הבולטים שבהם האשימה ההגנה את המערכת בהסתרת חומרים דרמטיים עסק במידע שהגיע למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש).

• הטענה להסתרה: הסנגורים גילו (בעקבות חשיפות עיתונאיות ופניות חוזרות) כי במח"ש הצטברו חומרים, תכתובות ועדויות בנוגע לתרגילי החקירה הפסולים והאגרסיביים שבוצעו נגד עד המדינה ניר חפץ (כולל תרגיל החקירה המשפחתי ורמיזות לפגיעה בפרטיותו).
• מנוף הלחץ: הפרקליטות סירבה בתחילה להעביר את מכלול החומרים הללו, כולל התכתבויות פנימיות בין נציגי הפרקליטות ובכירי מח"ש, בטענה שמדובר ב"תרשומות פנימיות" או בבדיקות שלא הבשילו לתיק פלילי. עבור ההגנה, זו הייתה הוכחה מובהקת לכך שהמדינה מנסה להסתיר מהשופטים את הדרכים הפסולות שבהן "סחטו" מחפץ את עדותו.

ב. חומרי המדיה והסלולר של אילן ישועה (תיק 4000)

מכשיר הטלפון הנייד של מנכ"ל "וואלה" לשעבר, אילן ישועה, החזיק את הראיות הקריטיות ביותר בתיק 4000. המשטרה שאבה את כל תכני המכשיר, אך העבירה לסנגוריו של נתניהו רק חומרים שסווגו על ידה כרלוונטיים ללשכת ראש הממשלה.

• חשיפת המידע המזכה: במהלך המשפט, נאלצה התביעה להעביר חומרים נוספים מהנייד של ישועה בעקבות דרישות קשוחות של ההגנה וצווים של השופטים. אז התגלה "האוצר" ששימש את קו ההגנה: אלפי הודעות שהוכיחו כי פוליטיקאים רבים אחרים (הרצוג, לפיד, בנט, שקד ואחרים) פנו לישועה וקיבלו היענות חריגה.
• הביקורת על הסינון המגמתי: הסנגורים טענו כי הפרקליטות ביצעה "הסתרה באמצעות סינון מניפולטיבי": היא שמרה אצלה את החומרים שהוכיחו שפניות פוליטיקאים הן נורמה רווחת באתר (מידע שמזכה את נתניהו מאשמת חריגות), והציגה רק את מה שתמך בתזת השוחד המקורית שלה.

ג. "תכתובות הווטסאפ של החוקרים" והקלטות חסרות

סוגיה פרוצדורלית נוספת שחזרה על עצמה לאורך חקירות העדים הייתה היעלמותם או אי-תיעודם של מפגשים קריטיים בין חוקרים לעדים.

• פגישות "מחוץ לפרוטוקול": התברר כי חוקרים קיימו לעיתים שיחות הכנה או שיחות מסדרון עם עדים ועדי מדינה (כמו שלמה פילבר או אבירם אלעד) מבלי שהשיחות הללו תועדו בסטנוגרמה (פרוטוקול מוקלט) רשמית כמקובל. בנוסף, הודעות ווטסאפ פנימיות בין חוקרים שבהן נידונו מהלכי החקירה לא הועברו במלואן להגנה.
• פגיעה ביכולת החקירה הנגדית: עבור פרקליטי נתניהו, הסתרת או אי-תיעוד חומרים אלו מנעו מהם להראות לשופטים את הליך "הנדסת הזיכרון" של העדים: כיצד החוקרים ריככו או כיוונו את העד מאחורי הקלעים לפני שהחל לדבר מול המצלמה הרשמית.

עמדת התביעה: "היקף מפלצתי ותקלות טכניות בתום לב"

הפרקליטות והיועמ"ש דחו ברובן את טענות הקונספירציה בדבר הסתרה מכוונת. הגנת המערכת נשענה על הטיעונים הבאים:

1. מסה אדירה של חומרים: התיקים כוללים מיליוני דפי מסמכים, הקלטות והודעות דיגיטליות. במצב כזה, הגדרת החומרים והעברתם היא פרויקט לוגיסטי מורכב, ומשמט חומרים פה ושם הוא תקלה טכנית ולא החלטה זדונית.
2. תרשומות פנימיות אינן חומר חקירה: החוק והפסיקה מכירים בכך שהתכתבויות פנימיות בין תובעים, דעות משפטיות, והתייעצויות חסויות של חוקרים חוסים תחת חיסיון מוסדי ואינם מהווים "חומר חקירה" שהנאשם זכאי לראות.

המשמעות המשפטית: שחיקת התיק

על אף הסברי המדינה, העובדה שבית המשפט המחוזי נאלץ לקבל פעם אחר פעם את בקשות ההגנה ולחייב את הפרקליטות לשחרר עוד ועוד חומרים מוסתרים, שיחקה ישירות לידי נתניהו.

הדבר יצר אפקט מצטבר שבו השופטים נחשפו להתנהלות פרוצדורלית בעייתית של התביעה, מה שסדק את "חזקת התקינות" של המדינה וסיפק להגנה תחמושת חיונית לטעון בסיכומים כי המערכת ניהלה "מסע ציד" שבו הוסתרו ראיות מזכות כדי להבטיח הרשעה בכל מחיר.

הסרטון" 'עדות נתניהו: חקירת ההגנה בתיק 4,000 הסתיימה ועברה לעסוק בטענות על מסע ציד פוליטי' מציג סקירה של שלבי המשפט שבהם שלב ההוכחות עבר לעסוק ישירות בטענות ההגנה על אופן ניהול החקירות, הלחצים ואיסוף החומרים על ידי המערכת.

20. מבקשים באופן חריג השלמות חקירה

הבקשה לבצע השלמות חקירה (Investigation Completions) היא פרוצדורה מוכרת במשפט הפלילי, שנועדה לאפשר לתביעה לסגור חורים ראייתיים או לבדוק טענות הגנה חדשות שעלו לאחר הגשת כתב האישום.

אולם, בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובמיוחד בתיק 4000, הדרישות החוזרות ונשנות של הפרקליטות לבצע השלמות חקירה במהלך ניהול המשפט עצמו (אירועים שנמשכו לאורך שנות הדיונים ועד לשנת 2026) קיבלו אופי חריג ושנוי במחלוקת במיוחד. עבור ההגנה ומבקרי המערכת, מהלכים אלו נתפסו כעדות חותכת לכך שהמדינה הגישה כתב אישום "מבושל למחצה", וכאשר התזות שלה קרסו על דוכן העדים, היא ניסתה להשתמש בכוחה השלטוני כדי "לשפץ" את הראיות תוך כדי תנועה.

להלן ניתוח הסוגיה, המקרים הבולטים והמשמעות הטקטית שלהם:

א. מדוע המהלך נחשב ל"חריג" ובעייתי במשפט פלילי?

במערכת משפט תקינה, קיים גבול פרוצדורלי ברור: שלב החקירה מסתיים, מוגש כתב אישום, ואז מתחיל שלב ההוכחות בבית המשפט. ברגע שהמשפט החל, חוקי המשחק משתנים:

• איסור על שיפור עמדות בדיעבד: לתביעה אסור, ככלל, לשלוח את המשטרה לחקור עדים מחדש או לאסוף ראיות חדשות רק בגלל שהיא גילתה במהלך המשפט שקו ההגנה של הנאשם חזק משחשבה. פעולה כזו פוגעת אנושות בזכות החוקתית של הנאשם למשפט הוגן, שכן היא מונעת ממנו קו הגנה יציב ומאפשרת למדינה "לתקן את הטעויות של עצמה" על גבו.
• פגיעה בעקרון הסופיות: הגשת השלמות חקירה תוך כדי המשפט יוצרת זיגזג בלתי נגמר שבו התיק לעולם אינו מתגבש, והנאשם נאלץ להתגונן בכל פעם מפני "גרסה מעודכנת" של המדינה.

ב. מקרה הבוחן המרכזי: קריסת ציר הזמן והניסיון לתקן את פילבר

הדוגמה המובהקת ביותר לחריגות של השלמות החקירה בתיק 4000 נגעה לעדותו של עד המדינה שלמה פילבר וסוגיית "פגישת ההנחיה":

• קריסת הגרסה המקורית: בכתב האישום המקורי טענה המדינה בביטחון מלא כי נתניהו קרא לפילבר ללשכתו ונתן לו את "הנחיית השוחד" (להיטיב עם אלוביץ' ומיזוג בזק-יס) בשבוע הראשון של יוני 2015, מיד לאחר מינויו של פילבר למנכ"ל משרד התקשורת. אולם, במהלך החקירה הנגדית, הציגה ההגנה ראיות חפציות, יומנים ואיכונים סלולריים שהוכיחו כי פילבר שהה באותו שבוע בחו"ל ופגישה כזו בתאריכים הללו פשוט לא יכלה להתקיים.
• השלמת החקירה הדחופה: במקום לחזור בה מהאישום, הפרקליטות ביקשה לבצע השלמת חקירה דחופה ויוצאת דופן. חוקרי המשטרה נשלחו בדחיפות לחקור שוב מעורבים (ואף לעבור מחדש על חומרי מדיה דיגיטליים) בניסיון נואש למצוא "חלון זמן" חלופי שבו הפגישה יכלה להתרחש.
• בקשת תיקון כתב האישום: בעקבות אותן השלמות, פנתה התביעה לשופטים בבקשה לתקן את כתב האישום פעם נוספת, ולשנות את מועד הפגישה לנוסח עמום: "במועד שאינו ידוע במדויק… לאחר שנקבע מינויו של פילבר".

ג. קו הביקורת: "הזזת קווי המטרה" ומניפולציה ראייתית

עבור סנגוריו של נתניהו ומבקרי הפרקליטות, הבקשות החוזרות להשלמות חקירה ותיקונים שיקפו התנהלות שיטתית של "סימון מטרה ורדיפה":

1. חקירה שנולדת בבית המשפט: המבקרים טענו כי המדינה משתמשת בהשלמות החקירה לא כדי לגלות את האמת, אלא כ"גלגל הצלה" בכל פעם שהתזות המקוריות שלה מתנפצות מול העובדות שמציגה ההגנה. השיטה הוגדרה כ"הזזת קווי המטרה של המגרש תוך כדי שהמשחק מתנהל".
2. לחץ מחודש על עדים: שליחת חוקרים לחקור שוב עדים שכבר מסרו גרסה נועדה, לטענת ההגנה, לאותת להם שהמערכת אינה מרוצה מהאופן שבו העדויות שלהם מתפתחות בבית המשפט, ובכך להפעיל עליהם לחץ סמוי "ליישר קו" מחדש עם התביעה.

ד. עמדת התביעה: "חקר האמת" ומניעת עיוות דין

מנגד, הפרקליטות ומצדדי המערכת הצדיקו את הבקשות להשלמות חקירה בכך שמדובר בכלי חוקי ולגיטימי שנועד לשרת את הערך העליון של ההליך הפלילי – חקר האמת:

• מענה לטענות אליבי פתאומיות: לשיטת התביעה, אם ההגנה שומרת את קלפיה קרוב לחזה ושולפת בבית המשפט טענות עובדתיות חדשות (כמו טענת איכון סלולרי המפריכה תאריך פגישה), חובתה הציבורית של המדינה היא לא להרים ידיים, אלא לבדוק את הטענות הללו באמצעות כלי חקירה רשמיים כדי לראות אם חלה טעות טכנית בציר הזמן, אך הליבה המהותית של העבירה נותרה בעינה.
• אישור בית המשפט: התביעה הדגישה כי היא אינה פועלת בחלל ריק; כל בקשה להשלמת חקירה או לתיקון כתב אישום בשלב זה מחייבת את אישורם המפורש של השופטים, שמאזנים בין זכויות הנאשם לצורך הציבורי בבירור המשפט.

לסיכום: סוגיית השלמות החקירה החריגות חידדה את הא-סימטריה המובנית במשפט. בעיני תומכי נתניהו, הבקשות הללו הוכיחו שהמדינה הגיעה לבית המשפט עם תיק "פרום" המבוסס על השערות, וכאשר ההגנה קעקעה את סעיפי המפתח, המערכת סירבה להודות בטעות ובחרה להשתמש בכוחה הבלתי מוגבל כדי "לשפץ" את כתב האישום שוב ושוב. מנגד, בעיני המערכת, היה מדובר בדינמיקה משפטית קשוחה אך מחויבת המציאות, שנועדה לוודא שפרוצדורות טכניות או טעויות בלוחי זמנים לא ימנעו את חשיפת השחיתות השלטונית המהותית.

[לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מסעות הציד (פישינג) של מערכת אכיפת החוק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על קומפרומט, סיכול פוליטי של יריבים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ביוש – שיימינג, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'תפירת תיקים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפר של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על שנאת נתניהו.
• אוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• אוסף המאמרים על מסעות הציד (פישינג) של מערכת אכיפת החוק.
• אוסף המאמרים על קומפרומט, סיכול פוליטי של יריבים.
• אוסף המאמרים על התודעה – והניסיונות להשפיע עליה.
• אוסף המאמרים על ביוש – שיימינג.
• אוסף המאמרים על 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו.
• אוסף המאמרים על 'תפירת תיקים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על שנאת נתניהו, ייצור ידע, 25/7/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'אליטת ההון' – קווים לדמותה של האליטה הנוכחית של ישראל, חלק 1, ייצור ידע, 1/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2025), אוסף המאמרים על שימוש לרעה במערכת האכיפה, ייצור ידע, 9/2/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2026), אוסף המאמרים על מסעות הציד (פישינג) של מערכת אכיפת החוק בישראל, ייצור ידע, 16/5/26.
• פנחס יחזקאלי (2021) הכל על קומפרומט, סיכול פוליטי של יריבים, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/12/21.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה והניסיונות להשפיע עליה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), שיימינג / ביוש / הוקעה פומבית למטרות נקמה, ייצור ידע, 25/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2018), 'תיוג' ו'מיתוג' לסוגיו, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 30/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2026), אוסף המאמרים על 'תפירת תיקים', ייצור ידע, 12/1/26.