תקציר: מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בעת כתיבת שורות אלה, השיגה כבר ישראל הכרעה במלחמתה מול איראן ביוני 2025, וחיל האוויר שלה שולטת ללא עוררין על שמי המדינה האסלאמית. אמנם ארוכה עדיין הדרך, וכמו אחרי הצלחת הפלישה לנורמנדי והקרב על בליטת קורסק במלחמת העולם השנייה, נמשיך לשלם מחיר יקר עד תום המלחמה, אבל המחיר הזה אינו מערער את עצם השגת ההכרעה.

הכרעה זו הינה הישג ביטחוני ואסטרטגי כביר מימדים, הגדול בתולדותיה – יותר ממלחמת ששת הימים ב- 1967. בעוד הציבור הרחב ובעיקר מחנה הימין, בה בעת, חוגג את ההצלחה ומתאבל על הקרבנות, מצאה עצמה המחאה בעמדה בעייתית: כיצד להגיב, כאשר ראש הממשלה הנתעב בעיניך מביא להישג מהדהד?

המאמר בוחן את תגובות המחאה לנוכח הדיסוננס הקוגניטיבי החריף, ומנתח ארבע תגובות עיקריות, ולעתים אף שילוב ביניהן:

1. המשך הדמוניזציה – אנחנו הרי שוב מפסידים, והכל בגללו...
2. הפציפיזם הקבוע – "די למלחמות. הבעיה בכלל אינה המלחמה";
3. דואליות: תמיכה ומתן קרדיט למערכת הביטחון - שהיא 'שלנו' כמובן, בעיקר הטייסים - והתעלמות מהממשלה.
4. "הישג שמאחד": קריאה ראשונית לפיוס לאומי.

זהו מקרה מבחן סוציולוגי קלאסי ליחסים בין אידאולוגיה, זהות פוליטית, ותגובות למציאות בלתי צפויה.

כשהמציאות סותרת את הנרטיב

ב-1967, חוללה מלחמת ששת הימים הלם תודעתי בקרב מדינות ערב – ולא פחות מכך גם בקרב מחנה השמאל הישראלי, שמצא את עצמו לפתע מול כוח לאומי גואה. התופעה חוזרת על עצמה בעקבות טבח ה- 7/10 ומלחמת חרבות ברזל, ששיאה המתקפה הישראלית באיראן.

מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?

תנועות מחאה אינן רק ביטוי למחאה נגד עוול – הן גם יצרניות זהות. כפי שכותבת Nancy Fraser (1995), מחאות מודרניות פועלות במקביל על שני צירים: חלוקה (distribution) והכרה (recognition). תנועת המחאה הישראלית שאפה הן לצדק משפטי והן להכרה בזהותה החילונית-ליברלית. ברגע שראש ממשלה שנתפס כאויב ערכיה – מוביל מהלך היסטורי – מתערערת הלכידות העצמית שלה.

במובנים רבים, נתניהו הפך לדמות טוטמית, סוג של 'אויב', שקשה לוותר עליו – הוא לא רק מנהיג שנוא, אלא סמל שכל הקולקטיב יכול להזדהות דרכו (לשלילה). במצב כזה, כל הישג שלו מערער על הדינמיקה הקבוצתית. זהו "סוכן זיהוי שלילי" שחייב להישאר שלילי כדי לשמר את עוצמת המחאה.

דיסוננס קוגניטיבי – מושג ותיאוריה

המושג המרכזי שמסביר את תגובת המחאה הוא דיסוננס קוגניטיבי, שהוגדר לראשונה על ידי ליאון פסטינגר (1957). לפי פסטינגר, אנשים שואפים לעקביות פנימית בין אמונות, עמדות והתנהגות. כאשר מתקיימת סתירה – לדוגמה, כאשר אני מאמין שמנהיג מסוים הוא הרסני אך הוא מביא להישג עצום – נוצר מצב של חוסר נוחות פסיכולוגית. האדם מנסה להפחית את הדיסוננס בדרכים שונות: הכחשה, הצדקה, שינוי משמעות או הפחתת ערך ההישג.

במקרה של המחאה הישראלית, ההישג האסטרטגי של נתניהו מוביל לדיסוננס עוצמתי: איך יכול להיות שאדם שנתפס כשקרן, מסית, מסוכן לדמוקרטיה – הוא זה שמוביל את אחד הניצחונות הביטחוניים הגדולים בתולדות המדינה?

[להרחבת המושג: דיסוננס קוגניטיבי, לחצו כאן]

ארבע דרכי ההתמודדות המרכזיות של המחאה

1. המשך הדמוניזציה – אנחנו הרי שוב מפסידים, והכל בגללו...

זו התגובה השכיחה ביותר, ביותר של התעלמות מהעובדות כמנהג ה- WOKE, שימור הנרטיב השלילי, והמשך ההאשמות נגד נתניהו:

א. הדוגמה של משה רדמן בראש העמוד מציגה את נתניהו ביחד עם אשתו מתחבאים במנהרה (מהמלחמה שהוא פתח בה והוא מנצח בה?), והכיתוב אומר: "נמצאה האבידה. פחדן עלוב."

ב. דוגמה נוספת פורסמה למטה בדף הטוויטר של ינון מגל: הוא צילם תמונת מסך מהדיון בערוץ 13, שמסיט את הדיון מההכרעה והניצחון למניעיו של בנימין נתניהו: "האם המניעים של נתניהו ענייניים בנוגע למבצע באיראן?":

ג. והנה גם יוסי מלמן - או טו טו נתחנן להפסקת אש ואיראן תסרב: "האופוריה הייתה קצרה. עוד בשישי בבוקר שאלתי האם היה בכלל צריך לפתוח במלחמה ועוד מול האיראנים. השיעים היסטורית מוכנים לסבול. הזכרתי את נכונותם להקרבה כפי שהוכיחו ב8 שנות ההתשה עם עיראק. אני ממליץ שנחתוך הפסדים תפנו לטראמפ שיפסיק את הטרוף בהסכם סביר אחרת בסוף נתחנן להפסקת אש ואיראן תסרב".

ד. אצל חיים לוינסון, האיראנים כבר ניצחו: "בלי לירות כדור אחד, איראן מורידה את ישראל על הברכיים. אחללה ביבי."

ה. אורלי וגיא מרוז מתמקדים על "נוזל לנו הרעל" ועל "מנהיג שאוסף גופות"...

ו. שקמה ברסלר: "״קיים חשש, אני חייב להגיד, אמיתי ולא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא לפי האינטרס הלאומי" זו המציאות לאורך שנים. זו המציאות גם בבוקר האפוקליפטי הזה לא משנה כמה ננסה להתעלם ממנה":

2. הפציפיזם הקבוע – "די למלחמות. הבעיה בכלל אינה המלחמה"

קבוצה אחרת רואה בעצם ההצלחה, קריאה להעצמת שיח זכויות אדם, ולא אישוש של האיום, והיא מגיבה בערעור על עצם השימוש בכוח. הםיא תובעת, כרגיל, הפסקת אש, פיוס אזורי או תיווך בינלאומי, וכמובן, הסכם מדיני – גם כאשר האויב הובס. כאן הדיסוננס מתבטא בכך שהמוסר הקוסמופוליטי גובר על השיקול הלאומי: "העובדה שניצחנו לא אומרת שזה מוסרי". "העולם רואה אותנו כבריון. צריך פיוס, לא מלחמה".

דוגמה כזו היא הפוסט של משה רדמן: "כולי תקווה שצה״ל והמוסד יצליחו לרסק את תוכנית הגרעין האיראני מהר (אישית אני ספקטי אם זה אפשרי, אבל אין בפני את המודיעין ולכן קשה להתבטא) וזה יהיה שווה את הלילות האלו, כי הנזק התודעתי והנזק לחוסן הלאומי הם אדירים. האינטרס הביטחוני של ישראל הוא שהסבב הזה יהיה קצר ככל שניתן ויסתיים בהסכם אזורי כמה שיותר רחב (איראן, עזה, פלסטינים, לבנון, סעודיה וכו'). תזכרו, הסכנה הגדולה שלנו היא לא הטילים, היא: 1. האיום הכהניסטי-קנאי 2. הפגיעה בחוסן הלאומי וחלילה יאוש וירידה מהארץ של משפחות מהשכבה הדקה שמחזיקה את הכלכלה הישראלית (הייטק, רופאים, אנשי אקדמיה וכו')".

תמונות ההרס במרכז הארץ, המצורפות לפוסט, נועדו להמחיש, לכאורה, את מחיר המלחמה (תוך התעלמות כמובן מהמחיר האלטרנטיבי של אי היציאה למלחמה):

3. תמיכה ומתן קרדיט למערכת הביטחון - שהיא 'שלנו' כמובן, בעיקר הטייסים - והתעלמות מהממשלה

זוהי גישה שנמצאת בתווך בין שתי הגישות הקודמות. המחאה מאמצת את ההישג אך מפרידה אותו מהפוליטיקה. "זהו ניצחון של צה"ל, לא של הממשלה." "נתניהו לא תכנן את המבצע, הוא רק אישר. הקרדיט למקצוענים."

גישה זו משרתת את הסכיזופרניה הציבורית הקיימת בישראל כבר שנים – הערצה למערכת הביטחון ובוז לממשלה. היא מאפשרת לחברי המחאה לחגוג את ההצלחה מבלי להעניק לגיטימציה לראש הממשלה, שהיא טאבו שלילי מבחינתם: "כל הכבוד לטייסים, ללוחמי הסייבר, לרמטכ"ל – ולמרות ביבי." "המוסד עשה את זה, לא נתניהו. הוא רק ייקח קרדיט כמו תמיד."

גישה זו משרתת את הצורך לשמר זהות פוליטית עקבית. אם ההצלחה שייכת לגוף אחר – אין צורך לערער על תשתית האמונה שלי. ברמה הסוציולוגית, זו אסטרטגיית הייחוס החיצוני (external attribution), שבאמצעותה שומרת הקבוצה על לכידותה וזהותה הקבוצתית, מבלי להידרש לשינוי תודעתי, באמצעות הפחתת הדיסוננס הקוגניטיבי.

4. קריאה ראשונית לפיוס לאומי – "הישג שמאחד"

לבסוף, נרשמו קולות חריגים אך משמעותיים – בעיקר בקרב אינטלקטואלים שמאליים – הקוראים להשתמש בניצחון כהזדמנות לפיוס לאומי: "נראה לי שהגיע הזמן לשים את כל ההבדלים בצד ולהבין שאנחנו כולנו כאן יחד." "הביטחון שלנו לא שייך לשמאל או לימין. זה הזמן להיגמל מהשנאה."

כך למשל כתב נחום ברנע בידיעות אחרונות וב- YNET תחת הכותרת: המלחמה של נתניהו: "ההחלטה לפתוח במלחמה כולה של נתניהו. הוא נודע לאורך שנים כמי שנרתע מכל החלטה צבאית שכרוכה במחיר בנפש ובדרישה לאחריות. והינה, הוא מחליט והוא אחראי: הקרדיט כולו שלו. נא לא לגמד את חשיבות ההחלטה, יכולה להיות לה משמעות היסטורית. החלטה בן-גוריונית, נהגו פעם לכנות החלטות כאלה. ייתכן שטעינו בו; ייתכן שהוא השתנה. מה שבטוח, הנסיבות השתנו, גם בגלל כתם המלחמה, גם בגלל הישגיה, גם בגלל ההבשלה של תוכנית הגרעין האיראנית. נתניהו נסיבתי."

גישה זו מציינת את ראשיתו של שינוי עומק אפשרי. אם תצבור תנופה, ייתכן כי אנו עומדים בפני עידן חדש של דיאלוג לאומי.

לסיכום, תנועת המחאה ברגע של אמת

ישראל - ותנועת המחאה בתוכה - חווה כעת רגע של אמת. לאחר טראומת ה- 7 באוקטובר והאכזבה מרבות ממערכות המדינה, מגיעה פעולה שמחזירה את היוזמה לידי ישראל – ודווקא תחת הנהגה מושמצת.

תגובת המחאה היא שיעור חי בתודעה קולקטיבית: כיצד קבוצת זהות מגיבה כאשר המציאות מערערת את נרטיב הליבה שלה: האם תבחר המחאה בהכחשה, בשנאה, או בהתחדשות? האם בכלל יש בכוחה לעבור ממרחב של זעם למרחב של בנייה? האם תתפצל?

הסוציולוגיה אינה מספקת תשובה חד-משמעית, אך היא מזהה את האפשרויות. הכרעה מול איראן, כך נראה, אינה רק הכרעה אסטרטגית – אלא גם הכרעה תודעתית לכל הצדדים בזירה הפנים ישראלית.

הקריקטורה היומית של אור רייכרט: מבוכת הניצחון המוחלט

נספח: אז יש דבר כזה, ניצחון מוחלט??

[לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על 'הכרעה'.
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
• [אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• הרחבה בנושא הצלחה וכישלון.
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2017), דיסוננס קוגניטיבי, ייצור ידע, 7/12/17.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על 'הכרעה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• Festinger, L. (1957). A Theory of Cognitive Dissonance. Stanford University Press.
• Tilly, C. (2004). Social Movements, 1768–2004. Paradigm Publishers.
• Fraser, N. (1995). "From Redistribution to Recognition? Dilemmas of Justice in a 'Post-Socialist' Age." New Left Review, 212.
• Eyerman, R., & Jamison, A. (1991). Social Movements: A Cognitive Approach. Penn State Press.
• Ben-Yehoyada, N. (2020). “Crisis and Denial in Israeli Protest Discourse.” Anthropological Quarterly, 93(1), 33-56.
• Lahav, P. (2018). "The Protest that Would Not Die: Israel's Social Protest of 2011". Israel Studies Review, 33(2), 1–23.
• Snow, D. A., & Benford, R. D. (1988). "Ideology, Frame Resonance, and Participant Mobilization." International Social Movement Research, 1, 197–217.