תקציר: הבוז הממושך - שמפגינה המחאה ושלוחיה - כלפי נתניהו, והנטייה של האויב להקשיב להם, הפך אותם ל"אידיוטים שימושיים", המשרתים אינטרסים מנוגדים לאלו שלהם עצמם, מתוך עיוורון אידאולוגי. האירוניה היא, שהלעג הפנימי סייע ליצירת מצג שווא של חולשה, ובכך תרם לרגע של הפתעה צבאית. אם תרצו, פרדוקס של שימוש בשנאה ככלי הטעיה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

מבצעי הטעיה צבאיים נשענים לא רק על פעולות מבצעיות חשאיות, אלא גם על צריבת תודעה — על האופן שבו האויב מפרש את המציאות. במאמר זה אבחן את תרומתה הבלתי מודעת של תקשורת הליבה והאליטות הפוליטיות הישראליות משמאל, למבצע ההטעיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא דונלד טראמפ ערב התקיפה של מתקני הגרעין האיראני ("מבצע עם כלביא").

אטען כי הבוז הממושך כלפי נתניהו הפך את המחאה ושלוחיה ל"אידיוטים שימושיים" - לכאלה, המשרתים אינטרסים מנוגדים לאלו שלהם עצמם, מתוך עיוורון אידאולוגי - האירוניה היא שהלעג הפנימי סייע ליצירת מצג שווא של חולשה, ובכך תרם לרגע של הפתעה צבאית. אם תרצו, פרדוקס של שימוש בשנאה ככלי הטעיה.

"חכה חכה..."

אחד הסרטונים המשעשעים לטעמי בעת האחרונה הועלה ע"י מוטי קסטל מערוץ 14. הוא מראה את ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, משתלח בנתניהו המשועשע (לפוסט של קסטל, לחצו כאן):

"לא היה שפל כזה ביחסים עם האמריקנים מעולם... מעולם! איבדת את טראמפ. האמריקנים סגרו עסקה מול החות'ים מאחורי גבך. לא ידעת... לא ידעת... אמרת שינינו את סוריה. טראמפ נפגש עם סוריה, אתה לא ידעת, אף אחד לא טרח לעדכן אותך. אתה ואני יודעים את האמת. חידש קשרים עם ארדואן. לא ידעת. אתה לא יכול לספר לנו פה את האגדות שאתה מספר בערוץ 14. הנשיא טראמפ הביא אותך הרי לוושינגטון. לקח אותך לחדר, הודיע לך שהוא חזר למשא ומתן עם איראן, ואז הושיב אותך כמו ארנב מסונוור מול המצלמות וחזר על ההודעה הזו עוד הפעם. לא ידעת שהוא חזר למשא ומתן עם איראן. החמצנו את סעודיה. את הוועידה... ".

מולו, נראה נתניהו משועשע לחלוטין וצוחק, כשהוא מסמן עם היד: "חכה חכה"...

"לא תהיה תקיפה באיראן"...

גם האלוף עמירם לוין, מבכירי פרשני ערוצי הליבה תרם את תרומתו: "כנראה לא תהייה תקיפה באיראן, אבל הפאניקה מוצדקת. בפעם האחרונה שדנו בכך ברצינות ההחלטה הייתה בידי ביבי, ברק, דגן ואשכנזי, כשבארה"ב נשיא וממשל אחראי. הפעם ההחלטה בידי מושב ליצים, ביבי שלא מתפקד, כ"ץ שלא מבין, וממשלת עבריינים משתמטים, כשבארה"ב נשיא וממשל קפריזים. סיבה לדאגה."

שנאה פוליטית והסוציולוגיה של תודעה קולקטיבית

בכל עימות צבאי, לצד הכוח הקינטי, פועל כוח תודעתי. זהו "שדה הקרב הנרטיבי", שבו משתקפים פחדים, אמונות, ותפיסות מוטעות — והם עצמם הופכים לנשק. בישראל, מערכת היחסים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין המחאה, ותקשורת הליבה המשרתת אותה, מזמן חצתה את קווי הביקורת הלגיטימית והפכה למה שניתן להגדיר כסכסוך תרבותי-סימבולי. בעבור חלקים באליטה, נתניהו מייצג את "הישראליות האחרת" – מזרחית, דתית, מסורתית, כוחנית, מניפולטיבית – ולכן הוא אינו רק פוליטיקאי, אלא סמל, לכל מה שהם מתעבים וחוששים ממנו.

שיח השנאה הזה, בת השנים, יצר מצב שבו כל פעולה של נתניהו – בין אם פוליטית, צבאית או דיפלומטית – זוכה ללעג אוטומטי מצד עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים משמאל. פרופ' גדי טאוב תיאר תופעה זו כ"דה-לגיטימציה שיטתית של היריב תוך כדי האדרת העצמי כקול האמת והצדק" (טאוב, 2021). אלא שכאשר האויב האיראני עוקב אחרי השיח הזה — הוא עלול לטעות לחשוב שזו תמונת המצב של החברה הישראלית כולה, כשם שסינואר לפניו טעה לחשוב כי לישראל כבר אין צבא, והדרך פתוחה בפניו.

[לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן]

מושג ה"אידיוט השימושי" כקטגוריה סוציולוגית

המושג "אידיוט שימושי" נטבע (כנראה) לראשונה על ידי לנין, כדי לתאר את אותם אינטלקטואלים מערביים שביקרו בברית המועצות וכתבו על "גן העדן הסוציאליסטי" – בעוד בפועל היו כלים תעמולתיים בשירות משטר רצחני. הם לא שיקרו בזדון — הם פשוט האמינו במשהו שקרס כבר אז.

במובן הזה, תופעת "האידיוט השימושי" מתארת אדם בעל כוונות טובות או אידאולוגיה עקבית, שאינו מודע לכך שהוא תורם לתוצאה ההפוכה מזו שאליה הוא שואף. זוהי פעולה מתוך עיוורון, שבמהלכה מתבצעת הפניית משאבים (סימבוליים או מעשיים) לאינטרס של היריב.

במקרה הישראלי, אותם פרשנים שמזלזלים בנתניהו, שרואים בו מחולל פניקר מקצועי, שמרבים לצחוק על "הנאום מול הקרטון באו"ם" (2012), סייעו לאורך השנים לבסס נרטיב של "ראש ממשלה שמדבר הרבה, אבל לא עושה". זה, כאמור, יתרון עבור מתכנני מבצעי הטעיה.

שיח התקשורת והלעג המובנה: איך זה נראה מבפנים

תקשורת הליבה בישראל פועלת כיום כמעט כ"מקהלה אחידה" בכל הנוגע לבנימין נתניהו. תכניות הסטירה מגחכות עליו באופן קבוע. פרשנים מתדרכים על "בידוד מדיני" בזמן שישראל חותמת על הסכמי אברהם. כותרות על "בידוד אסטרטגי" מתפרסמות אף שראש ממשלה ישראלי מוזמן לנאום בקונגרס האמריקני, או חושף מסמכים מודיעיניים מעוררי עניין בין לאומי (כגון מבצע הגניבה מארכיון הגרעין באיראן, 2018).

המבנה הזה יוצר דיסוננס חריף, בין המציאות לבין התיאורה. אבל האיראניים אינם מחזיקים בגישה ישירה לקבינט הביטחוני או למטכ"ל הישראלי. הם קוראים "הארץ", מאזינים לחדשות, ואולי אפילו נעזרים בפרשנויות בעברית מתורגמת. כאשר התקשורת מציירת את נתניהו כבדחן היסטרי — זה בדיוק מה שהם רואים.

ולכן, ככל שיותר לעג מופנה כלפי אזהרותיו של נתניהו מאיראן, כך המבצע העתידי נגדה מפתיע יותר.

אסטרטגיית ההרדמה

במסגרת ניתוחים מודיעיניים על מה שמכונה לעתים "מבצע מקדים" או "תקיפה ישראלית בפתח", עולה תבנית ברורה: התרעת יתר לציבור, והפחתת חשד אצל האויב. איך יוצרים דבר והיפוכו? באמצעות דימוי של פטפטן בלתי אמין, שניתן להתעלם ממנו.

הסוציולוגית קריסטין ריילי (Reilly, 2010) תיארה זאת כ"תודעה הפוכה": מצב שבו יותר מדי רעש בתקשורת מוביל דווקא לשאננות. זו בדיוק נקודת הרתיחה של ההטעיה. ובישראל של שנות ה-2020, מי שאחראים על הרעש הזה — הם אותם פרשנים, מגישים ועיתונאים שעסוקים באובססיה אחת: לבזות את נתניהו.

האיראנים, כך נראה, קיבלו את התחושה ש"הוא מדבר כל הזמן", ולכן אין סיבה לחשוש. מה שהם לא ידעו, הוא שדווקא אותה הקקופוניה, היא עצמה חלק מהמסך.

השמאל כתודעה עצמית מוגזמת

חלק ניכר מהשמאל הישראלי — בעיקר התל-אביבי והאקדמי — רואה בעצמו את "הישראליות האמיתית", גם כאשר הוא במיעוט אלקטורלי מובהק. יש כאן פער חריף בין ייצוג לתפיסה. כאשר השמאל מדבר, הוא בטוח שהוא "המדינה", אף שכבר מזמן אינו הקונצנזוס.

איראן, למודת תעמולה פנימית משלה, נוטה להבין מציאות דרך פריזמה של ייצוגים תקשורתיים ולא של הכרעות בקלפי. ולכן כאשר עיתונאי ישראלי בכיר מהלל הסכם כניעה אמריקני לאיראן, או מבטל את אזהרות נתניהו על סכנה גרעינית — הרושם שנוצר בטהראן הוא: "הציבור הישראלי כבר לא חושש, וההנהגה שלו מבודדת".

זוהי בדיוק הנקודה שבה ה"שמאל התודעתי" תורם לתחושת רגיעה — לא בישראל, אלא באיראן.

הלקח המורכב: כאשר שנאה הופכת למשאב

התוצאה הסוציולוגית של המצב הזה היא אבסורדית, אך יעילה. הפער בין דעת הציבור בישראל (שחושש בפועל מהגרעין האיראני), ובין מה שהתקשורת והאליטות משדרות — הפך ליתרון אסטרטגי.

באופן דומה, בתקופות אחרות בהיסטוריה, דווקא עיתונאים שהוקיעו ממשלות כקיצוניות או "משוגעות" סייעו בטעות להרדמת אויבים. כך למשל, ערב מלחמת ששת הימים, ההיסטריה הבינלאומית נראתה לצבאות ערב כאינדיקציה לכך שישראל לא תעז לתקוף. ואז באה התקיפה.

פרסומים נוספים:

א. מיכאל האוזר טוב ב'הארץ': "תחקיר "הארץ": נתניהו טרפד פיתוח וייצור של יכולות פורצות דרך שהוגדרו קריטיות למלחמה באיראן... במשך שנים העלה ראש הממשלה על נס את המאבק בגרעין האיראני. אך מתברר שבמקביל הוא נמנע מלתקצב תוכניות שוברות שוויון של מערכת הביטחון לעניין זה, גם לאחר שארה"ב פרשה מהסכם הגרעין – בעידודו. אלו יצאו לפועל רק בזכות ממשלת השינוי, וכבר הוכח שהן הכרחיות. לשכת נתניהו מכחישה...".

ב. עמירם לוין: "כנראה לא תהייה תקיפה באיראן, אבל הפאניקה מוצדקת. בפעם האחרונה שדנו בכך ברצינות ההחלטה הייתה בידי ביבי, ברק, דגן ואשכנזי,כשבארה"ב נשיא וממשל אחראי. הפעם ההחלטה בידי מושב ליצים, ביבי שלא מתפקד, כ"ץ שלא מבין, וממשלת עבריינים משתמטים, כשבארה"ב נשיא וממשל קפריזים. סיבה לדאגה."

ג. אלטילה שומפלבי: חבר שמבין בפוליטיקה "ברבדים אחרים", סיפר לו שטראפ רוצה להיפטר מביבי... מעניין רק באילו רבדים החבר של אטילה מבין...

[לאוסף המאמרים על מלחמת "עם כלביא" עם איראן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על אידיוטים שימושיים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על שנאת נתניהו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על המחאה: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מלחמת "עם כלביא" עם איראן.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבה על 'אידיוטים שימושיים' בכלל.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על שנאת נתניהו.
• אוסף המאמרים על שנאה 'פשעי שנאה'.
• אוסף המאמרים על המחאה: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), מלחמת "עם כלביא" עם איראן, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/6/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2029), 'אידיוטים שימושיים' והנזק שהם גורמים, ייצור ידע, 9/3/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על שנאת נתניהו, ייצור ידע, 25/7/24.
• פנחס יחזקאלי (2020), שנאה ופשעי שנאה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 3/12/20.
• יחזקאלי פנחס (2014), פרדוקס - הסתירה שבפנים, ייצור ידע, 23/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), המחאה, בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.