תקציר: אם באמת יש להיסטוריה מטרה, האם אין זו ערובה לכך שתרחיש אפוקליפטי כמו 'סוף ההיסטוריה', לא יכול להתרחש?

רוני אקריש הוא ‏מייסד ומנהל‏ האוניברסיטה העממית - חינמית "קפה דעת"‏.

*  *  *

עד המאה ה- 18, התבסס כל רעיונות הקידמה על אמונות דתיות:

• כך לדוגמה, מדברת היהדות על ביאת המשיח: אותו מושיע מזרע דוד המלך, שיגיע באחרית הימים, יגאל את עם ישראל וימלוך עליו.
• הנצרות מדברת, למשל, על 'עיר האלוהים': ספר שנכתב בלטינית על ידי אוגוסטינוס בתחילת המאה ה-5. הספר מציג את ההיסטוריה האנושית כקונפליקט בין "עיר האלוהים" לבין "עיר האדם", שעתיד להסתיים בניצחונה של הראשונה. 'עיר האלוהים' - שהכנסייה בליבה - מאופיינת באנשים שוויתרו על עונג ארצי אשר הקדישו את חייהם לקידום ערכים נוצריים. מאידך, 'עיר האדם' מורכבת מאנשים אשר תעו ומצאו את עצמם מחוץ ל'עיר האלוהים'.

במאה ה- 18 החלה הבשורה הגדולה של ההיסטוריה - ההתקדמות המדעית והטכנית, האמונה באדם, במצפונו, בידע שלו ובכוחה של הטכנולוגיה על מנת לשנות באופן קיצוני את חייו. מאז, אנו חיים בביטחון נאיבי למדי, ובאמונה כי המדעים עשויים להביא להתקדמות החברה האנושית. 

אלא שבתחילת העשור השלישי למילניום, איבדנו הרבה מההתלהבות הזו...

מתחילת עשור זה, אנו עדים לחרדות ולדאגות המופיעות, מחדש, בהקשר ל'סוף ההיסטוריה':

• אנחנו כבר לא יכולים להאמין בפשטות כמו אבותינו ביתרונות הטכנולוגיה, כי ראינו שהיא גם גורם משמעותי להרס.
• ספרות שופעת ופורחת, מציעה לעתים קרובות חזיונות אפוקליפטיים;
• גם אינטלקטואלים רבים סומכים ידיהם על האמונה בדעיכת התרבות, ובנפילת האנושות לברבריות.

אז האנושות הולכת לאבדון? 

האמנם יש להיסטוריה מטרה?

התשובה לשאלה - האם האנושות הולכת לאבדון - תלויה במענה לשאלה גדולה אחרת: 

מה מקנה להיסטוריה את הדינאמיות שלה? האם יש היגיון בהיסטוריה? האם יש לה מטרה? או שמא, מדובר בכאוס חסר צורה המתהווה באופן אבולוציוני?

[בתמונה משמאל: האם האנושות הולכת לאבדון? חלק מתמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

אין ספק שיש להיסטוריה משמעות; אולם, האם יש לה מטרה?

העמדה הראשונה צנועה מאוד, השנייה נועזת הרבה יותר, אבל מפתה; שהרי, אם אין להיסטוריה מטרה, לשם מה הוקרב, לעתים קרובות כל כך, אושרם של יחידים, מדינות ועמים?

אחד מאלה שסברו, שיש להיסטוריה מטרה, היה הפילוסוף הגרמני, גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (ראון תמונה למטה). הוא הטיף לנו כי ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם. גם כאשר מדינאים פועלים לשם מימוש רצונות ואינטרסים שלהם או של קבוצותיהם; הם בעצם פועלים, בלי משים, ככלי לקידום שלטונה של התבונה בעולם.

הגל קורא למצב זה 'עורמת התבונה'; או "תעלול התבונה בהיסטוריה". 

המהפכה הצרפתית כמקרה בוחן

להמחשת התיאוריה של הגל, קחו למשל את נקודת המפנה בהיסטוריה המיוצגת על ידי המהפכה הצרפתית. 

ב-1789 המצב היה קריטי, תחושת העוול הייתה גדולה, היה חסר לחם, המיסים היו כבדים מדי, כוחה של האצולה היה בדעיכה. בפי העם נישאה דרישה אוניברסלית לצדק, נגד עריצותה של שלטון מושחת עד היסוד. הפילוסופים של הנאורות הכינו את הקרקע, על ידי הצבת אידיאל של חירות, שוויון ואחווה. רעיונות החוזה החברתי ומודל הדמוקרטיה של רוסו זכו יותר ויותר לתשומת לב ציבורית. כל מה שהיה חסר היה ניצוץ להתפשטות אש המהפכה.

אנשים נועזים, כמו דנטון, רובספייר (ראו תמונה משמאל), מיראבו, קמו כדי לשאת את התשוקה הזו, לצדק שהיה טבוע ברוחו של העם. הם לא היו המחברים, הם היו הדוברים. תמיד אפשר לומר שלסן-ג'סט, דנטון, מירבו ורובספייר היו, כיחידים, מטרותה אנוכיות; אך במציאות, הם היו כלים ששימשו את רוח העם להשגת מטרותיו: יותר צדק, יותר שוויון, הסרת מערכת השחיתות.

מהיכן יכולים היו לשאוב את סמכותם, את השראתם ואת כוחם, אם לא מרוח העם? הם ידעו להביע את מה שהעם רצה לשמוע, רצה להשיג. גם אם הפרט בעל הכוח, רודף מטרה אישית, הוא גם עומד ללא ידיעתו בשירות מטרה גדולה הרבה יותר.

הגל קורא לזה, כפי שכבר נכתב, 'עורמת התבונה' או 'תעלול התבונה בהיסטוריה". זה התהליך, שגורם לגיבור ההיסטוריה להאמין שהוא מחזיק את מושכות הזמן בידיו; כאשר במציאות הוא משרת רצון גבוה, אוניברסלי, שהוא רצונו של עם. באמצעות בני אדם נלהבים, התבונה מממשת את מטרותיה, למרות ששיכרון הפעולה מסתיר את התהליכים הפועלים בשליחות ההיסטוריה. אותם גיבורים מאמינים כי הם שולטים בזמן; אבל, האמת, היא שהם בעצמם נשלטים.

'עורמת התבונה' מרמזת, שכל אחד מגיבורי ההיסטוריה יוקרב כאשר חדל להיות נושא שאיפות רוחו של עם בזמן נתון. רוב שחקני המהפכה יעברו תחת הגיליוטינה תחת הטרור, אך הקורבן הזה לא יהיה לשווא. באמצעותם, רוחו של עם - או "התבונה העממית" - תצליח להשיג את מטרותיה.

האוניברסלי יכול להתבצע רק בתיווך של אינדיבידואלים היסטוריים!

והלקח...

עד המאה ה- 18, העניקו הדתות להיסטוריה, מטרה ברורה. ההתקדמות המדעית והטכנית במאה ה- 18 הביאה עימה, אמנם, את האמונה באדם; אבל גם ציירה את ההיסטוריה בכאוס חסר צורה המתהווה באופן אבולוציוני. עם הזמן, כשהאמון באדם ובטכנולוגיה התערער, חדרה המחשבה על 'סוף ההיסטוריה'.

פילוסופים כהגל מחזירים אותנו לתזה הבטוחה יותר שמסמנת להיסטוריה מטרה גדולה בהרבה ממטרות הפרטים; ובכך, הם מעניקים לנו משקל נגד לטיעוני 'סוף ההיסטוריה'. שהרי, אם באמת יש להיסטוריה מטרה, האם אין זו ערובה לכך שתרחיש אפוקליפטי כמו 'סוף ההיסטוריה', לא יכול להתרחש? 

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: כאוס;
• הרחבת המושג: 'מטרה של מערכת';
• אוסף המאמרים על ההיבטים השונים של מטרה;
• הרחבת המושג: 'דינאמיות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מטרה של מערכת, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), דינאמיות, ייצור ידע, 11/4/14.