[בכרזה: המענה לטרור אינו יכול להיות טכני בלבד! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי qimono לאתר Pixabay הכרזה: ייצור ידע]

[המאמר ראה אור לראשונה באתר N-12. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] 

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

עם ישראל מבקש מענה לטרור ומייחל למענה מידי. ביסוד התרבות הישראלית קיימת הטיית יתר לפתרונות טכניים ומידיים. יש להם צורה ברורה והם מתבטאים בתפעול יעיל של תכנית עבודה.

ליחידות הלחימה - במיוחד אלה שנבנו בתשתית ייעודן ללחימה בטרור, כמו יחידת הימ"מ - בוודאי צריכה להיות מוכוונות למצוינות תפעולית. אבל, מרכיבי פעולה אלה לכשעצמם, עם כל הצטיינותם, אינם חזות הכול. מלחמה בטרור היא סוג של מלחמה וכמו מלחמה גם היא תופעה התלויה במרקם תרבותי רחב וכולל.

[בכרזה: המענה לטרור אינו יכול להיות טכני בלבד! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay הכרזה: ייצור ידע]

בין טכניקה למהות

מומחים לטרור ממוקדים בעיקר בשאלות טכניות, כאלה שאפשר לתת להן תמיכה חקירתית עובדתית כמו השאלות: מה צורת הפיגוע? באיזה נשק ומהיכן הגיע? האם המפגע בודד או חבר בארגון? מהיכן הגיע? איך הגיע? מה מקורות המימון? וכולי... בכל השאלות האלה הדיון מבוסס על נתונים ויכול להישאר נטול עמדה ערכית והשקפת עולם פוליטית.

בשאלה אחת מהותית הדיון המקצועי מתקשה לבסס עמדה נטולת הטיה ערכית ופוליטית, זו השאלה הגדולה "למה ולמען מה מופעל הטרור?". בשאלה הזו התקשו האמריקאים מול פיגועי ספטמבר 2001, והם התקשו לדון בה לא רק בגלל אילוצי תקינות פוליטית. גם השיח הישראלי - בהטיית יתר לשיח "מומחי הביטחון" - חסום לבירור שאלות מהותיות וכוללניות.

ספר חדש שיצא לאור בימים אלה על ידי מחלקת היסטוריה של צה"ל, מציג מחקר על מבצע "חומת מגן". שני רמטכ"לים כתבו לספר הקדמה: רא"ל שאול מופז שהיה רמטכ"ל בימי המבצע והרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי שהיה אז מח"ט הצנחנים. הקדמתם מסתיימת במילים: "חומת מגן הוא הוכחה הולמת לכך שהלחימה בטרור מציבה אתגר מורכב, אך כזה שאפשר וחובה לנצח".

בכל קנה מידה המבצע הזה אכן היה הצלחה מבצעית ואסטרטגית. בוויכוח הבלתי מוכרע - אם יש לטרור פתרון צבאי או רק פתרון מדיני - רבים ביקשו להציג את "חומת מגן" כהוכחה שיש לטרור מענה ביטחוני צבאי. אלא שגם אז, המענה לא היה מוחלט. בסיום המבצע, עקומת הפיגועים אמנם הלכה וירדה במובהק, ואין להתעלם מהתרומה הדרמטית שהייתה אז להישגי הפעילות היעילה של צה"ל והשב"כ. ובכל זאת, מלחמה בין עמים כתופעה תלוית מכלול דתי, תרבותי וכלכלי רחב היקף, מחייבת מבט אל המכלול הרחב שהביא אז להשגת דיכוי הטרור.

[בתמונה: לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית במוקטעה ברמאללה, במבצע 'חומת מגן'. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דב רנדל, דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הפלסטינים הפנימו. מתי נפנים אנחנו?

ראוי למקד מבט על כניסתו של אבו מאזן (ראו תמונה משמאל), לתפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית ב-2004. כניסתו הביאה את הנהגת הרשות הפלסטינית לבחינה מחודשת של המערכת הבינלאומית המתהווה, ובכלל זה גם את ההבנה כי טרור המתאבדים הסב נזק גדול לתדמית המאבק הפלסטיני בדעת הקהל הבינלאומית. עבאס הבין כי טרור המתאבדים הוא שהביא על הפלסטינים את מבצע 'חומת מגן', ובכך יצר לישראל את תנאים להמשיך בבניית זוחלת של התנחלויות ומאחזים. בפועל, נוצר אפקט של 'כלים שלובים': ככל שהאמפטיה לעמדה הפלסטינית הלכה ודעכה, האמפטיה לעמדה הישראלית הלכה וגברה.

[תמונתו של מחמוד עבאס משמאל היא נחלת הכלל]

הפלסטינים הפנימו את הכלל המוכר כי טרור כשלעצמו אינו מספיק, על מנת להביא להכרעה. הטרור אפקטיבי, ככלי ליצירת התהוות אסטרטגית, רק כאשר הוא חלק ממערכה שלמה הכוללת גם מרכיבי לחץ מדיניים.

אבו מאזן בראיון מצוטט ליומון הירדני "אל ראי", (30.9.2004), הבין את הנזק שנוצר מהעצמת הטרור, בגלישה אל מעבר לאותו סף 'נסבל' מבחינת ישראל, באופן שהעניק לה את מלוא הלגיטימציה להפעלת כוחה הצבאי. בהקשר זה נוצרו התנאים שהביאו את ההנהגה הפלסטינית החדשה, בהובלתו, להכיר כי באותה העת טרור המתאבדים, כרכיב מערכתי, מיצה את עצמו.

בהבנה כי למול מדינת ישראל ניצבת מערכת פלסטינית מרובת פנים, נבונה ומתוחכמת, המאבק הישראלי בגל הטרור החדש חייב להכיר כי המענה אינו יכול להיות טכני בלבד. כאן צריך להתחיל הדיון הישראלי העקרוני. בפנייה למבט אסטרטגי כולל. אלא שדיון כזה נטוע בשורשיו בלב המחלוקת הישראלית על חזון מדינת ישראל. 

[לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'התהוות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

המענה המשלים הוא בכיוון ההפוך

ברור כי בממדי השטח של בעיית הטרור, המענה דורש התנהלות טכנית וטקטית בהפעלה נכונה של כוחות הביטחון. בממדי העומק הבעיה דורשת חזון לאומי כולל וכאן המחלוקת בחברה הישראלית-יהודית מובילה אותה לשיתוק מערכתי. גם מכאן צומחת הטיית היתר הישראלית להתמקדות במענה טכני לטרור, זו כביכול נקודת המפגש היחידה שאפשר להגיע בה להסכמה ציבורית רחבה.

 למול מנהיגי השמאל שתמיד ביקשו להזכיר כי זה לא יגמר בלי מהלך מדיני, ובתוך כך קידמו חזון של נסיגות והיפרדות, מנהיגי הימין לא ממש טענו את הטענה המקבילה. הם העדיפו להכריז "תנו לצה"ל לנצח". העניין הוא שצה"ל יכול לנצח אבל זה לכשעצמו עם כל חיוניותו איננו מספיק.

מול אלה המצביעים על מהלך מדיני רווי ויתורים, כמהלך משלים למענה הביטחוני, העמדה האחרת חייבת להצביע על מהלך משלים בכיוון ההפוך. כלומר, מהלך רחב לתנופה מחודשת של מאמצי ההתיישבות בגליל בנגב וביו"ש כמומנטום ציוני המבהיר כי עם ישראל נכון למאבק ארוך שהוא נחוש לנצח בו. אנו כאן - בכל המרחב בין הירדן לים - על מנת להישאר.

בטווח המיידי, יש לשכלל ולהדק את המענה הביטחוני. בטווח הארוך, עם ישראל לא יכול להימלט מהחובה לברר את חלומותיו ולהחליט על דרכו.

מקורות והעשרה

• יחזקאלי פנחס (2014), התהוות, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.