[בתמונה: החרם במקרא ומשמעותו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hermann לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נתקים וחרמות, לחצו כאן]

עודכן ב- 8 למאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בתחילת פברואר 2022, קראו רבנים מובילים בציונות הדתית לחרם על הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה: הם מבקשים להחרים את ספריו ולא להסתמך עליהם בקביעת הלכה. באחד המכתבים הם תוקפים אותו על פגישותיו עם רפורמים ועל פסקים שכתב. בשני הם קוראים להימנע מקריאת כתביו ומאשימים אותו בלשון מרומזת בפעולות ללא סמכות: "תלמידי חכמים מורים הוראות עצמאיות לציבור ללא סמכות". כך למשל קבע הרב נבנצל: "הוא מפרסם פסקי הלכה שאינם ראויים ופוגעים בקדושת ישראל".

דרך ארוכה עשה המושג חרם עד שהתגבש מובנו העכשווי בימי בית שני ובספרות חז"ל - נידוי או הוצאה מהקהל. המאמר מוקדש להתפתחות המושג הזה מימי המקרא ועד ימינו.

[למאמרו של חנן גרינווד בישראל היום, לחצו כאן]

מושג החרם בפרשות בהר וחוקותי

פרשות בהר בחוקתי המסיימות את ספר ויקרא, עוסקות בנושאים הקשורים לקרקע, כשנת שמיטה, יובל, וגם באיסור הונאה, באיסור ריבית ובדיני עבד עברי. לאחר מכן הן עוסקות בברכות וקללות כלפי העם שישב בארץ כנען בעתיד.

הקו השזור במארג זה של הברכות והקללות הינו ברור:

• קיום מצוות האל בארץ יביא לברכה ושפע בדמותם של פוריות הארץ, שלום, פוריות האדם והשראת השכינה האלוהית.
• מנגד, אי קיום מצוות האל, תביא על העם מחלות שונות, בצורת, מלחמה חרבן וגלות.

[בתמונה: ז'אק טיסו – "בריחת האסירים". תיאור מסע הגלות. התמונה היא נחלת הכלל]

בפרשתנו אנו מוצאים את יסודות המימון של מעמד הכוהנים במקדש. מעבר למימון זה, היה צורך למסד גם את יסודות המימון הציבורי למקדש עצמו, שהיו בו תקורות והוצאות כספיות ניכרות. הוצאות אלה כללו בין השאר את תחזוקת מבנה בית המקדש, השגת בעלי חיים ומזונות שונים לצורך טקסי הקרבת הקורבנות וכאמור, התמיכה להם זכאים משרתי המקדש - הכוהנים. פרק כ"ז מציג מספר מקורות הכנסה אפשריים של הכוהנים, וביניהם: נדרים כספיים, נדרים לתרומת בהמות, הקדשת בתי מגורים, שדות או אחוזות, מעשרות ורכוש שמוגדר כחרם, עליו נדון להלן.

מושג החרם המקראי מתפרס לשלוש משמעויות שונות [1]. חרם הוא דבר קדוש או מקודש כפי שנאמר בפרשתנו: "אַךְ-כָּל-חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיהוָה מִכָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ--לֹא יִמָּכֵר, וְלֹא יִגָּאֵל:  כָּל-חֵרֶם, קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַיהוָה.  כָּל-חֵרֶם, אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן-הָאָדָם--לֹא יִפָּדֶה"[2]. מנגד חרם יש לו משמעות של שיקוץ או דבר טמא:" וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא"[3]. לפי משמעויות אלו, חרם הינו דבר אסור במגע או בהנאה בין מחמת קדושתו ובין מחמת טומאתו.

בתקופת הבית השני התפתחה המשמעות השלישית של החרם, נידוי והוצאה מהציבור הכללי: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים--יָחֳרַם, כָּל-רְכוּשׁוֹ; וְהוּא יִבָּדֵל, מִקְּהַל הַגּוֹלָה"[4], שהיא גם המשמעות המקובלת בספרות חז"ל, עד ימינו. להלן נעסוק בשתי המשמעויות המקראיות בלבד.

[בתמונה משמאל: המשמעות השלישית של החרם - נידוי והוצאה מהציבור הכללי. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר Pixabay]

שהמקרא מדבר אודות חרם הציבור הכוונה היא להריגתם. בדומה לכך החרם שמוזכר בזמן מלחמה היה כרוך בהריגת האויב, אם בעטיו של נדר של העם בתמורה לניצחון: " וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי.  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם.  וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה" [5]; או כמצווה שהוטלה על העם, במיוחד בקשר להחרמת שבעת עמי כנען, ועמלק:" כִּי יְבִיאֲךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי--שִׁבְעָה גוֹיִם, רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.  וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ--וְהִכִּיתָם:  הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" ;  "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר"[6].

[בתמונה: המשמעות השלישית של החרם - נידוי והוצאה מהציבור הכללי... התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Thomas Quine לאתר flickr]

נמצאנו למדים כי החרם האמור כוון למשמעות של השמדה טוטאלית של האויב וכל מה ששייך לו. במשך הזמן צומצמה המשמעות של ההשמדה רק לבני אדם, כשהרכוש נלקח והוקדש בחלקו לה':" וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ--רַק-שְׁלָלָהּ וּבְהֶמְתָּהּ, תָּבֹזּוּ לָכֶם; שִׂים-לְךָ אֹרֵב לָעִיר, מֵאַחֲרֶיהָ" ; "וִיהוֹשֻׁעַ לֹא-הֵשִׁיב יָדוֹ, אֲשֶׁר נָטָה בַּכִּידוֹן, עַד אֲשֶׁר הֶחֱרִים, אֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הָעָי רַק הַבְּהֵמָה, וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא, בָּזְזוּ לָהֶם, יִשְׂרָאֵל--כִּדְבַר יְהוָה, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת-יְהוֹשֻׁעַ"[7]. במקרה של עכן, רכוש האויב הוקדש לה', ומכיוון שעכן מעל בו נענש בעונש מוות:" וְרַק-אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן-הַחֵרֶם, פֶּן-תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן-הַחֵרֶם; וְשַׂמְתֶּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, לְחֵרֶם, וַעֲכַרְתֶּם, אוֹתוֹ.  וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב, וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל--קֹדֶשׁ הוּא, לַיהוָה:  אוֹצַר יְהוָה, יָבוֹא" ; " וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מַעַל, בַּחֵרֶם; וַיִּקַּח עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶן-זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה, מִן-הַחֵרֶם, וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עָכָן בֶּן-זֶרַח וְאֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הָאַדֶּרֶת וְאֶת-לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-שׁוֹרוֹ וְאֶת-חֲמֹרוֹ וְאֶת-צֹאנוֹ וְאֶת-אָהֳלוֹ, וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עִמּוֹ; וַיַּעֲלוּ אֹתָם, עֵמֶק עָכוֹר.  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ, יַעְכָּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים"[8].

נושא החרם איננו ייחודי רק למקרא הישראלי. במצבת מישע [9], מכריז מלך מואב כי כבש את נבו והחרים את תושביה לאל כמוש [10]. גם ברומא העתיקה אנו מוצאים את עניין החרם. הקלטים היו הורגים את כל אויביהם ומקדישים את רכושם לאלים. כל מי שהיה נוגע ברכוש זה שהוחרם, עונשו היה מוות.

במסמכים שנתגלו בעיר מארי [11], ליד נהר הפרת, מהמאה ה – 18 לפני הספירה מאופיין החרם כטבו, המוקדש כולו לאל או לכוהני האל, וכחפץ האסור המגע או בהנאה. מגע או שימוש בו נחשב כמעילה בחרם והמועל ומשפחתו על רכושו היו מושמדים, בדומה למקרה עכן שנזכר למעלה.

[בתמונה: כתב החרם מתקמ"א. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

מושג החרם במקרא הינו מושג אמביוולנטי. מצד אחד המדובר בדבר קדוש או מקודש ומצד שני המדובר בדבר שהוא שיקוץ או טמא. משמעות שלישית מאוחרת קיימת מימי הבית השני, והיא – נידוי או הוצאה מהקהל. זאת גם המשמעות של המושג חרם בספרות חז"ל. החרם במקורו כוון להשמדה טוטאלית של האויב ורכושו, כמו מקרה שבעת עמי כנען. במרוצת הזמן צומצמה משמעותו להשמדת אנשים בלבד כשהרכוש, הוקדש לאל.

המושג חרם מופיע גם במקורות מחוץ למקרא. כך למשל הוא מופיע במצבת מישע מהמאה התשיעית לפני הספירה, וגם במסמכים מהמאה ה – 18 לפני הספירה מהעיר מארי. בפרשתנו, עניין החרם מוצג, בפרק כ"ז, כאפשרות עם  מספר מקורות הכנסה נוספים של הכוהנים, שהם: נדרים כספיים, נדרים לתרומת בהמות, הקדשת בתי מגורים, שדות או אחוזות, מעשרות ורכוש שמוגדר כחרם.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַר', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת בחֻקֹתַי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נתקים וחרמות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:219 – 220.

[2] ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים: כ"ח – כ"ט.

[3] דברים, פרק ז', פסוק כ"ו.

[4] עזרא, פרק י', פסוק ח'.

[5] במדבר, פרק כ"א, פסוקים: א' – ג'.

[6] דברים, פרק ז, פסוקים" א' – ב', שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ג', בהתאמה.

[7] יהושע, פרק ח', פסוק ב';  שם, פסוקים: כ"ו – כ"ז בהתאמה.

[8] שם, פרק ו', פסוקים: י"ז – כ"ד, פרק ז', פסוקים: א', כ"ד – כ"ה, בהתאמה.

[9] מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

[10] כְּמוֹשׁ, האל הלאומי של מואב.

[11] מארי (בערבית: تل حريري), עיר עתיקה בסוריה, שכנה על גדתו המערבית של נהר הפרת. העיר הייתה מיושבת כבר באלף החמישי לפנה"ס, ושיא פריחתה היה בין 2900 לפנה"ס ל-1759 לפנה"ס, אז נחרבה על ידי חמורבי. בשיאה הייתה מרכז מדיני, כלכלי, ותרבותי חשוב בעולם העתיק.