פנחס יחזקאלי: האם הייתה ליפן דרך שלישית בין ארצות הברית לרוסיה?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Bru-nO לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [אוסף המאמרים על יפן במלחמת העולם השנייה]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה אודות האינטרסים הלאומיים היפנים שהובילו למלחמת העולם השנייה. המאמרים הקודמים היו:

*  *  *

כל העוסק בשיקולי האסטרטגיים היפנים ערב כניסתה למלחמת העולם השנייה, מעלה שתי אופציות מוכרות, שבהם עסקו שני המאמרים שקדמו למאמר זה:

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]

  • תקיפת ברית המועצות, במקביל לפלישת הגרמנים אליה (מבצע ברברוסה). הדובר הקולני ביותר של הגישה הזו היה שר החוץ היפני מצואוקה, שחתם על האמנה המשולשת עם גרמניה ואיטליה ב- 27 בספטמבר 1940 (ולאחר מכן, גם על אמנת ניטרליות עם ברית המועצות, ב- 6 באפריל 1940.

  • תקיפת ארצות הברית, לפי החלטת הפיקוד העליון של הכוחות המזויינים; לאחר שארצות הברית ב- 26 ביולי 1941 על הקפאת כל הנכסים היפנים בארצות הברית והפסקת הסחר עימה. התוצאה המעשית של החלטה זו הייתה, ניתוק יפן ממקורות הנפט שלה, מה שחייב אותה לעשה למצוא מקורות אחרים, בלית ברירה, בכוח הזרוע.

היטיב להגדיר את המעשה הזה הקיסר היפני, הירואיטו, עצמו (ראו תמונה משמאל) בדיון הממשלה שבה הוחלט על התקיפה:

"האם תזכה בניצחון גדול? כמו קרב צושימה?" (ניצחון הצי היפני על הצי הקיסרי הרוסי במפרץ צושימה, ב-27 וב-28 במאי 1905) שאל הקיסר את ראש המטה הכללי של הצי, נגאנו.

"לצערי, זה לא יהיה אפשרי", השיב נגאנו.

"אם כך" - סיכם הקיסר בחרדה - "תהיה זו מלחמת ייאוש".

[בתמונה משמאל: הקיסר הירואיטו. התמונה היא נחלת הכלל]

רק שהייתה עוד אופציה אחת...

[התרשים: 'ייצור ידע']

למה להילחם "מלחמת ייאוש" אם יש דרך שלישית?

האופציה השנייה - תקיפת ארצות הברית - הניחה שכל אויבות יפן בתהליך ההתפשטות שלה דרומה - ובעיקר ארצות הברית ובריטניה - הן חזית אחת. האמנם? האם לא ניתן היה לחצוץ בין הבריטים לאמריקנים?

שהרי, למרות אהדת אמריקה, המצב הפוליטי בארצות הברית לא אפשר לנשיא האמריקני, פרנקלין דלאנו רוזוולט, להכריז מלחמה על גרמניה, בגלל עוצמתה של התנועה הבדלנית.

[בתמונה משמאל: הנשיא האמריקני, פרנקלין דלאנו רוזוולט. גם אם היה רוצה להכריז מלחמה, היו ידיו כבולות ע"י הבדלנים... התמונה רוטשה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי WikiJunkie]

הדרך השלישית הותוותה, למעשה, דווקא על ידי גרמניה, אחרי כישלון הקרב על בריטניה בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1940. ככל שהתקרב מועד פלישת הגרמנים לברית המועצות (מבצע ברברוסה), חששו הגרמנים להילחם בשתי חזיתות (הבריטית והגרמנית).

על כן, חפצה גרמניה להעסיק את בריטניה במערכה נוספת; וכך תהיה גם בריטניה נאלצת להילחם, בה בעת בשתי חזיתות. לכן, פתחה בשיחות עם הממשל היפני לברית פוליטית וצבאית, שתתמקד במלחמה משותפת בבריטים.; ותביא את יפן לתקפה הנחלות הבריטיות במזרח הרחוק (ראו המפה למטה).

אדגיש: לא האמריקניות. באותה עת היו מטרות הגרמנים להשאיר את ארה"ב מחוץ למעגל המלחמה!

רק שבאותה עת, לא הייתה יפן מוכנה לאסור מלחמה על שום מדינה, זולת סין. על כן, התנהלו השיחות עם גרמניה בעצלתיים.

[מפת הנחלות הבריטיות באוקיאנוס השקט (צבועות אדום). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי The Red Hat of Pat Ferrick. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אבל, אם בספטמבר 1939 הייתה תקיפת הנחלות הבריטיות אינטרס גרמני מובהק, הרי שבסוף שנת 1941, השנתנה התמונה:

אחרי הטלת החרם האמריקני על יפן וניתוקה מסחורות חיוניות כמו נפט, כשהיה ברור להנהגה היפנית בטוקיו שעליה להילחם - וכשהיה ברור ליפנים שמלחמה נגד ארצות הברית היא מלחמת ייאוש - דווקא הייתה האופציה הבריטית צריכה לצוף מחדש, דווקא על ידי היפנים; שכן, היא אפשרה להם, גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה:
  • להשיג את חומרי הגלם הדרושים לה בנחלות הבריטיות העשירות, בדרך של ;
  • ובה בעת, להקפיד לא לגרור את ארצות הברית למלחמה.

אם כך, ניתן להגדיר את 'הדרך השלישית' שעמדה בפני יפן כך:

  • הכרזת מלחמה על בריטניה לבדה (ראו את החלקים הצבועים באדום במפה למעלה); תוך ספיגה, בכל מחיר, של כל התגרות אמריקנית. כיבוש נחלאותיה של בריטניה בלבד,
  • ובד בבד, כיבוד הטריטוריות האמריקניות באוקיאנוס השקט: הוואי, גואם, האי וויק והפיליפינים, והקפדה מוצהרת שלא להתקרב לדרך בורמה, שדרכה הזרימו האמריקנים כוחות לסינים.

אפשר לטעון כי צעד כזה היה מוביל בהכרח למלחמה; אבל, אנו יודעים, שהחרם - שהטיל הנשיא רוזוולט על יפן בעקבות כניסתה להודו סין ב- 24 ביולי 1941 היה הצער הרחוק ביותר שיכול היה לעשות. במצב הפוליטי בארצות הברית; היו אז הבדלנים בשיא כוחם; ולא היה סיכוי שהכרזת מלחמה על יפן הייתה עוברת בבתי המחוקקים (החרם הוטל כאשר יפן הגישה אולטימטום לצרפת של וישי, לפיו, הצבא היפני יכנס בכל מקרה להודו סין ב- 24 ביולי 1941. הצרפתים נכנעו וחתמו; ובכך בעצם אפשרו לה לשים ידה על הבדיל, הוולפרם הפחם והאורז שלה, שהיו דרושים להם כל כך...).

בעובדה, לכל אורך המלחמה ולמרות לחצים גרמניים, נמנעה יפן מלתקוף את שיירות האספקה של בעלות הברית לרוסיה - שהיו עבורה אוויר לנשימה - כיוון שחששו מחזית שניה עימה. משמע, היפנים כבר הוכיחו למעשה את יכולתם להיות גמישים אסטרטגית.

אז למה לא ליישם אותה גם על האינטרס החיוני לחצוץ בין ארצות הברית לבריטניה? 

[לקובץ המאמרים על גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית, לחצו כאן]

[בתמונה: שיירות אספקה במלחמת העולם השנייה. בעובדה, היפנים כבר הוכיחו למעשה גמישות אסטרטגית, כשלא תקפו את שיירות האספקה של בעלות הברית לברית המועצות... התמונה היא נחלת הכלל]

זה פער התרבויות, טמבל!

אחת הסיבות לכך הייתה נעוצה בפערים שבין "פרדיגמת חשיבה מערבית" ל"פרדיגמת חשיבה מזרחית".. יפן הייתה, באותה העת, מדינה שהעריצה כוח; ואף עשתה בו שימוש. הייתה לה הבנה מועטה - אם בכלל - באילוצי הפוליטיקה האמריקנית; ונדמה היה לה שהאסקלציה ביחסים עם ארצות הברית היא בעצם מדרון המוביל למלחמה; ולא מיצוי האפשרי במסגרת האילוצים, מצד הנשיא האמריקני.

גם ארצות הברית הוכיחה שפערי התרבויות 'עובדים' גם עליה. היא לא הבינה כלל את התרבות והאינטרסים הלאומיים היפניים; את מצוקתה הפוליטית של ממשלתה; ואת הצורך שלה להגיע להסכם. בעצם, הם גררו, כאמור, את היפנים למלחמה כפויה, בניגוד לרצונה ולאינטרסים הלאומיים שלה.

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית' מול זו המערבית, לחצו כאן] [להרחבת המושג: אינטרסים לאומיים - אינטרסים חיוניים, לחצו כאן] [אוסף המאמרים על יפן במלחמת העולם השנייה]

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *