גרשון הכהן: המחלוקת על הסיפוח כמאבק בין פרדיגמות מתחרות

[בתמונה: התנפצות הפרדיגמות... במציאות דינאמית, המשתנה במהירות, פרדיגמות דרכן להתיישן ולאבד את הרלוונטיות שלהן... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[מאמר מקוצר ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברל

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בכירים לשעבר במערכת הביטחונית מתנגדים לסיפוח בקעת הירדן, ומציגים טיעוניהם כעמדה מקצועית צרופה. תפיסת עליונותם המקצועית מתבטאת במילים כמו "כל מי שעיניו בראשו רואה את הסיכון", כאילו שמי שחולק עליהם סובל מלקות ראיה, או שאינו מבין בביטחון.  אלוף במיל' גדי שמני טען בראיון כי רוב מוחלט של בכירי מערכות הביטחון מסכים לעמדת המתנגדים. כשנשאל "ובכל זאת ישנן גם דעות אחרות דוגמת גרשון הכהן ענה: "עמדתו נובעת מאידאולוגיה".

בתשובתי אליו, אני מודה בלי היסוס כי עמדתי בסוגיה מבטאת שיקולים נוספים שאפשר לכנותם "אידאולוגיים". דיון אסטרטגי מקצועי, על פי טבעו, אינו יכול להיות נטול שיקולים הכרוכים בהשקפת עולם ערכית.

מבט ביקורתי יגלה כי גם עמדת המתנגדים לסיפוח, מוטה ביסודה על ידי קווי הנחייה אידאולוגיים. ובכל זאת, גם אם במודע, נכללים בשיקולי גם גורמים "חוץ מקצועיים", זה לא הופך את עמדתי לנטולת תוכן ביטחוני-מקצועי.

חוברת מפורטת שפרסמתי בסוגיה לפני למעלה משנה, על החיוניות הביטחונית בהחזקה ישראלית בשטחי C ביו"ש (ראו כריכה משמאל; ראו לינק לחוברת למטה), מזמינה בירור בליבת הדיון המקצועי. עד כה לא זכיתי לתשומת לב עניינית לטיעוניי.

במקום דיון מתנצח מתבקש כאן בירור מסוג אחר: לא דיון בטיעונים בעד או נגד סיפוח אלא קודם כל, דיון בשתי שאלות יסוד, האחת סוציולוגית השנייה מתודולוגית:

  • השאלה הסוציולוגית היא כיצד עמדה אחת במחלוקת אסטרטגית ממותגת כמקצועית טהורה; ואילו העמדה האחרת נתבעת שוב ושוב להוכיח שהיא אינה מוטה פוליטית - אידאולוגית או דתית?
  • השאלה המתודולוגית בוחנת את מעמדה של עמדה בנושא אסטרטגי: האם היא  יכולה בכלל להתברר רק באמות מידה מקצועיות, ללא עירוב "הטיות בלתי מקצועיות"?

שתי שאלות אלה, הקשורות זו בזו, זכו לדיון מקיף בפילוסופיית המדע של שלהי המאה העשרים. הדיון בהן מתרחש בעיקר בזירה האקדמית; אבל, יש לו השלכות מעשיות משמעותיות, לסוגיות אסטרטגיות בענייני מדינה ומנהל ציבורי.

כזה הוא לדוגמה הדיון בסל התרופות הממשלתי. בהשוואה למדינות אחרות, מדינת ישראל למשל, מעניקה תמיכה ייחודית לטיפולי פוריות. הדבר אינו נובע מייחודיות ישראלית בגישה הרפואית, אלא מייחוד בגישה הערכית. ההקשר הביצועי בטיפולי הפוריות, בטיפול לכשעצמו, מנוהל כמובן בממד המקצועי. השותפים לדיון בגיבוש סל התרופות, מביאים עמם ידע רפואי מקצועי חיוני, אבל הדיון בכללותו כדיון המבטא מדיניות, בדירוג סדרי העדיפויות, רחוק מלהיות מוכרע רק בהתייחסות למדע הרפואה. ובכל זאת הדיון הזה מתקיים באצטלה מדעית-מקצועית, תחת היומרה שהוא נטול משוא פנים אידאולוגי:  נטול דעות קדומות ואמונות טפלות.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן][לפרקי החוברת של האלוף גרשון הכהן: "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית", לחצו כאן]

[בתמונה: סוגיית טיפולי הפוריות... הדיון בכללותו כדיון המבטא מדיניות, בדירוג סדרי העדיפויות, רחוק מלהיות מוכרע רק בהתייחסות למדע הרפואה. ובכל זאת הדיון הזה מתקיים באצטלה מדעית-מקצועית, תחת היומרה שהוא נטול משוא פנים אידאולוגי:  נטול דעות קדומות ואמונות טפלות... תמונה חופשית שהיא נחלת הכלל, שהועלתה על ידי Maheen Fatima לאתר flickr]

פילוסוף המדע תומאס קון (Thomas Kuhn), שהביא לתחום את המושג פרדיגמה, תרם להבנת התופעה. הוא תיאר את המושג פרדיגמה כמסכת התובנות הכוללת בתוכה מתקיימת הפעילות המדעית התקנית.  הממד הערכי הנוכח בעבודה המדעית, רחוק למעשה מלהיות שקוף ואוביקטיבי, אלא שמכוחה של הפרדיגמה המשותפת במסגרתה מתקיימת פעילות הקהילה המדעית, הוא נתפס כמובן מאליו מקצועי. בדיוק כך, פועלים וחושבים גם חברי הקהילה הביטחונית, כמו קהילת עובדי המדינה המקצועיים, חשיבתם משועבדת לפרדיגמה שתקפותה עבורם מובנת מאליה.

[אנו מאמינים כי אנו עושים בתמונתו של תומאס קון משמאל שימוש הוגן]

המבט הזה, מסביר כיצד המתנגדים לסיפוח, כקהילה מקצועית,  מציגים את עמדתם באחדות דעים הנטולה כביכול הטיות חוץ מקצועיות.

אלוף במיל' מתן וילנאי בציוץ טוויטר כתב על ההתנגדות לסיפוח: "איננו עוסקים בהפחדות, אלא בהערכת מצב מפוכחת - כך למדתי בצבא". יש לשאול ממתי הערכת מצב מקצועית, מסתיימת תמיד במסקנה אחת שאין עליה עוררין? השאלה תובענית פי כמה, בסוגיית הסיפוח המתגלה בימים אלה כמחלוקת כוללת בין פרדיגמות מתחרות.

[למאמר: 'פרדיגמה, התנפצות פרדיגמות ואפקט פלאנק', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא צילום מסך]

כיצד אדם יכול להכיר בפרדיגמה אליה הוא כבול?

נקודת המוצא היא, שבמציאות דינאמית, המשתנה במהירות, פרדיגמות דרכן להתיישן ולאבד את הרלוונטיות שלהן: בקבוצות מלוכדות מידי, פועלים לחצים לקונפורמיות מופרזת בעמדות ובהתנהגות; וזו גורמת לפער רלוונטיות (ראו התרשים למטה) הולך וגובר עם המציאות: שינוי זוחל בתפיסת המציאות, בין המציאות בפועל לזו הנתפסת על ידי קברניטי הארגון. הארגון מפתח נקודות עיוורון (blind spots), משמע, נוצרים "אזורים" בתפיסת העולם הארגונית, שהגישה הקיימת בארגון איננה מאפשרת להכיר בקיומם, או שהיא מדחיקה את משמעותo באופן מתמשך כך, שלא יאיים על הסדר הקיים:

[להרחבה בנושא 'פער רלוונטיות', לחצו כאן]  [להרחבה בנושא 'נקודת עיוורון', לחצו כאן]

תהליך היווצרותו של פער רלוונטיות בקבוצה, מומחש בתרשים שלפנינו:  

אדם יכול להכיר בכך שהוא כבול לפרדיגמה, אם יש להם אומץ יושר וראייה ביקורתית - וזה תלוי בקיום נקודת יחוס מחוץ לפרדיגמה. העניין מתחיל בהכרת הממד התרבותי העמוק שמצוי בשפ,ה והכרתו תלויה בהשוואת מטען סמנטי של מילה בשפה אחת לשפה אחרת.

לדוגמה, המילה בעברית ״תקווה״ מתורגמת למילה האנגלית hope. אבל, כשמתבוננים ביישום התרגום לטקסטים בהקשר, שבו משולבת המילים, מתגלה צרימה. כך למשל האמירה בפרקי אבות: "מאוד היה שפל רוח כי תקוות אנוש רימה". ההצבה של המילה בתרגום לאנגלית הופכת את המשפט למקברי ממש: האם תקוות האדם בחייו היא שבסוף יוכלו אותו אותו התולעים?

כאן מתגלה ההבדל הסמנטי בין המילים, שמבטא גם הבדל תרבותי משמעותי. המילה ״תקווה״ בעברית מכילה את המילה ״קו״. וכך נאמר בתנ״ך על הבטחת המרגלים ביריחו לרחב הזונה, שתסמן את ביתה בקיר החומה ב״תקוות חוט השני״. יש בזה גם משהו מהמטען של hope; אבל קודם כל סתם ציון של קו.

טמון כאן ניצוץ של הבדל פרדיגמטי בין תפיסת התקווה התנ״כית לבין תפיסת התקווה המערבית.

התקווה בתפיסה היהודית תנ״כית איננה הבטחה אוטופית, ואיננה קטע אופטימי; אלא, נקודת חיבור בין המקום שבו עומד אדם במלוא מצוקותיו; לבין חזון או חלום נצחי.

הפילוסוף היהודי-גרמני, פרנץ רוזנצוויג (ראו תמונה משמאל) הציב על הרעיון הזה את כל סיפור הגאולה כמצב ארביבטנציטליסטי, שבו אדם מצליח לחבר את חייו בהווה אל כיוון המעניק משמעות להווה, מעצם החיבור למשהו נשגב בעתיד אין סופי. ככה גם הפסוק בחזון העצמות היבשות ביחזקאל, ממנו ניתנה ההשראה לאמירה בהמנון התקווה שכתב אימבר: ״עוד לא אבדה תקוותנו״ מתכתב עם העצמות היבשות בבקעה המלאה עצמות ״האומרים יבשו עצמתנו חדלה תקוותנו״.

[תמונתו של פרנץ רוזנצוויג משמאל היא נחלת הכלל]

השורה התחתונה היא, שבלי חיכוך השוואתי עם פרדיגמה אחרת אין יכולת להכיר בקווי המתאר של הפרדיגמה שבתוכה האדם חי. ובהשלכה למדע:

  • כל עוד לא גובשה תורת היחסות שהתבססה על גיאומטריה לא אוקלידית תפסנו את הגיאומטריה האוקלידית כגאומטריה, האחת והיחידה, המתארת באופן טבעי ואובייקטיבי את מצב היקום.
  • עם מהפיכת אינשטיין נוצרה ההכרה, שיש לשאול מדוע הגאומטריה האוקלידית נראית לנו כה טבעית ומובנת מאליה; ומכאן נוצר הדיון הענק בשאלה, האם כל ההכרה האנושית מבוססת על בסיס קוגניטיבי טבעי מולד, או שהכל קונבנציות תרבותיות, התניות סוציולוגיות וכו׳.

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *