אמציה חן: האינתיפאדה שנשכחה…

[בתמונה: מלחמת שלום הגליל. מאז הסתיימה - ללא רצון ליזום ולהכריע - נתפסת ישראל בעיני אויביה, במלא עליבותה. מקור התמונה: אתר צה"ל]

תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.

*  *  *

כמו רבים וטובים, נסער חברינו ברוך אלרט, נוכח החלטת התובעת בבית הדין הבינ"ל, לחקור את צה"ל, שלטענת הפלסטינים ביצע פשעי מלחמה. לבקשתו, נדרשתי לציין את ההבדל הצבאי והמדיני, בין האינתיפאדה שפרצה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, לעומת האינתיפאדה שתחילתה בדצמבר 1987; וככזו, מתמשכת מאז ועד היום.

לא התבלבלתי. הפלסטינים סופרים שתי אינתיפאדות (והם יודעים למה...): הראשונה ב- 1987 והשנייה בשנת 2000; ואני סופר שתיים אחרות: 

  • הראשונה: האינתיפאדה בעזה ודיכוי הטרור שם בשנים 1972-1971 על ידי אלוף פיקוד הדרום אריק שרון ואנשיו;
  • השנייה: זו שהחלה ב- 1987 ונמשכת בעצם עד ימינו אלה.

בהתקוממות הראשונה (ינואר 1971 עד יולי 1972): חתר צה"ל להכרעת הטרור, חד חלק וברור. שם, מפקדי המשנה ואלוף הפיקוד אריאל שרון (ראו תמונה משמאל) בראשם, שיננו טרם תכנון פעולה, את הכלל - "אני יודע שאני לא יודע".

[תמונתו של אריק שרון כאלוף פיקוד הדרום נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Itzuvit. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כך בלית ידע, מתוך כ- 18/17 חודשי לחימה, שלשת רבעים מהזמן הושקעו לריק, כולל טונות של שגיאות - אך היו גם לימוד ותהייה; מה שתרם ואפשר לאמץ את עיקרון "ריכוז הכוח" - שמומש כהלכה בשלשת חודשי הלחימה האחרונים, עד לחיסול הטרור; הביא שקט גם במלחמת יום הכיפורים, וחמש עשרה שנים של פריחה כלכלית.

בין השמשות:

למרות שחיסול טרור בידי צבא סדיר, נחשב לחריג. לא נמצא ולו צדיק אחד במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שחקר ואסף לקחים מהכרעת הטרור, מה שהעמיד את צה"ל בתחילת האינתיפאדה בדצמבר 1987, בדיוק במקום שעמד ט"ו שנים קודם, כלומר, בור וחסר ידע, הכיצד להתמודד בטרור המשולב באוכלוסייה תומכת.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

כך שדי בקמצוץ של יושר אישי, כדי להפנים, כי הפקרת לקחי ההתקוממות הראשונה, פגמה אנושות בתפקוד המטכ"ל ובהחלטותיו. לכדי כך, שהפגנת משפחת הרוג בתאונת דרכים מקומית (ג'בליה), הפכה להתקוממות רבתי. כשמנגד עומדים מופתעים, הפיקודים (פד"ם, פקמ"ז) ומטכ"ל; שכמו במלחמת יום הכיפורים, שכחו להכין את עצמם ואת הכפופים להם. בהכנת תכניות, כולל משחקי מלחמה. בהתאמה ללקחי התקוממות הראשונה (71/2), שהרי מחירם שולם במלאו בדמים ובדם.

התקוממות השנייה (דצמבר 1987), התרחשה לאחר מהפך ביטחוני, שהביא לגניזת תפיסת הביטחון, זו שהכרעה וההרתעה הוו את עקרי יעדיה. במקומה השתחלה ה"הכלה", שמצד אחד העבירה את היזמה לאויב - ומצד שני הפכה את חיילי צה"ל לשוטרי מקוף.

לימים, במהלך התקוממות השנייה, במקום להילחם ולהכריע. בחרה הנהגה הלאומית ביאסר ערפאת כמושיע, משום יכולתו כך אמרו - להלחם בטרור "ללא בג"ץ ובלי בצלם".

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של האלוף דוד מימון, הטרור שניצח: דיכוי הטרור ברצועת עזה 1972-1971. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות 'הרתעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיית הכלה', לחצו כאן]

שתי תובנות לסיום

מאז הסתימה מלחמת שלום הגליל - ללא רצון ליזום ולהכריע - נתפסת ישראל בעיני אויביה, במלא עליבותה. מה שמנוצל ליצירת תקריות מצולמות, מסד לפעילות אנטי ישראלית בזירת הבינ"ל. כולל מדינות אוהדות וארגונים בעלי שם - כמו הפעם שבו הפלסטינים, סיפחו לצידם את בית המשפט הבינ"ל בהאג.

בכל מלחמות ישראל לקה הפיקוד הבכיר, בהכנות לקראת המלחמה שבפתח. משפרצה, נמנע המטכ"ל מלהכתיב איך למה וכמה. מה שאפשר לנו, מפקדי ולוחמי השדה, להשיג את ההכרעה.

היום זולת נשימה חופשית, מכתיב הבכיר לכפופים מ-א ועד ת'. מעין סירוס עצמי, פועל הוויתור על כושרי חשיבה, המצאה, והתעוזה. המצויים לרוב בדרגי השדה.

[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

One thought on “אמציה חן: האינתיפאדה שנשכחה…

  1. אמת ויציב
    בשתי הפעמים בו ישראל הפעילה כוח ותעוזה (ללא התנצלויוות וגימגום) כמו מלחמת ששת הימים ומבצע אנטבה- ישראל זכתה לאהדה והערצה שלא היו כמותם מכול העולם. מאז- תוך סירוס עצמי, ישראל איבדה את היכולת להפעיל את העצמה הנדרשת להגנתה. היא המדינה הנכנעת ביותר בעולם לטרור על כול סוגיו, והסיפור של עזה היא הדוגמא האקטואלית לחידלון. עתה, כול הפעלת כוח אלמנטרי נתקלת קודם כול בביקורת מבית והמשכה גינוי בינ"ל וסופה ב הג.
    איך צבא יכול לנצח במלחמה כאשר מפקדים מרמת הגדוד ומעלה, יודעים בוודאות מוחלטת, טרם היציאה לקרב, שיעמדו למשפט וועדות חקירה, ולכן מצטיידים מראש ביעוץ משפטי ועורך דין צמוד,שיאשר כול ירי פגז, מנפקים פקודות בקשר בקול רם כדי שירשמו היטב לקראת הדיון המשפטי שהפקודות ניתנו, אף שלא הייתה כוונה שימולאו..
    האם לאחר שסירסנו עצמנו לדעת, האם אפשר להשיב את הגלגל לאחור? כנראה שאנו זקוקים לקטסטרופה של ממש, אולי כמו טיל שיפול על גן ילדים…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *