יעקב עמידרור: מהו הידע המקצועי בצבא

[בתמונה למעלה: משמאל לימין: האלוף דווייט אייזנהאואר, המרשל ז'וקוב, מרשל האוויר סר ארתור טדר, התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה למעלה: משמאל לימין: האלוף דווייט אייזנהאואר, המרשל ז'וקוב, מרשל האוויר סר ארתור טדר, התמונה היא נחלת הכלל]

[השילוב שבין אומנות, הקשורה לאישיותו של המפקד, לבין הידע הצבאי - הקשור ליכולתו האינטלקטואלית של הקצין, קריטי להישגיו בשדה הקרב. יש להשקיע בשניהם, על בסיס הניסיון ההיסטורי שהצטבר לאורך אלפי שנים, לאור פרי מאמצים אינטלקטואליים של הוגים צבאיים, תוך פיתוחם (הזהיר!) של חידושים, המתאימים לנו ולתקופתנו...]

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון[לקובץ המאמרים על מקצועיות ומקצוענות, באתר ייצור ידע] [לקובץ המאמרים העוסקים ב'דוקטרינה', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 7 בספטמבר 2021

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה מהווה פרק מספרו של יעקב עמידרור, הרהורים על צבא וביטחון, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, בינואר 2002 (ראו תמונת כריכה למטה משמאל).

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...[1]

*  *  *

פיקוד צבאי מחייב, מלבד המרכיב המקצועי בתכנון הלחימה וביצועה[2], גם מרכיב של אומנות (ART), קרי, כזה שאופיו אישי, וקשה להגדרה, והוא נובע מהתחושות והרגש ולא מהלוגיקה, הניתנת לנימוק. מה שנקרא "העזה", "גאונות צבאית", "מנהיגות סוחפת" וכו' וכו'. מקובל לחשוב, שעיקרו של מרכיב זה טבוע באדם וניתן לשפרו כשהוא קיים, אך לא ניתן לרכוש אותו כשאינו קיים. השיפור, דרך לימוד מעמיק ותרגול, מקנה ניסיון, קריטי לרוב המפקדים, כדי שיוכלו למצות כשרון זה בשעת מבחן.

[כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

על-אף חשיבותו הגדולה של מרכיב האומנות, שהוא תנאי הכרחי למפקד הטוב, הרי בלב העשייה הצבאית נמצא גם המרכיב המדעי של הלחימה והפיקוד. קרי, אותם תחומים שניתן ללמוד אותם, למדוד אותם, לתרגלם ולשפרם (למשל העבירות ברמה הטקטית, הכרה של גורמי סיוע האש והפעלתם, הבנת זמן ומרחב ברמות הגבוהות, שימוש בטכנולוגיה ויכולת למקד מאמצים לוגיסטיים לטובת ריכוז הכוחות, עבודת מטה, מתן פקודות ברורות וכדומה). בלא ידיעת אלה ייכשל המפקד/המנהיג בצבא, גם אם יצטיין ביכולות לסחוף את אנשיו ולנסוך בהם ביטחון.

[משמאל: כריכת הספר: 'הרהורים על צבא וביטחון' לאלוף במילואים יעקב עמידרור, שראה אור בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל, בינואר 2002]

כפי שטענתי במאמרי הקודם, כדי לשפר את רמת האומנות ולעמוד בדרישות החלק המדעי, על המפקד ללמוד את המקצוע הצבאי. כוונתי היא לכלל הידע הצבאי, העקרונות של המקצוע והדרך (השיטה לא הפתרון!) ליישמם בשדה הקרב, כפי שעוצבו במשך השנים על בסיס הניסיון האנושי במלחמות.

כל אלה הוגדרו והוכללו לאורך ההיסטוריה, והלכו והתפתחו עם הזמן, כשהבסיס לחלק ניכר מהמושגים המשמשים אותנו היום נוסח בעיקרו החל מהמאה ה - 19, בעקבות מלחמות נפוליון[3].

כללים אלה אינם נצחיים. הם, כאמור, הולכים ומתפתחים, משתנים בהתאם לנסיבות כלכליות וטכנולוגיות, בעקבות הבנה טובה יותר (או שונה) של בעיות שדה הקרב, ובעיקר על בסיס הניסיון האנושי המצטבר מכלל אירועי המלחמה בעולם. יחד עם זאת, אין בשינויים הכרחיים אלה משום הצדקה להתעלמות מהכללים ומהניסיון ההיסטורי ולהסתמכות על השכל הישר או הניסיון האישי בלבד[4].

[למאמרו של יעקב עמידרור: מהותו של המקצוע הצבאי, לחצו כאן]

[בתמונה: נפוליאון נואם בפני חיילים בוואריים. הבסיס לחלק ניכר מהמושגים המשמשים אותנו היום נוסח בעיקרו החל מהמאה ה - 19, בעקבות מלחמות נפוליון... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: נפוליאון נואם בפני חיילים בוואריים. הבסיס לחלק ניכר מהמושגים המשמשים אותנו היום נוסח בעיקרו החל מהמאה ה - 19, בעקבות מלחמות נפוליון... התמונה היא נחלת הכלל]

היחסים בין הלימוד למעשה, בין הכלל למקרה הייחודי, והבנת טיבו של הידע הצבאי, שהוא בסיס המקצועיות, ראויים למילות הסבר.

היטיב לנסח את הקשר בין הלימוד התאורטי לבין יישומו בשדה הקרב נפוליאון באומרו: "כל המצביאים הגדולים לא ביצעו מעשים גדולים אלא מתוך התאמה לכללים לעקרונות הטבעיים של אומנות המלחמה. כלומר, על-ידי דקות התחבולות שנקטו, וההתאמה השקולה של האמצעים והמטרות, של המאמצים והמכשולים. הם הצליחו רק בשל הסתגלותם לכללים ולעקרונות. הם מעולם לא חדלו לפעול להפיכת המלחמה למדע אמתי. זו הסיבה שהם דוגמה ומופת לנו, רק אם נחקה אותם יש לנו תקווה להתקרב למעלתם[5]" (ההדגשות שלי, י"ע.).

נפוליאון הבין, שהגאוניות הצבאית מתבטאת, קודם כל, בידיעה ובהבנה של הכללים והעקרונות האוניברסליים, ולאחר מכן בהתאמתם באופן הנכון למקרה הייחודי בפניו ניצב המפקד ("תחבולה" ו"התאמת מאמצים למטרות" מוזכרים על ידו כגורמי מפתח).

[להרחבת המושג: 'תחבולה', לחצו כאן]

[תמונתו של סטיבן וינברג נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Larry D. Moore. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

השוואה מעניינת עושה חתן פרס נובל לפיזיקה, סטיבן וינברג (ראו תמונה משמאל), בין אומנות המלחמה לאומנות המדע. נדמה לי, שהשוואה זאת מסייעת להבנת הבעיה. להלן דבריו[6] (כולל הערה, המצוטטת מהמקור):

[תמונתו של סטיבן וינברג משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Larry D. Moore. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ההתקדמות ומתן התוקף לגילויים מדעיים עשויים, לעיתים, להיראות כאנדרלמוסיה אחת גדולה. מבחינה זו קיימת הקבלה מעניינת בין תולדות המלחמה לתולדות המדע. בשני המקרים, תרו הפרשנים אחר כללים שיטתיים, שבאמצעותם ניתן למצות את סיכויי ההצלחה, הן במדע המלחמה והן במדע.

ייתכן, כי הסיבה היא שהן בהיסטוריה המדעית והן בהיסטוריה הצבאית, לאין ערוך יותר מאשר בהיסטוריה הפוליטית, התרבותית או הכלכלית, ניתן למתוח קו ברור למדי בין ניצחון לתבוסה. אנו יכולים להתווכח בלי סוף על הגורמים והתוצאות של מלחמת האזרחים האמריקנית, אולם אין שום ספק שגייסותיו של מיד הביסו את כוחותיו של לי בגטיסבורג. באותה מידה, אין שום ספק כי השקפתו של קופרניקוס על מערכת השמש טובה מזו של פתולומיאוס, וכי השקפתו של דרווין על האבולוציה טובה מזו של לאמארק.

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

[בתמונה: אנו יכולים להתווכח בלי סוף על הגורמים והתוצאות של מלחמת האזרחים האמריקנית, אולם אין שום ספק שגייסותיו של מיד הביסו את כוחותיו של לי בגטיסבורג... התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אנו יכולים להתווכח בלי סוף על הגורמים והתוצאות של מלחמת האזרחים האמריקנית, אולם אין שום ספק שגייסותיו של מיד הביסו את כוחותיו של לי בגטיסבורג... התמונה היא נחלת הכלל]

[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]

מכתבי היסטוריונים צבאיים (כגון בייזיל לידל-הארט, נביא הגישה העקיפה), גם כאשר הללו אינם מנסים להפוך את המלחמה למדע, אפשר להתרשם, כי לדעתם, גנרלים מפסידים בקרבות מפני שאינם ממלאים אחר הכללים המתחייבים ממדע המלחמה. לדוגמא, שני גנרלים של צבא "יוניון", במלחמת האזרחים, שנוהגים לגנותם בהקשר זה הם ג'ורג' מק-ללן ואמבורז ברנסייד. מק-ללן מואשם בכך שנמנע מלצאת חוצץ נגד האויב, הלא הוא הגיס של גנרל לי בצפון וירג'יניה.

[תמונתו של בזיל לידל הארט משמאל היא נחלת הכלל]

את ברנסייד מאשימים בהפקרת חיי חייליו, במתקפה החזיתית נגד יריבו המחופר היטב בפרדריקסבורג. במילים אחרות, מק-ללן סופג ביקורת על שלא פעל כברנסייד, בעוד שברנסייד סופג ביקורת על שלא פעל כמק-ללן. שני הגנרלים היו מצביאים שדבקו בהם פגמים רבים, אך לא מפני שלא צייתו לכללים ולחוקי הברזל של המדע הצבאי.

טובי ההיסטוריונים הצבאיים אכן מכירים בקושי שבקביעת כללי פעולה למצביאים. אין הם מדברים על מדע מלחמה כי אם על דפוסי התנהגות צבאית, שאי אפשר ללמדם או לנסחם בדייקנות, אך אשר, בדרך זו או אחרת, מסייעים לכוחות לנצח בקרב. לזה קוראים אמנות המלחמה (עלי לציין, שכשם שהביטוי "אמנות המלחמה" מופיע בתרגומי הכתבים הקלאסיים של סון טסו, ג'ומיני וקלאוזביץ, המילה "אמנות" מובאת כניגוד ל"מדע", כפי ש"טכניקה" מנוגדת ל"ידע", אך לא כפי ש"סובייקטיבי" מנוגד ל"אובייקטיבי", או כפי ש"השראה" מנוגדת ל"שיטה".

[תמונתו של גנרל ג'יימס לונגסטריט משמאל היא נחלת הכלל]

השימוש שעשו המחברים הנזכרים במונח "אמנות" נועד להדגיש, כי הם כותבים על אומנות המלחמה מתוך רצון לעזור לאנשים העתידיים לנצח במלחמות, אולם כוונתם היא לעסוק בכך בצורה מדעית ושיטתית. גנרל הקונפדרציה, ג'יימס לונגסטריט, (ראו תמונה משמאל) השתמש במונח "אמנות המלחמה" במובן דומה לזה שאני משתמש בו כאן, באומרו, כי הגנרלים מק-ללן ולי היו "בקיאים במדע אך לא באמנות המלחמה". היסטוריונים מאוחרים יותר, כגון צ'רלס אומן וסיריל פולס, הכותבים על "אמנות המלחמה", מדגישים, כי אין שיטתיות במלחמה. הקורא שהגיע עד כאן, יבין שאין גם שיטתיות רבה במדע."

[תמונתו של גנרל ג'יימס לונגסטריט משמאל היא נחלת הכלל]

על-פי אותו היגיון, סבורני, שאין אנו צריכים לקוות להיווצרותו של מדע המדע - לניסוח של כללים מוגדרים, שעל-פיהם פועלים או צריכים לפעול מדענים, כי אם להסתפק בתיאור צורת ההתנהגות שהביאה, במבט היסטורי, לקדמה מדעית, לאמנות של המדע.

מבחינה זאת נראה, שהמקצוע הצבאי דומה דווקא למוסיקה, והמפקד דומה למנצח על תזמורת. ללא כשרון מוסיקלי - לא ניתן להתחיל ללמוד מוסיקה, אבל אין מוסיקאי וירטואוזי שלא למד והתאמן (רבות) כדי להגיע להישגים של ממש. תנאי לביצוע המוסיקה הוא שליטה בטכניקה. על כל מוסיקאי, גדול ככל שיהיה, להתאמן ולתרגל, אך אין מוסיקאי אמיתי ללא אותו "שאר רוח", אשר כמו "גאוניות צבאית" ישנו או איננו. המפקד כמוהו כמנצח על התזמורת. אין הוא בהכרח הכנר הטוב ביותר או הפסנתרן המעולה מכולם; תפקידו להפעיל את כל הכלים באופן שיפיקו יחדיו את המירב. יש כללים שהוא לא יכול לחרוג מהם, אך אם יסתפק רק בהפעלת הכללים, יישאר מנצח בינוני. גדולתו ניכרת ביישום הפרטיטורה, אותה יש להתאים לתזמורת, לאולם, לקהל ולתקופה (מבקרי המוסיקה מכנים זאת "פירוש"), תוך שימוש באותם כללים באופן המיוחד והמייחד אותו[7].

[נראה, שהמקצוע הצבאי דומה דווקא למוסיקה, והמפקד דומה למנצח על תזמורת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי skeeze לאתר Pixabay]

[נראה, שהמקצוע הצבאי דומה דווקא למוסיקה, והמפקד דומה למנצח על תזמורת... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי skeeze לאתר Pixabay]

אלא שמצבו של המפקד קשה ממצבו של המנצח. בעוד האחרון פועל על סמך הפרטיטורה ותלוי בעיקר באיכות נגניו, עומד המפקד מול אויב המנסה, באופן אקטיבי, להפריע לו מלבצע את תכניתו המבצעית. לכן, ההשוואה אינה מלאה,  ולעולם יהיה הביצוע שונה, עקב כך, מהתכנית (כשעוסקים בפיקוד בכיר הדוגמה עוד פחות מוצלחת, כי המפקד הבכיר דומה למנצח על תזמורת שאינו רואה, כשהוא ניצב מחוץ לאולם הקונצרטים, ואת החלטות הניצוח הוא מקבל על סמך עדויות שמיעה של אחרים).

מהם, אם כן, "ידע צבאי", ה"תיאוריה" או ה"כללים" שעל איש המקצוע להכיר על בוריים כדי להיעזר בהם לפתרון הבעיות מולן יעמוד ?

לדעתי, הידע הצבאי  נחלק לחמש[8]:

  • היסטוריה צבאית - לימוד קרבות העבר, אופן חשיבתם ומעשיהם של מפקדים באותן מלחמות. ככל שתגדל התמצאותו של המפקד במקרים והחלטות מההיסטוריה כך ייקל עליו לברור דוגמאות, היכולות לסייע לו (מעין מחסנית של דוגמאות) הן להבנת המצב והן לעיצוב הפתרון. עם זאת, צריך להיות ברור, שאף אחד מהמקרים בעבר אינו יכול להוות בסיס לחיקוי![9]

ב. התאוריה הצבאית - המבוססת על ההכללות, שהן תוצאות מחקר וחשיבה של הוגי דעות בתחום הצבאי. הוגים אלה ניסו, על סמך הניסיון ההיסטורי, למצוא מעין כללים (ביטוי שהוא פחות מחוקים, ראה הסברו של הפיזיקאי), המסבירים, בין השאר, את העולם הצבאי, היחס בין שלום למלחמה, בין מקבל ההחלטות המדיני למפקדי הצבא, את הנעשה, המועדף והאפשרי לעשות במלחמה. מדובר בתהליך מתמשך (אך לא רצוף), מימי סון צו בסין דרך ז'ומיני בצרפת, קלאוזביץ' בגרמניה, לידל-הארט, פולר וסימפקין בבריטניה, טוכצ'בסקי בברית-המועצות לשעבר, מאהן בארצות-הברית ועוד.

במסגרת התהליך מתפתחת התאוריה, משתנה, עומדת לוויכוח ולביקורת, וניכרות כמה גישות לגבי מהותה, תכניה והמתודולוגיה לעיצובה. עם זאת, כמעט כולם מסכימים, שמדובר בתיאוריה, הבנויה על הניסיון המצטבר, כשהמאמץ הוא לאתר מה עבד טוב יותר בעבר, ומה שימש בסיס לניצחונות ומה גרם לכישלונות. לא בקרב הבודד (שם משחקת גם המקריות) אלא במגוון אירועים, הרחוקים בזמן ובמקום. מהותן של התיאוריות, שהן מבוססות על העבר, וזאת במידה מסוימת גם חולשתן. ולכך יש להיות ערים כשעוברים ליישום התאוריה בפתרונות השונים. ההנחה הבסיסית של התאוריה הצבאית היא, שיש דברים עקרוניים ובסיסיים המשותפים למצביא שפעל לפני 2000 שנה ולמקבילו המודרני. זאת משום, שבסופו של דבר, על-אף ההבדלים העצומים בטכנולוגיה, בארגון הכוח וכיוצא-בזה - מדובר בבני אדם, ואלה השתנו אך מעט בחלוף השנים.

[התאוריה: לאתר מה עבד טוב יותר בעבר, מה שימש בסיס לניצחונות ומה גרם לכישלונות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי shafman לאתר Pixabay]

[התאוריה: לאתר מה עבד טוב יותר בעבר, מה שימש בסיס לניצחונות ומה גרם לכישלונות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי shafman לאתר Pixabay]

ג. ה'דוקטרינה' או 'תורת הלחימה' (תו"ל) בלשוננו - היא הניסיון לעצב תפיסה, הנוגעת לצבא מסוים. קרי, התאמת ה"תיאוריה הצבאית" (האוניברסלית) עבור צרכי צבא ייחודי, על סמך הניסיון ההיסטורי והתנאים המיוחדים. תנאים ייחודיים אלו נוגעים למרחב הגאוגרפי בו פועל הצבא, אופיו הלאומי, שכניו, אויביו, ידידיו, האינטרסים והמגבלות, שמוגדרים על-ידי הדרג המדיני שמעל הצבא, הטכנולוגיה בה הוא משתמש, אמצעי הלחימה (אמצעי לחימה) שברשותו וכיוצא בזה.

תפיסת הביטחון הלאומי של המדינה ומדיניות הביטחון הלאומית משפיעים אף הם על הדוקטרינה, והם עלולים להשתנות, מידי פעם, על-פי התפתחויות מדיניות חיצוניות למדינה, או שינויים פוליטיים פנימיים.

יש בדוקטרינה משום היררכיה מסוימת, שכן הדרג המדיני הוא הקובע את יעדי המדינה ומשימות מערכת הביטחון במסגרת תפיסת הביטחון הלאומי (המכונה בלעז “Grand Strategy”). על הצבא לתרגם זאת לתורה המכוונת את בניין הכוח והפעלתו, לשם מימוש יעדי תפיסת הביטחון.

המערכת הצבאית עצמה בנויה במדרג, מהאסטרטגי דרך האופרטיבי לטקטי. דוקטרינה אמורה לתת את הכלים המתאימים לכל אחד מהמדרגים הללו, לכל מדרג במונחים, בשפה ובמושגים המתאימים לו (כשעקרון הפשטות נכון גם כאן: יש צורך במושג שונה רק אם הקיים אינו מתאים). הצורך של כל רמה לשרת את זאת שמעליה (כמו גם את זאת שמתחתיה), כאשר חלק מתפיסת הצורך והפתרון הרצוי שונה בהכרח, מביא לשיח בין האנשים ברמות השונות, להבהרת הצרכים והיכולות, המגבלות בסיכונים והאילוצים - כל אחד מנקודת מבטו. כך נוצר תהליך קבוע של תיקונים והשפעה הדדית בין הרמות השונות (בשני הכוונים), והדברים מובהרים ומובנים יותר לכלל המפקדים.

[להרחבת המושג: 'דוקטרינה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

בכל זאת, נותרת שרשרת היררכית, במובן זה שההישג האסטרטגי חשוב מזה הטקטי; ולכן, קובע יותר את המסגרת הכוללת ומכתיב באופן עקרוני את כיוון המעשה האופרטיבי והטקטי (ועם זאת ברור, שרצף כישלונות טקטיים או ודאי אופרטיביים יכול להביא לכישלון אסטרטגי, ולכן, על-אף ההיררכיה יש במציאות תלות הדדית בין הרמות השונות ואין הכישלונות ברמות השונות "מחפים" אלה על אלה). הדוקטרינה המיוחדת לצבא אינה מושפעת רק מהתנאים המיוחדים, היא גם משפיעה עליהם. דוקטרינה נכונה משמשת בסיס לבניין הכוח, ולא רואה בכוח הקיים נתון או אילוץ שאין מקום לשנותו. לכן, הדוקטרינה מטבעה יותר דינמית ומשתנה מהתאוריה, שכלליה אוניברסליים יותר והשתנותה איטית, וקשורה לתהליכים בסיסיים יותר.

ד. "הנחיות הפעלה" - האופן שבו החיל והמפקד אמורים להפעיל את אמצעי הלחימה שבידם או תחת פיקודם. הן נכתבות ומופצות על-ידי חילות וזרועות, והן קשורות קשר הדוק לדוקטרינה של הצבא, אך לא פחות מכך, לאמצעי הלחימה שהוא מפעיל. זאת משום, שמדובר ברמה הטכנו-טקטית, המושפעת מהאמצעים לא פחות מאשר ממטרות הפעלתם. בשדה הקרב, הבקיאות בתחום זה חשובה ביותר, כי לעיתים "חולשה מעשית", הנוגעת להפעלת האמצעים, היא מקור ההבדל בין ניצחון לתקלה.

קצין שלחם עם יחידה מובחרת, ממערב לתעלה, ב - 1973, סיפר, כי רבים מאנשיה, אמיצים וחכמים, נפגעו רק משום שמפקדיהם לא ידעו להפעיל כדבעי את אש הסיוע שהוקצתה להם. לכאורה עניין "טכני", אך בלחימה זהו עניין בעל חשיבות רבה. באוויר ובים, שם נושאת הלחימה אופי יותר טכנולוגי, והיא מתנהלת ברובה לא במסות אלא בקבוצות קטנות, ולעיתים אחד נגד אחד, מיומנות זאת קריטית, ובלעדיה לא תצלח שום תוכנית, טובה ככל שתהיה. בקרבות יבשה רחבי היקף ניתן לחפות, לעיתים, על רמת הפעלה נמוכה באומץ, בתחבולה  ובעיקשות. לכן, מפותחת הסמכה טכנו-טקטית בחילות, בהם המרכיב הטכני קריטי, יותר מאשר ברוב חילות היבשה.

.

ה. ניסויים חשיבתיים ומעבדות קרב - מטרתם לנסות ולקדם אמצעי לחימה, ארגון דוקטרינה עתידית וכדומה. בעזרת תחום חדש זה, שקיבל תאוצה בתקופה המודרנית, על בסיס יכולת מחשוב וסימולציה מתקדמת, יש מקום לבדיקתם המדוקדקת של מחשבות חדשות באשר לצבא העתידי, ארגונו ודרך הפעלתו, אך בזהירות רבה. יש לזכור, שרק לפני עשרים שנה הוספד הטנק, "כי המסוק ייקח את מקומו", והדבר, כנראה, לא הפך עובדה בשדה הקרב, לא אצלנו ואף לא בצבאות עשירים יותר. בגלל חשיבותם הרבה ותרומתם של המרכיבים השונים לכישלון או להצלחה במלחמה, ומשום שמדובר במערכות ובתפיסות, שנבנו על בסיס ניסיון אנושי ארוך ורב, לא נכון למהר להחליף ישן בחדש ללא בסיס מספיק, על סמך חשיבה עיונית בלבד. האמריקאים מבססים הרבה מאד מתוכניותיהם העתידיות על מעבדות קרב מתקדמות, העושות שימוש רב בטכנולוגיה מודרנית, אך גם הם לא ממהרים לשנות דברים באופן דרסטי, לא בנהלים, לא בבניין הכוח ולא באמצעי הלחימה העיקריים. (הטנק והמטוס דומיננטיים בשדה הקרב כמו לפני שישים שנה!)

ו. היכן עומד הניסיון האישי והיכן תרומתו לידע הצבאי של המפקדים? נראה, שהניסיון מעשיר את המפקד בעיקר בהבנה טובה יותר של אופן יישום הכללים.

באירועים קונקרטיים. ככל שעברו ולמדו (כלקח) יותר אירועים, בהם היו צריכים לפתור בעיה מעשית - יהיו למפקדים סיכויים טובים יותר לפתור טוב יותר בעיה אמתית (וביטחון עצמי ביכולתם זאת). הניסיון גם "מחסן" את המפקד מפני הלם השינויים, שמעמיד בפניו שדה הקרב, בעת שהוא בא ליישם תוכנית כלשהי. מפקדים מנוסים מיומנים יותר מחסרי הניסיון בהפעלת המטה ובשימוש ברכיבי הכוח השונים לכלל תזמורת מתוזמנת. הם מבינים טוב יותר את מגבלות ההבנה של פרטי שדה הקרב והמתרחש בו. האם מובטח שככל שיילחמו יותר ישתפרו ויפיקו יותר תועלת מהניסיון הפרטי? כלל לא! (ראה נפוליאון כדוגמה).

ייתכן אף שהצלחה מקרית תביא את המפקד לחשיבה מוטעית ולהתעלמות מהכללים, ובסופו של דבר הוא ישלם על כך ביוקר. הניסיון חשוב ביותר אם המפקד אינו זונח את הלימוד תוך כדי המלחמה בתרגיל או בשגרה. אם הוא מנסה להבין את הקשר בין הכללים, שמתבססים על ניסיון רחב ועשיר מן העבר, ובין האירועים הקונקרטיים מולם הוא ניצב, כאשר הוא מעמיד את ההכללות מול המקרה הפרטי ומנסה להפיק לקח מהמקרה הפרטי על בסיס הבנתם של הכללים. מי שיבנה את תוכניותיו על בסיס ניסיונו האישי, תוך התעלמות מהכללים, יעשה מעשה לא חכם, כמהנדס שמזניח את שלמד בטכניון, כי ניסיונו הפרטי לימד אותו מתי גשרים מחזיקים מעמד. כך בנו, כנראה, את גשר המכביה וכך פעלו חלק ממפקדי צה"ל ביום הכיפורים, על סמך ניסיונם האישי בלבד, תוך התעלמות מניסיון ההיסטוריה, מאומנות המלחמה ומהדוקטרינה (ראה את דו"ח ועדת אגרנט). על כן, ברור, שהניסיון הפרטי חשוב מאד ואין לו תחליף, אך אין לסמוך רק עליו. פשוט אסור.

[בתמונה: טבלת הנצחה לניספים באסון המכביה ה-15... גשר המכביה כמשל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ד"ר אבישי טייכר משתמש:Avi1111. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

[בתמונה: טבלת הנצחה לניספים באסון המכביה ה-15... גשר המכביה כמשל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ד"ר אבישי טייכר משתמש:Avi1111. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

לאור ההתפתחויות הדרמטיות באירופה ובברית-המועצות לשעבר, מרענן העולם המערבי את מושגיו, כמעט בכל תחומי הידע הצבאי, אך בעיקר באשר לתיאוריה ולדוקטרינה. זאת הזדמנות מצוינת גם לצה"ל להעמיק בחשיבה על התאוריה המשמשת אותו ועל הדוקטרינה שהוא פיתח. עם זאת, יש לזכור, כי חלק מהסיבות לתהליכים בעולם לא רלוונטיות עבורנו, כי הוא נובע מן העובדה, שלמערב אמנם אין אויב, ואין שום איום על גבולות המדינות המרכיבות את גוש המדינות שנאט"ו במרכזו, כמו גם לא על רוסיה. בה בעת, יש לאמריקאים טכנולוגיה דמיונית, והם דוחפים לשילובה באמצעי הלחימה ולבדיקת משמעותה לדוקטרינה ולתיאוריה הצבאית. לכן, נכון לבחון את עולם המושגים שלנו, על בסיס המושגים הקיימים, ולהשתפר בזהירות, מבלי להעתיק דברים שאינם מתאימים למקום ולזמן, ומבלי

להשתמש במונחים חדשים ללא בירור יסודי, רק לשם החידוש שבדבר (הדברים נכונים בעיקר באשר לדוקטרינה).

חשוב להדגיש, כי עקרונות המקצוע הצבאי, בין אם מדובר בהכללות תאורטיות ואפילו בדוקטרינה, אינם אמורים לתת תשובה מוחלטת ומוסכמת כאשר עולה בעיה מבצעית. אבל, אם בקיאים בהם, מתאפשר לדון על כך על בסיס מקצועי, על בסיס ניסיונם של אחרים ועל בסיס כללים שנלמדו מהיסטוריה ארוכה של אירועים דומים ואחרים. לשונה של חוברת תורת הלחימה הבסיסית של חיל האוויר האמריקאי[10] ברורה: "הדוקטרינה היא נקודת ההתחלה כדי לפתור בעיות עכשוויות/מעשיות", הדגש הוא שמדובר בנקודת התחלה. לא במרשם ולא בסיומו של תהליך. זאת ועוד, מי שבקיא בתיאוריות, כיצד נוצרו מושגי השפה המקצועית ואיך עבדו הדברים בעבר, מגדיל את סיכוייו להבין את המושגים טוב יותר, ואת השפעת הוצאתם לפועל בעולם המעשה, מעבר למשתמע במבט שטחי. כך יש סיכוי שיבין טוב יותר (גם אם לא בוודאות!) ושיגיע לפתרון נכון יותר של בעיה קונקרטית[11]. הגדירו זאת היטב קברניטי צבא היבשה של ארצות-הברית, בספר הדוקטרינרי, המסמל יותר מכל את המהפך שעשה צבא זה אחרי מלחמת ויטנאם:

"רק מצוינות (Excellence) באומנות ומדע המלחמה היא שתאפשר למפקד להפיק ולהפעיל בהצלחה עוצמה לוחמת (“Combat Power”). לכן, אין חובה החשובה יותר למפקדים בעתות רגיעה/שלום, מאשר לימוד מקצועם והתכוננות למלחמה. לצורך זה, הלימוד הקבוע של היסטוריה (צבאית) ושל ביוגרפיות צבאיות הוא דבר שאין ערוך לו (Invaluable)".

(FM 100 - 5, Operations,  Leadership, 1986)

במלים אחרות, האמריקנים מייחסים חשיבות למדע המלחמה, קרי, לתיאוריה הצבאית, כי היא הבסיס לכל דוקטרינה ותכנית מבצעית' בשלב התכנון ובשלב ההוצאה לפועל.

גם פרופסור יעקב כץ[12], מגדולי ההיסטוריונים בארץ בדור הקודם, מסביר מדוע נכון שמצביאים יעסקו בתיאוריה וילמדו את ההיסטוריה וממנה. בלשונו:

יש מי שההתעמקות במגזר מסוים של העבר היא לו צורך חיוני בשביל משלח ידו. המצביא לא יסתפק בעיון בתורת המלחמה, האסטרטגיה, המנוסחת בספרות המקצועית. הוא יתעמק בתולדות המלחמות לפרטיהן, לא כדי לחקות את התנהגותו של מצביא שקדם לו - חיקוי כזה הוא מרשם בטוח לכישלון - אלא כדי שההתבוננות במעשים שהיו תדגים לו את כללי "המשחק" בשימושם בפועל. הכרת התורה המופשטת והמעקב אחרי הפעלתה בעבר הם מסלולי החינוך להתמצאות עצמאית במצבים שהמתלמד עתיד לעמוד בהם... בקיאות במאבקים... שהתנהלו בעבר (חשובה) ... לא כדי לקחת דוגמה לחיקוי, אלא מטרה לחדד את מבטו, לראות את אשר לפניו לשפר את כוח שיפוטו...

"הכללים", וזה חשוב לא פחות, נותנים כלי טוב, גם אם כללי, לאיתור חולשות בתכניות המבצעיות, מעין מדדים אובייקטיביים להערכת התכניות וההחלטות. איתורן מראש של חולשות כאלה מאפשר למפקד האחראי לתקן ולשפר את התכנית בה בחר (או לפחות להבין טוב יותר איזה סיכון יש בתכניתו). עולם ללא כללים שכאלה מותיר את השיפוט, במובן מסוים, ל"עריצותו" של נושא הדרגה הבכירה, מכוח סמכותו ההיררכית, תוך שניטלת זכותם של הכפופים לו לערער, ולכן גם להרהר אחרי שהחליט, שהרי אין בסיס לערעור או להרהור באין כללים המוכרים לכולם. מכאן עולה, כי קיומם של "כללים" מקצועיים המקובלים על הכל, הם תנאי לכל דיון צבאי, לכל שיח על נושאים צבאיים, ולהיותה של המערכת הצבאית פתוחה להשמעת דעות מקצועיות, שלא על בסיס כפייה פיקודית. עולם צבאי ללא כללים מקצועיים נראה טוב כאילו הכל פתוח לדיון ולהשמעת דעות, אך בסופו של דבר מוביל לעריצות אינטלקטואלית.

לא רק לתהליך החשיבה והתכנון חשובים הדברים. קיומם של כללים מוכרים ושפה משותפת חיוניים למפקדים השונים עוד יותר בלחימה, כדי לבצע את משימתם במסגרת המטרה הכוללת, ואי אפשר לנהל את המלחמה בלעדיהם. זאת, משום שבעת לחימה, רבים המקרים בהם אין למפקד זמן להסביר בפרוטרוט מה צריך לעשות, ואז רק כללים מוכרים ושפה משותפת מאפשרים לתאם ולרכז את המאמץ הנכון להשגת המטרה בזמן קצוב, כשמפקדי המשנה עושים זאת על סמך הבנתם המקצועית המוקדמת והשפה המקובלת על כל הדרגים. כך מסייעים ה"כללים התאורטיים" להתגבר על אחד הקשיים המייחדים את המקצוע הצבאי, בהיותם מכשיר המאפשר להוציא מן הכוח אל הפועל את המתחייב באופן מעשי מיחסי האמון שבין נותני הפקודות למבצעיהן, על-אף שאין כל דרך שהאחד ידע כל אשר יודע האחר[13], ועל כן, דווקא על בעלי המקצוע הצבאי להדגיש את הצורך בכללים מוכרים ושפה מובנת, המשותפים לכל יחידות הצבא.

[בעת לחימה, רבים המקרים בהם אין למפקד זמן להסביר בפרוטרוט מה צריך לעשות, ואז רק כללים מוכרים ושפה משותפת מאפשרים לתאם ולרכז את המאמץ הנכון להשגת המטרה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ThePixelman לאתר Pixabay]

[בעת לחימה, רבים המקרים בהם אין למפקד זמן להסביר בפרוטרוט מה צריך לעשות, ואז רק כללים מוכרים ושפה משותפת מאפשרים לתאם ולרכז את המאמץ הנכון להשגת המטרה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ThePixelman לאתר Pixabay]

בצבא כשלנו, אשר כמעט אף אחת מתכניותיו המבצעיות המוקדמות לא התבצעה כפי שתוכננה[14], המורכב ברובו מאנשי מילואים, שהינם אזרחים 11 חודשים בשנה, ואשר יחידות שהוכשרו לפעול במלחמה בפיקוד אחד הוסטו תחת לחץ האירועים לפעולה בפיקוד אחר, גוברת עוד יותר חשיבותה של שפה אחת וכללים ידועים, משום חוסר היכולת לעשות היכרות עם מושגים ושפה חדשים בזמן  הלחימה.

 לסיכום

המקצוע הצבאי, ככל מקצוע רציני, מחייב לימוד מעמיק של ההיסטוריה והתיאוריה, אך למקצוע זה ייחוד הנובע מכך שמדובר במקצוע הכרוך בסיכון חיי אדם ובהקרבה אישית ועל כן נדרש יחס מחייב יותר לפרטיו ולהישגיו.

הרמטכ"ל הגרמני שלאחר מלחמת העולם הראשונה, גנרל האנס פון זקט (ראו תמונה למטה) אמר: "הפער בין ידיעה לעשייה גדול ביותר, אך בין אי ידיעה לעשייה הוא אין סופי". על הפער הזה אנו חייבים לגשר, בהכשרה ובלימוד עצמי.

[בתמונה: גנרל האנס פון זקט (משמאל). התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: גנרל האנס פון זקט (משמאל). התמונה היא נחלת הכלל]

השילוב שבין אומנות, הקשורה לאישיותו של המפקד, לבין הידע הצבאי - הקשור ליכולתו האינטלקטואלית של הקצין, קריטי להישגיו בשדה הקרב. יש להשקיע בשניהם, על בסיס הניסיון ההיסטורי שהצטבר לאורך אלפי שנים, לאור פרי מאמצים אינטלקטואליים של הוגים צבאיים, תוך פיתוחם (הזהיר!) של חידושים, המתאימים לנו ולתקופתנו.

[לפרקים נוספים בספרו של האלוף יעקב עמידרור: 'הרהורים על צבא וביטחון'] [להורדת עותק חינמי של הספר לחץ כאן: יעקב עמידרור - הרהורים על צבא וביטחון[לקובץ המאמרים על מקצועיות ומקצוענות, באתר ייצור ידע] [לקובץ המאמרים העוסקים ב'דוקטרינה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

[1] פורסם במקור במערכות, גיליון 372, אוגוסט 2000, עמ' 31-26.

[2] ראה מאמרי: "על המקצוע הצבאי", בספר זה.

 [3] Carl Von Clausewitz, On War, Princeton University Press, Princeton, New Jersey, Book two, chapter three: Art of War or Science of War, pp. 148-150.

[4]  לאחר כתיבת המאמר, יצא לאור ספרו של עזר גת (2000), מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תל-אביב, מערכות. ניתן למצוא בספר, בעיקר בפרקיו הראשונים העוסקים בתחילתה של התיאוריה הצבאית המודרנית, הסברים  מפורטים  יותר לצורך בפיתוח ולימוד מדע המלחמה.

[5]  בספרו של עזר גת מובא תרגום מעט שונה לאותם דברים.

[6]  וינברג סטיבן (1996), חזון התיאוריה הסופית, תל-אביב, עם עובד, עמ' 124.

[7]  לעיתים, אם כי לא מזומנות, יש במוסיקה גם מי ששובר את הכללים וקובע כללים חדשים. יש  לעודד אומנים מסוג זה, אך אלה היוצאים מן הכלל. הם גאונים, יוצאי דופן, ולא על-פי התנהגותם החריגה ניתן להכשיר מוסיקאים, אם כי בלעדיהם המוזיקה לא תהיה מעניינת ולא תתפתח.

[8]   בחלוקה זאת נעזרתי בד"ר אבי קובר.

[9]  רק לאחרונה הסביר גנרל שווארצקופ (בתוכנית בטלוויזיה בכבלים, בערוץ המדע, שעסקה במלחמת המפרץ), כי את ההשראה למהלכיו נטל מחניבעל, שנלחם ברומא לפני 2200 שנה! הוא וודאי לא העתיק דבר ממלחמת הפילים, אך אותם עקרונות היו הבסיס לתוכניתו.

[10]   Air Force Manual 1-1 (March 1992), Basic Aerospace Doctrine of the United

States Air Force, Vol. 1, United States Air Force.

[11]  הגנרל הבריטי רופר סמית, סגן מפקד נאט"ו, כשנשאל לאחרונה בהרצאה באוניברסיטת תל-אביב, מה הבסיס, שמאפשר להם לחנך ולגדל קצינים בעולם משתנה וכאוטי כמו זה שבו מתפקד היום נאט"ו, ענה ללא היסוס: לשם כך צריך דוקטרינה, אבל לא דוֹגמה. אצלנו, החיים בעולם פחות משתנה בתנאיו הבסיסיים, והעומדים מול איום ממשי, האמירה הזאת הרבה יותר נכונה: חייבים דוקטרינה.

[12]  יעקב כץ (1998), עת לחקור ועת להתבונן, ירושלים, עמ' 43.

[13] ראה מאמרי "למהותו של מקצוע הפיקוד הצבאי", בספר זה.

[14] תודתי לתא"ל (מיל') דוביק תמרי על אבחנה היסטורית זאת, אותה שמעתי בהרצאותיו.