פנחס יחזקאלי: הטעות הניהולית הקלאסית: מתן פתרון מהמעלה הראשונה לבעיות מהמעלה השנייה…

[בתמונה: מתן 'פתרון מהמעלה הראשונה' ל'בעיה מהמעלה השנייה' - הדרך הבטוחה לכאוס... התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על ליניאריות וחוסר ליניאריות, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 11 במאי 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אחת הטעויות הקלאסיות של מנהלים, אובחנה כבר בתחילת החצי השני של המאה העשרים בספרם הקלאסי של ואצלאוויק, ויקלנד ופיש - שינוי - עקרונות של יצירת בעיות ושל פתירת בעיות.

הספר ראה אור בעברית ב- 1979 (ראו תמונת כריכה למעלה), והביא גישה רעננה לפתרון בעיות, המבוססת על ההבנה של מורכבות. מעטים ספרי הניהול שהצליחו לשמור על הרלוונטיות שלהם כל כך הרבה שנים. זהו, בהחלט, אחד מהם!

ואצלביק ואח' מבדילים בין מה שהם מכנים: 'שינוי מהמעלה הראשונה' ל- 'שינוי מהמעלה השנייה':

[להרחבת המושגים: בעיה ושינוי מהמעלה הראשונה, לחצו כאן] [להרחבת המושגים: בעיה ושינוי מהמעלה השנייה, לחצו כאן]

[בתמונה: כריכת הספר: 'שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן לווצלוויק ואח'. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לטענתם של וצלביק ואח' (1979, ע' 52) קיימות שלוש דרכים בסיסיות להיווצרות מה שהם מכנים: 'טיפול כושל'. המקרה שלנו (משמע, מתן 'פתרון מהמעלה הראשונה' ל'בעיה מהמעלה השנייה') הוא האחרון שבהם:
  1. מנסים פתרון על ידי הכחשה כי הבעיה היא בעיה: דרושה פעולה, אולם זו אינה נעשית.
  2. נעשים ניסיונות לשנות קשיים שאינם ניתנים לשינוי, או שהם בלתי קיימים: ננקטת פעולה במקום שבו היא אינה דרושה.
  3. נעשית טעות בסיווג הלוגי של הבעיה (מאובחנת בעיה מהמעלה הראשונה במקום השנייה) ונוצר 'משחק אין סוף'.

וצלאביק ואח' (1979, ע' 53) טוענים כי השילוב הזה של הכחשת הבעיה וההתקפה עליה, נובע מפשטנות גסה בהבנת מורכבות יחסי הגומלין של מערכות חברתיות, ובאופן כללי יותר, של עולמנו המודרני, המורכב מאוד.

[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן]

הטעות הנפוצה: מתן 'פתרון מהמעלה הראשונה' ל'בעיה מהמעלה השנייה'

הטעות הנפוצה אצל מקבלי ההחלטות היא ההפשטה של הבעיה. משמע, זיהוי בעיה מורכבת, מהמעלה השנייה כבעיה ליניארית, מהמעלה הראשונה, ועל כן, מתן פתרון מהמעלה הראשונה.

הבעיה היא שבעוד שבמישור התאורטי המובהק, קל יחסית לקבוע הבחנות ברורות בין שינוי מהמעלה הראשונה  ל- שינוי מהמעלה השנייה, הרי שאבחנה זו קשה, לעתים, עד מאוד במצבים מציאותיים.

ההתעלמות מהבדל זה והבלבול בין שתי רמות השינוי עלולים להתרחש בקלות; ובמצבים קשים, עלולים בני אדם לנקוט בפעולות, שלא זו בלבד שאינן גורמות לשינוי המיוחל, אלא מסבכות יותר את הבעיה שלמענה חיפשנו את הפתרון (ואצלויק ואח' 1979, ע' 27), אם כי יכולה להיות, בתחילה, יש הקלה מסוימת בסימפטומים של הבעיה, אולם בטווח הארוך, היא מחמירה.

דוגמאות

הקוד האתי של משטרת ישראל כעלה תאנה ארגוני...

אתיקה מקצועית היא העיסוק בהבנת הזהות העצמית של הארגון (בניגוד לחשיבה המקובלת, לא המוסר לבדו עומד במרכז האתיקה המקצועית), ודרושה מידה רבה של בשלות לעסוק בתחומים אלה.

[בתמונה משמאל: הספר "אתיקה במשטרת ישראל" שיצא בהוצאת המשטרה במקביל ליציאת הקוד האתי]

אבל, משטרת ישראל לא הגיעה לעסוק באתיקה המקצועית שלה כפועל יוצא של בשלות ארגונית. העיסוק בקוד לא היה כלל-ארגוני; אלא של אנשי מטה (ולא שטח!!), "משוגעים לדבר", שכאילו התעקשו לשנות במו ידיהם את המשטרה, ולגאול אותה מפגעי התרבות הארגונית שלה (יחזקאלי, 2015).

בטווח הקצר, אימוץ הקוד האתי על ידי המשטרה התקבל בשנת 1997 בהערכה רבה בתקשורת ובציבור (לצערנו, גם אלה וגם אלה מגיבים טוב יותר למסרים ליניאריים, משום שהם קלים להבנה...). נטען, כי "הופעת מסמך כזה - המבטא, גם את הנאמנות המסגרתית לעקרונות המדינה הדמוקרטית וגם את הנאמנות המקצועית לעקרונות השירות הציבורי בתחום אכיפת החוק - היא בשורה טובה לשוטר ובשורה טובה לאזרח".

רק שהשטח (והתרבות הארגונית) חשבו אחרת... בתוך המשטרה, הסיפור היה אחר לחלוטין: השוטרים ראו בקוד האתי עלה תאנה ואליבי להתנהגויותיהם החריגות; והקצונה הבכירה ראתה עצמה פטורה מהעיסוק בו. אימוץ הקוד האתי - ואפילו הכרת מרכיביו - לא שינה את התנהגותם. להיפך.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tabble לאתר Pixabay]

חטיפת מירנדה היפה

(ואצלביק ואח', 1979, עמ' 28-27)

וצלאביק וחבריו מביאים לנו דוגמה לכך מהרומן של ג׳ון פאולס, 'האספן', שם התאהב בחור צעיר בתלמידת, אומנות מירנדה היפה, חטף אותה וכלאה בבית מבודד ונידח בכפר. אף על פי שהיא, לגמרי, נתונה לשליטתו; המצב שהוא יצר הפך אותו לאסיר שלה, באותה מידה שהיא אסירה שלו:

הואיל והוא מקווה, בכל מאודו, שבמשך הזמן היא תתחיל לאהוב אותו; אין הוא יכול לכפות עליה את עצמו, ואף לא לשחרר אותה.

הוא אינו יכול לשחרר אותה גם מסיבות מעשיות: הוא ייאסר על פשע חמור, אלא אם כן היא תטען, שהלכה אחריו מרצונה טוב.

היא מוכנה להבטיח זאת; אולם, הוא יודע שזאת אולי תהיה מצויה מצידה תחבולה כדי להשיג את שחרורה; וכי לעולם היא לא תחזור אליו.

בנסיבות יוצאות דופן אלו, גם הוא וגם היא מנסים בכל כוחם לגרום לשינוי (הוא בנסותו להביא אותה לאהוב אותו, והיא בנסותה להימלט.

אולם, כל צעד של אחד מן השניים הוא שינוי מהמעלה הראשונה שאך ורק מחזק וסבך את חוסר המוצא.

גירוש פעילי החמאס, 1992

המחשה טובה לתופעה זו, בתחום הביטחון הלאומי, הינה גירוש פעילי החמאס ללבנון, ב-17 בדצמבר 1992, שהשיגה את ההיפך הגמור:

  • פעילי הטרור הוצגו כקרבנות;
  • ההתארגנות העצמית ביניהם יצרה וחישלה את דור המנהיגות הבא של המאבק הפלסטיני;
  • העברת ידע טכנולוגי - כמו בניית מכוניות תופת ומטעני חבלה - שדרגה את המאבק העתידי עשרות מונים;
  • תורות לחימה של טרור וגרילה שהועברו להם - וביניהם טרור המתאבדים - הפכו לנשק העיקרי כנגד ישראל עד היום.

[להרחבה בנושא 'התארגנות עצמית', לחצו כאן] [למאמר: 'הליניאריות של גירוש פעילי החמאס, 1992', לחצו כאן]

[בתמונה: לא ציפינו... זה מה שקורה, כשנותנים פתרון מהמעלה הראשונה לבעיות מהמעלה השנייה... מתוך העיתון ידיעות אחרוות]

חוק הבחירה הישירה

חוק זה היה אמור לחזק את ראש הממשלה ולהפחית מכוחן של מפלגות לשון המאזניים.

בשנת 1996 התאפשרה לראשונה בחירה בשני פתקים: בחירת ראש הממשלה בבחירה ישירה, ובחירה נוספת במפלגה לכנסת. בין שנת 1996 לשנת 2003 התקיימו 3 מערכות בחירות תחת חוק זה.

מהר מאוד נתגלה, שהחוק גרם לתוצאות ההפוכות: תלות הממשלה במפלגות הקטנות התעצמה בגלל התחזקותן כתוצאה מפיצול פתקי ההצבעה‏.

המשטרה מאמצת קוד אתי, במטרה להקטין חריגות...

אתיקה מקצועית היא העיסוק בהבנת הזהות העצמית של הארגון (בניגוד לחשיבה המקובלת, לא המוסר לבדו עומד במרכז האתיקה המקצועית), ודרושה מידה רבה של בשלות לעסוק בתחומים אלה.

אבל, משטרת ישראל לא הגיעה לעסוק באתיקה המקצועית שלה כפועל יוצא של בשלות ארגונית. העיסוק בקוד לא היה כלל-ארגוני אלא של "משוגעים לדבר", שכאילו התעקשו לשנות במו ידיהם את המשטרה, ולגאול אותה מפגעי התרבות הארגונית שלה (יחזקאלי, 2015). זה היה סוג של פתרון לינארי, שיש לו, לכאורה, קשר ישיר בין הבעיה (תרבות של שקר, אלימות משטרתית וכדומה...) לפתרון (משמע, יטמיעו מה אסור ומה מותר ויחדלו מלעשות רע...).

בטווח הקצר, אימוץ הקוד האתי על ידי המשטרה התקבל בשנת 1997 בהערכה רבה בתקשורת ובציבור (לצערנו, גם אלה וגם אלה מגיבים טוב יותר למסרים ליניאריים, משום שהם קלים להבנה...). נטען, כי "הופעת מסמך כזה - המבטא, גם את הנאמנות המסגרתית לעקרונות המדינה הדמוקרטית וגם את הנאמנות המקצועית לעקרונות השירות הציבורי בתחום אכיפת החוק - היא בשורה טובה לשוטר ובשורה טובה לאזרח".

אבל בתוך המשטרה, הסיפור היה אחר לחלוטין: המפקדים השוטרים ראו בקוד האתי עלה תאנה ואליבי להתנהגויותיהם החריגות, והקצונה הבכירה ראתה עצמה גם פטורה מהעיסוק בו. אימוץ הקוד האתי - ואפילו הכרת מרכיביו - לא שינה את התנהגותם. להיפך.

התוצאות ידועות...

[למאמרם של ולדימירסקי ואדרעי: הליניאריות של האתיקה המשטרתית, לחצו כאן]

[בתמונה: כרזה שהועלתה לרשתות החברתיות בעקבות 'פרשת הניצבים' ב- 1915... הקוד האתי לא סייע, מסתבר!]

על נופשים והטרדות מיניות...

דוגמה נוספת היא ניסיון לפתור בעיה של יחסים אסורים בתוך המשטרה, בדרך של פגיעה וצמצום בנופשונים היחידתיים של השוטרים:

פתרון ליניארי לבעיה לא ליניארית

[לקובץ המאמרים על ליניאריות וחוסר ליניאריות, לחצו כאן]

מקורות והעשרה