[לאוסף המאמרים על קוד הנאמנות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]
ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.
* * *
אחת התופעות הייחודיות למשטרה היא עוצמת הרגשות השליליים שמפגינים שוטרים הפורשים מהמערכת מסיבות שונות. עוצמת הרגשות מלמדת שהם מתייחסים לשירותם במשטרה ביחסי שנאה-אהבה, כמו אל אהבה נכזבת...
ההסבר לתופעה ברור: התרבות הארגונית של המשטרה מחברתת את חבריה מחד גיסא; אולם דוחה כאלה שאינם מתיישרים לפיה. האנשים הללו מוצאים עצמם בשוליים ונדחקים אל מחוץ לארגון; ואז, שופכים עליו את חמתם.
הרגשות האלה באים פעמים רבות לידי ביטוי, ב'מכתבי פרידה' שהם מפיצים ברשתות החברתיות, נוסח: "שלום ולא להתראות, משטרת ישראל"...
[למאמר: 'התרבות הארגונית במשטרה והיבטיה השונים', לחצו כאן]
המכתב שאביא כאן להמחשה (המקרה הספציפי אינו חשוב לענייננו אלא הדפוס החוזר...) נכתב, כפי הנראה, על ידי שוטר - ששרת במחלקת משמעת של המשטרה, למד לימודי משפטים ועומד לפני סיומם או לפני בחינות הלשכה - ושהתפטר מן הסתם מן השירות.
הנה המכתב לפניכם:
"... אז אחרי 7.5 שנים - שרובם היו עם עשייה טובה, כנות ויושרה מצידי (בין אם לטובה או לרעה) - הרווחתי את החיים שלי בחזרה.
אני לא משועבד יותר לגוף כל כך נצלן, שבנוי מתוך עשיית לדפיקת השוטר ולא לטובתו.
אני יכול סוף סוף לנשום אויר ולא להיחנק מהעצבים והכעס והתסכול שהמערכת, שה"פיקוד" (90 אחוז מתוכם סמרטוטים, ותו לא).
אני יכול לשבת ולצחוק על איזה 'אנשים בדיחה' יוצאים לקורס הקצינים רק בשביל להוציא, כאלו בגלל חוסרי מערכת.
תודה על תקופה כל כך משמעותית שלמדתי שחבר אחד בתוך המערכת הזו , נדיר למצוא.
תודה על תקופה שלמדתי, שמי שלכאורה קרוב אליי - הוא האויב הגדול ביותר, וממי שהכי לא ציפיתי, הוא הבנאדם שרצה לטובתי יותר מכולם.
חברים במערכת - אין, מניסיון. "שמור אותי מאוהבי, ומשונאי אשמר בעצמי".
קצינים טובים ואיכותיים, שבאמת כל כך קשה לגייס כאלו - נדיר, 1 ל-100 (אני זכית באחת כזו, לשמחתי).
אנשים שבאמת רוצים לעזור מעומק ליבם - בקושי, לא אומר שאין - אבל, אפשר לספור מתוך 1000 אנשים על שתי הידיים, ועדיין לא אגיע להשלמת העשירייה.
קצינים נמושות - יש בשפע, צריך להביא להם חצאית וקוקיות, לא מכנסיים ודרגות.
גיבוי? בגדר המלצה. שבור את הראש לבד, לא משנה במה.
אז להתגייס למערכת? לא. פראייר מי שמתגייס.
ותודה הכי גדולה, זה שהכרתי מקרוב את המדור הכי רע, חולה ומגעיל במערכת, מחלקת משמעת.
עוד קצת סחבק עו״ד, את מה שאני למדתי מהם , זה יבוא רק לרעתם. והיעד הראשון כשוטר משוחרר, להוכיח אילו חולירע יושבים שם. מהקטן לגדול.
ומח״ש? שימשיכו לעשות מזכרים עם לבבות אחד לשנייה כמו בתקופת ימי הביניים. מגדל הקלפים שבנו נהרס להם מזמן.
אז אחרי 7.5 שנים לי נשאר להגיד תודה שדרכינו נפרדות, הן ממרחב כה חולה ומגעיל והן ממערכת שעמוסה בפיקוד הזוי והזוי. ראשי מורם אך ורק אל על כלפי מעלה, ואין אדם שיוריד לי אותו, מבטיח.
היה שלום ?..."
בגידה היא המוטיב החוזרים, בדרך כלל, במכתבים הללו?
מתוך המכתבים הללו בולטת תחושת אי האמון במערכת והנבגדות. היא נובעת מכך שהשוטר - שהיה כפוף ל'קוד הנאמנות' מרגיש נבגד, כי לא קבל ממפקדיו ו/או מהמערכת תמורה לנאמנותו.
קוד הנאמנות (Code of Loyalty), ביחד עם תרבות השקר הם שני המאפיינים הבולטים של תרבותם הארגונית של ארגונים ביורוקרטיים בכלל ומשטרת ישראל בפרט. משמעותו כאמור היא, שעל הכפיף/הפקוד להיות נאמן והוא אמור להיות מתוגמל על נאמנותו. כשהקוד נשבר, השוטר מרגיש מנוצל, תחושת הנבגדות משתלטת ובאה לידי ביטוי במילים כמו: "מחנק", "ארגון נצלן" "שיעבוד", "עצבים", "כעס", "תסכול" וכדומה.
[להרחבה בסוגיה של 'תרבות השקר המשטרתית', לחצו כאן] [להרחבה בסוגיה של 'קוד הנאמנות', לחצו כאן]
מוטיב חוזר במכתבים הללו הוא של "ארגון האוכל את שוטריו", מנצל אותם ואינו מגבה אותם ברגע המבחן. התחושות הללו נובעות מכך ששוטרים - המצייתים לדרך ההתנהגות - המוכתבת להם על ידי התרבות הארגונית - מגלים בערבו של יום שהמערכת אינה מגבה אותם ומרגישים נבגדים.
ויש גם הרבה עצב במכתבים הללו כי רק אהבה גדולה למערכת יכולה להצמיח עוצמות כאלה של מרירות וטינה...
