פנחס יחזקאלי: תרבות של שקר – ארגונים ביורוקרטיים משקרים!

תקציר: המושג תרבות של שקר (Culture of Lies) משמעו תרבות ארגונית, שאחד הערכים הבסיסיים שלה הוא שקר והסתרה, בעיקר כלפי הציבור וגורמים אחרים בסביבה הארגונית. עדויות מחקריות מלמדות שארגונים המפתחים תרבות מובהקת של שקר הם ארגונים המצויים בסטגנציה חריפהעדויות אלה מצביעות על חשיבותה של התרבות הארגונית להצלחתם או לכישלונם של ארגונים...

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DonkeyHotey לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'תרבות של שקר' בצה"ל, לחצו כאן]

הדף עודכן ב- 1 באפריל 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ב- 9 בספטמבר 2020 פרסם עקיבא ביגמן ב'ישראל היום', כי ראש השב"כ, נדב ארגמן, מנע מבכיר בארגונו - ששימש האחראי לחקירת אירועי אום אל חיראן - להעיד במח"ש, בניגוד לעמדת המפכ"ל דאז, רוני אלשיך, שיעקוב אל קיעאן איננו מחבל; ואירוע הדריסה שבו מת השוטר ארז (עמדי) לוי, לא היה פיגוע (ביגמן 2020).

על פי הכתבה, גורמי השב"כ שהוקפצו לשטח האירוע חקרו בשטח את השוטרים, את בני המשפחה וגורמים אחרים בזירה; ומסקנתם הייתה חד משמעית: אין אינדיקציות לכוונות טרור ולא לקשר עם דאעש. מסקנות אלה נמסרו בזמן אמת למשטרה. למרות זאת, החליט המפכ"ל אלשיך שמדובר בפיגוע והכריז על קשר בין הדורס אבו אלקיעאן לדאעש (ביגמן 2020).

ועוד נטען בכתבה כי לא רק שעמדת הגורם המקצועי בשטח שערך את החקירה נדחתה על ידי המפכ"ל אלשיך, אלא שבכירי השב"כ, ובראשם ראש השירות נדב ארגמן עצמו, מנעו ממנו בהמשך להופיע ולהעיד בפני מח"ש (ביגמן 2020).

הנה אותו הדפוס שראינו גם באירוע המפורסם של קו 300: הסתירו מידע והפלילו אדם חף מפשע!

[לכתבה המלאה של עקיבא ביגמן ב'ישראל היום', לחצו כאן]

תרבות של שקר': המשגה

התרבות הארגונית (Occupational Culture) היא מושג המפתח בהבנת תהליכים ארגוניים בכלל ותהליכים בתוך הארגונים הביורוקרטיים בפרט. ה"תרבות" מאפיינת את אותם עובדים כקבוצה, על-ידי מערכת ערכים, נורמות והתנהגויות, המבדילים אותם משאר הציבור. התנהגות זו מאפיינת אותם בעת ביצוע תפקידם וגם לאחר מכן, בחייהם החברתיים והפרטיים (Skolnick, 1980; Gregory, 1983; גימשי, 1992; קונדה, 2000, עמ' 13).

המושג תרבות של שקר (Culture of Lies) משמעו תרבות ארגונית, שאחד הערכים הבסיסיים שלה הוא שקר והסתרה, בעיקר כלפי הציבור וגורמים אחרים בסביבה הארגונית. עדויות מחקריות מלמדות שארגונים המפתחים תרבות מובהקת של שקר הם ארגונים המצויים בסטגנציה חריפה. עדויות אלה מצביעות על חשיבותה של התרבות הארגונית להצלחתם או לכישלונם של ארגונים (Deal & kennedy, 1982; Peters & Waterman, 1982).

אחד הגורמים החשובים להיווצרות תרבות של שקר במשטרת ישראל הוא מה שמכונה: 'קוד הנאמנות'. נגדיר אותו כברית בלתי כתובה בין המפקד לפקודו, לפיה יפגין הפקוד נאמנות למפקדו; והמפקד יתגמל אותו על בסיס נאמנותו.

[לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן] [להרחבה בנושא 'סביבה ארגונית', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'סטגנציה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'קוד הנאמנות', לחצו כאן]

'תרבות של שקר' קיימת בכל ארגון היררכי

צה"ל ומשטרת ישראל אינם לבד... 'תרבות של שקר' קיימת בכל ארגון היררכי, בכל משטרה, ומשטרת ישראל לא יוצאת דופן, אולם מאפיינים מסוימים יוצרים אצלנו בעיות שקיימות בצורה מרוככת בהרבה במקומות אחרים.

דוגמה ל'תרבות של שקר' בארגון צבאי אחר, היא שירות הביטחון הכללי, שחלק ממאפייניו הארגוניים דומים למשטרה. אדגים בשלוש דוגמאות:

  • פרשת 'שורת המתנדבים' בשנות החמישים של המאה הקודמת. במהלך הערעור על משפט הדיבה שבו תבע בנו של דוד בן גוריון ששימש כסגן המפכ"ל את אנשי "שורת המתנדבים", נתגלה כי המשפט בבית המשפט המחוזי לווה במאמצי סיכול רציניים של הממסד ובתוכו שרות הביטחון הכללי (שב"כ) (ע"א 263/57).
  • פרשת עיזת נפסו: בפסק-דינו ציין בית המשפט העליון, כי לקראת שמיעתו של הערעור נערכה בדיקה בשירות הביטחון הכללי, ונתגלו ראיות ועובדות חדשות, לפיהן יש אמת במרבית טענותיו של העותר בקשר ללחצים שהופעלו עליו בעניין הודאותיו, ואשר פגעו, לטענתו, ברצונו הטוב והחופשי. בעניין זה הוצהר לפני בית המשפט העליון, כי "מרבית טענותיו של הנאשם במשפט הזוטא, לעניין הלחצים שהופעלו עליו למסור הודאות ואשר פגעו, לטענתו, ברצונו הטוב והחופשי למעט אמצעי אלימות ישירים, כגון, בעיטות וסטירות, נבדקו ונמצאו נכונות ביסודן...". נקבע, כי מתוך דברי בא-כוח המדינה נתברר, "כי חוקרי שירות הביטחון הכללי חרגו, לדעתו, מבחינת משקלם המצטבר של מעשיהם, מן המותר והוסיפו חטא על פשע בכך שבהעידם בבית הדין הצבאי המיוחד על חקירתו של המערער שיקרו בהכחישם את עיקר טענותיו של המערער בקשר לשיטות החקירה". בית המשפט העליון הוסיף וציין (בג"צ 88/88):
"אין להפחית מחומרתה של מסקנה זו, המצביעה על התכחשותם של העדים הנ"ל לחובה לומר את האמת בהתייצבם לפני ערכאה שיפוטית. מעשים אלו נושאים בחובם פגיעה מרחיקת לכת באמינותם שלשליחיה של הזרוע הממלכתית האמורה. ניטלה בכך מבית הדין היכולת להכריע בעניינו של המערער על יסוד נתוני אמת, ונפגמו מעמדו וכוחו של בית הדין, אשר הולך שולל על-ידי דבריהם של החוקרים. המעשה החמור, שנתגלה במקרה דנן ואשר כתוצאה הימנו נשען בית הדין במימצאיו ובמסקנותיו על הודאות אשר לגביהן נמסרו לבית הדין עובדות לא נכונות בקשר לאופן גבייתן, מחייב נקיטתם של צעדים החלטיים כדי לשרש תופעה כגון זו, ואנו מפנים לכך תשומת לבו של היועץ המשפטי לממשלה" (ההדגשות שלי. פ.י.).

תרבות של שקר בצה"ל: פרשת זיוף נתוני גיוס החרדים

ב- 4 בדצמבר 2019, חשפה הכתבת הצבאית של כאן קול ישראל, כרמלה מנשה, כי במשך שנים צה"ל זייף בכוונה תחילה והגדיל במאות אחוזים את כמות החיילים החרדים שהתגייסו לצבא. לפי מנשה, בצבא שיקרו לכל הגורמים הממשלתיים: לוועדת החוץ והביטחון, לרמטכ"ל ולשר הביטחון כדי לעמוד ביעדי הגיוס.

בשנת 2017, צה"ל דיווח על גיוס של כ-3,000 חיילים חרדים, אך למעשה התגייסו רק כ-1,300. שאר המתגייסים היו כאלה שאינם עומדים בקריטריונים שנקבעו ל"חייל חרדי" ואפילו כאלה שאינם דתיים כלל.

מסתבר כי בשנת 2011 התגייסו 600 חרדים, אך בצה"ל דיווחו על 1,200. בשנת 2011 ספר ראש מנהלת החרדים הצבאית סא"ל תלם חזן, 1,650 חיילים, אך הוא התבקש להגדיל את המספרים או ״לעגל״ כדי להתאים אותם לדיווח המזויף של 2017 ולפיו גויסו באותה שנה 3070 חיילים חרדים.

[לכתבה המלאה של אריה יואלי ב'סרוגים', לחצו כאן]

אין זו הפעם הראשונה שצה"ל מספק נתונים שקריים. גם נתוני ההתגייסות של חיילות דתיות נתגלו כשונים במאות אחוזים מתמונת הגיוס המציאותית.

מי שיצא נגד תרבות השקר הצה"לית הוא האלוף במילואים יצחק בריק, שכיהן מעל עשור שנים כנציב קבילות חיילים; ובשנת 2018 יצא בביקורת קשה על מוכנות צה"ל למלחמה, ונאבק באומץ, בהתנגדות צה"ל לביקורת זו. בין היתר, הרבה לכתוב על קשר של שתיקה ודיווחים לא אמינים ברבות מהיחידות בצה"ל. אחד המשפטים המהדהדים שלו בהקשר זה היה (ראו כרזה למטה): "צבא המשקר את עצמו, סופו שיובס על ידי שקריו"!

[למאמרו של האלוף בריק: 'רעה חולה ושמה דיווחי השקר בצה”ל…', לחצו כאן] [למאמרו של האלוף בריק: קשר של שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל]

עוד על תרבות של שקר בשב"כ: פרשת קו 300

ב- 12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "אגד, שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה. למחרת עם שחר פרץ כוח שלסיירת מטכ"ל לאוטובוס החטוף, בקרבת דיר אל בלח, ושחרר את נוסעיו. ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את המחבלים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום להרוג את שני המחבלים.

[בתמונה: הסקופ של 'חדשות' ש'פוצץ' את האירוע...]

לאחר שהתפוצצה הפרשה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת בירור פנימית בראשות האלוף במילואים מאיר זורע והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של המחבלים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי (ראו תמונה משמאל), שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי המחבלים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם.

[בתמונה: קרבן קונספירציית השקר של השב"כ: יצחק מרדכי... התמונה היא נחלת הכלל]

גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי; וגם לשופט מחוזי שהתנה לבדוק את המקרה בתוך השב"כ. בסיועו של יוסי גינוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה. כתוצאה מהשקרים, יצחק מרדכי קצין מעוטר עמד לדין, וגם במהלך המשפט והסבל שעבר, לא נפרץ "קוד השתיקה" (גוטמן, 1995; בג"צ 428/86; בג"צ 429/86; בג"צ 431/86; בג"צ 446/86; בג"צ 448/86; בג"צ 463/86; בשג"צ 320/86). 

'תרבות של שקר' במשטרה

המושג תרבות של שקר במשטרה (Police Lies או Blue Lies) משמעו תרבות של ארגון שאחד הערכים הבסיסיים שלה הוא שקר והסתרה, בעיקר כלפי הציבור וגורמים אחרים בסביבה הארגוניתית. זהו ערך מוביל בתרבות משטרת ישראל, שצוין ברוב ועדות החקירה והבדיקה שבחנו את פעילות משטרת ישראל.

פרולוג

בשנת 2008 כמדומני, התנסיתי בפרשה מוזרה לטעמי, אך אופיינית כל כך לארגון שבו שירתתי 30 שנים:

באחת מהרצאתי בהשתלמות שופטים דיברתי, בדרך אגב, על "תרבות השקר של משטרת ישראל". התוצאה הייתה פתיחה של חקירה נגדי על ידי מבקר המשרד לביטחון הפנים, על שביזיתי בדברי את הארגון שבו אני עובד (ועוד מיני האשמות שאינן רלוונטיות לכאן...).

"אני מבזה את הארגון?", תמהתי, "האם קראת את הדוחות החשובים שחיברו קודמיך בתפקיד? הלוא המונח הזה נטבע דווקא על ידי האלוף במילואים, אברהם אדןקודמך בתפקיד מבקר משרד המשטרה (ראו תמונה משמאל), בדו"ח האלמותי שלו על אלימות השוטרים בפברואר 1993... 

[בתמונה משמאל: אלוף אברהם אדן, יוצר הביטוי בעברית: תרבות של שקר. התמונה צולמה ליד תעלת סואץ. הצלם: דוד רובינגר. קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים, והוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

"... יתרה מכך, תרבות של שקר היא מאפיין של כל ארגון ביורוקרטי, בוודאי צבאי. אבל היא חמורה במיוחד במשטרת ישראל. אחרי כל הוועדות שדשו בנושא (למשל: דוחות ועדת קרמניצר ב- 199; ועדת אור ב- 2003; ועדת זיילר ב- 2007 ועוד ועוד...) אתה עדיין רואה את השימוש במושג הזה כהשמצה?...".

טרחתי והבאתי למבקר דוח עב כרס שהכנתי, על תרבות השקר במשטרת ישראל. "קח, זה שלך" אמרתי לו. אני תורם לך אותו. שב ופרסם דו"ח משמעותי על הבעיות הקשות והכואבות במשטרה..."

מילים ברוח... דבר אל העצים ואל האבנים... התוצאה של אותה 'חקירה', אגב, הייתה ראיון נזיפה בכתב ביומי האחרון במשטרה, מסגן המפכ"ל באותם ימים, ניצב אילן פרנקו. האמת, שמחתי לקבל אותו הרבה יותר ממה שאילן שמח לכתוב אותו... אמרתי לאילן: "יצרת מסמך היסטורי, עדות לתרבות הארגונית של המשטרה. בעוד עשר שנים איש לא יאמין שהוא נכתב"...

זה לקח הרבה פחות זמן מששיערתי...

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]

תרבות של שקר

[התמונה היא תמונה חופשית לשימוש שצולמה והועלתה על ידי אלברט בארנס לאתר התמונות פליקר]

תרבות של שקר היא מושג מקובל לתיאור התרבות הארגונית המשטרתית. ביטוי דומה הוא החומה הכחולה שלטענת המשתמשים בה, בונה המשטרה בינה לבין הציבור, ובקרב הציבור (שדמי, 2012, ע' 14), ובאנגלית: The Blue wall of silence או The Blue Code of Silence.

סוגיית תרבות השקר הייתה משך שנים רבות נקודת עיוורון במשטרה. משמע, פער בתפיסת העולם הארגונית; אזור שהגישה הקיימת בארגון איננה מאפשרת להכיר בקיומו, או שהיא מדחיקה את משמעותו באופן מתמשך כך, שלא יאיים על הסדר הקיים.

[לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'נקודת עיוורון', לחצו כאן]

יחד עם זאת, במהלך השנים 2012 עד 2016, הפנימו, הן פיקוד המשטרה והן הדרג הפוליטי, את בעיית תרבות השקר במשטרת ישראל ואת עוצמתה. כך למשל טען השר לביטחון הפנים גלעד ארדן בינואר 2016: "כשראיינתי ניצבים, הם הודו שבמשטרה פשו נורמות של שקר" (לנסקי וסבן, 2016).

תת ניצב ד"ר דני גימשי (2003, ע' 493) מסביר "תרבות של שקר" כך:

... הלגיטימציה הניתנת לשימוש באמצעים שקריים, והשימוש הרב באמצעים אלו בעבודת השיטור, יוצרים תנאים בהם שוטרים עלולים להשתמש באמצעי שקר גם לקידום מטרות בלתי חוקיות של המשטרה, מטרות אישיות או מטרות קבוצתיות של השוטרים. שוטרים עלולים להצדיק שימוש באמצעי שקר ורמייה כדי לקדם מטרות הנתפסות כ"צודקות" בעיניהם, כמו בידוי ראיות נגד פושע מסוכן, או כדי להגן על שוטרים אחרים או על שמה הטוב שלך יחידת משטרה. לחץ ציבורי ופנים ארגוני להישגים סטטיסטיים או לחצים המופעלים ע"י הפיקוד הבכיר עלולים להביא שוטרים לידי חציית גבול הלגיטימיות ולדחפם לעשות שימוש באמצעים שקריים, גם לצורך השגת מטרות בלתי חוקיות. (שם).

הקרימינולוג, חתן פרס ישראל, פרופ' מנחם אמיר (ראו תמונה משמאל) הסביר מהי תרבות של שקר בספר (שבהוצאת המשרד לביטחון הפנים) כך:

שוטרים ופיקוד יכולים לראות בשקרים משהו מקובל ואפילו לגיטימי. במקרה של סטייה שיטתית שנתגלתה להם, הם רוצים להגן על תדמית היחידה והארגון "משם רע", ומוכנים אז לגלות רק חלק מן האמת, למשל על ידי הודאה בקיום כמה "תפוחים רקובים". בכל המקרים הללו, ובאחרים, השוטרים והפיקוד מכירים בעובדת ההונאה והשקר אך חושבים שזה ישרת טוב יותר את הציבור, את השוטרים ואת יעילותה ותדמיתה של כלל המשטרה. במקרים מסוימים אפשר לדבר על שקרים ממש, אך הם נתפסים כ"רע הכרחי" מעין "שקר לבן". מבחינה חוקית הם אסורים אך, שוב, מנקודת מבטם של השוטרים היא הכרחית לפתרון בעיות קונקרטיות.

אפשר לטעון, שהונאות ושקרים מקובלים ונסבלים, נובעים גם, בחלקם, מלחץ הציבור על השוטרים לבצע ביעילות את תפקידם: לגלות ולתפוס עבריינים, או לטפל במצבי חירום מיד ועכשיו. זאת בעוד שמול הפניקה של "ריבוי פשיעה", או לאור פשע חמור במיוחד, אין למשטרה המשאבים (כולל שוטרים מיומנים) להתמודד עם בעיות אלו. באופן חבוי גם התביעה לוחצת לתוצאות – להודאות של עבריינים. שוטרים מוכנים, במקרים אלו, להונות, לעוות עובדות ולשקר. עולה גם הצידוק של "משחק הוגן":  "העבריינים מוכנים לשקר – כך גם אנחנו". על המשטרה ועל השוטרים קיים לחץ להצלחה, בעיקר כשעולה תביעה בתחום מסוים (נגד סמים למשל). רק דאגה מועטה מובעת, אם בכלל, בנוגע לדרכים המתאימות להשגת המטרה. במקרים אלו, גורמים המגבילים את השגת המטרות, שחלקם אינם חוקיים או אינם מוסריים, נחשבים כמפריעים לשיטור יעיל. לכן, לעתים יש שימוש בשקר ממש כאשר המשטרה  מבקשת להיפטר מטרדנותו של מתלונן ומודיעה לו שתלונתו תחקר, מבלי שיש כוונה לעשות זאת.

מורשים לשקר

[האתר של Sidney Powel, העוסק בתרבות השקר של מערכת אכיפת החוק בארצות הברית]

יש גם שקרים "סוטים" ממש. ראשית, אלה הבאים לתמוך במה שהשוטרים רואים כמטרות לגיטימיות – למשל, לעצור חשוד ש"ברור" להם על סמך מידע שהוא עבריין. חסרות רק הוכחות לכך, והשוטרים מספקים אותן על ידי בידוי ראיות ושקרים כגון: "התנגד למעצר" "השתמש בכוח", או "נמצאו בכליו סמים" (שהוטמנו על ידי השוטרים). במידה מסוימת יש כאן הסתגלות, או התמודדות עם התסכול נגד החוק ומערכת המשפט, שנראים כמכבידים עליהם ופוגעים ביעילות עבודתם. כמובן ההונאות והשקרים למטרות לא לגיטימיות, שחזרנו והעלינו אותם מקודם: להתגונן נגד גילויים והאשמות של אלימות ושחיתות שלהם ושל חבריהם שסטו. "הלשנות", כשהן קורות, מאפשרות למשטרה ולמערכת המשפט (ולתקשורת) לגלות ולחקור סטיות במשטרה, וראוי לכן לתת את הדעת בקצרה לנושא זה. זאת מפני שהוא קשור בנושא הסודיות והשקרים, ומפני שהוא שובר את הדימוי של סולידריות ולכידות של תרבות השוטרים והארגון החברתי הבלתי פורמלי של השוטרים.

(אמיר, 1998, עמ' 143-142)

על השקר כמאפיין חשוב בתרבות הארגונית של כל משטרה תוכלו לקרוא עוד באנגלית אצל: Westley, 1956; 1970; Silver, 1967; Klockars, 1984; Sheehan and Cordner, 1989, ע' 286; Reiner, 1991; Chan‏, 1997; Herbert, 1998; Crank, ;1998Dixon, 1999.

ובעברית: אדן, 1993; Skolnick and Fyfe, 1993; קרמניצר, 1994; שפירא, 1996;       ;2000 ,Paoline et al.גימשי, 2003, ע'  492; גימשי, 2007, עמ' 318, 327; חכימי, 2007, עמ' 54-53).

התרבות הארגונית במשטרה, כולל מאפייני השקר והנאמנות שלה, נלמדים בקורסים אקדמיים בארץ, כמו גם כמעט בכל מקום בעולם. כך לדוגמה, חיפוש בגוגל אחר: "University courses on Police Culture" יתן בידכם רשימה עצומה של קורסים כאלה במגוון אוניברסיטאות בעולם. כך לדוגמה, נלמדת התרבות המשטרתית באוניברסיטה הפתוחה של הונג קונג, במסגרת הקורס "משטרה וחברה". ראה:

http://www.ouhk.edu.hk/WCM/?FUELAP_TEMPLATENAME=tcGenericPage&ITEMID=CC_COURSE_GUI_875719&BODY=tcGenericPage

על התרבות הארגונית במשטרה, כולל מאפייני השקר והנאמנות שלה, נכתבו ספרים רבים בחלקים שונים של העולם המערבי. אדגים זאת בשתי דוגמאות מאוסטרליה הרחוקה (רוב הספרים נכתבים דווקא בארצות הברית), ושמותיהם ממחישים את היחס של הספרים לתרבות המשטרתית:
    • שם הספר הראשון: "לשנות את תרבות המשטרה" – "Changing Police Culture", בהוצאת אוניברסיטת ניו וולס, סידני:
    • שם הספר השני: "תרבות מושחתת" – "A Culture of Corruption". 

 גילויים של 'תרבות של שקר' במשטרות בחו"ל

  1. מקור טוב להבנת הסוגיה במשטרות חו"ל היא למשל  "ועדת קנאפף" (The Knapp Commission, 1973), שמונתה ב - 1971, לחקור, בין היתר, את השחיתות המשטרתית בניו-יורק. הוועדה ביצעה אבחנה, המקובלת כיום בספרות, בין שוטרים "אוכלי בשר" (“Meat Eaters”) – אלה שביצעו את מעשי השחיתות; לבין שוטרים "אוכלי עשב" (“Grass Eaters”) – אלה שחיפו עליהם (יחזקאלי, 2004, עמ' 74-73). לטענתה, תופעת החיפוי מסוכנת למשטרה בפרט ולדמוקרטיה בכלל, הרבה יותר מעצם מעשי השחיתות עצמם. "תרבות של שקר" ממוקדת בתופעת החיפוי (השחיתות המשטרתית היא תופעה נפרדת).
  2. "קשר השתיקה" של "אוכלי העשב" מכונה בספרות המקצועית "החומה הכחולה הגדולה", קרי, חומת השתיקה של השוטרים. ה"חומה" הזו איפשרה שחיתות גלויה לעין בתוך משטרת ניו יורק, מבלי שמישהו מהשוטרים, גם אלה שלא היו מעורבים "יפוצץ" את הפרשה. על התופעה הזו נעשה הסרט המפורסם "סרפיקו", מתאר את הקשיים העצומים שעמדו בפני אותו שוטר, שהתנגד ל"תרבות השקר", ושחשף את השחיתות במשטרת ניו-יורק, עד כדי חשש מתמיד לחייו (יחזקאלי ושלו, 1994).
  3. "גיבורה" של פרשיה אחרת שנחשפה בניו יורק ב- 1993 היה השוטר מייקל דאוד. הוא טען בעדותו כי מורשת זו ("קשר השתיקה" או "החומה הכחולה הגדולה") הונחלה לשוטרים כבר באקדמיה המשטרתית: "אתם חייבים להבין. ברחוב זו מלחמת קיום. זה אנחנו, המשטרה, נגדם, הציבור. שוטרים לא מלשינים על שוטרים. שוטרים צריכים לסמוך האחד על השני כדי לשרוד... מה שלא יהיה, שוטר לעולם לא ילשין על שוטר"... (כספית, 1993).

'תרבות של שקר' ברמת השוטר במשטרת ישראל 

המקרים שיודגמו להלן מסייעים לנו להבין למה קשה להילחם בתופעה. קשה לאתרם והם נותרים בדרך כלל חבויים. על מנת "לדלות" אותה מתוך התיקים יש לבצע חריש עמוק בפרוטוקולים. התופעה מגיעה בדרך כלל לאוזני הציבור רק כשהמקרה חריג, או בתיקים "תקשורתיים" ממש, בעקבות התבטאויות של עדים בתקשורת, שבעקבותיהם נפתחו התיקים מחדש.

אדגים את התופעה ברמת השוטר בשטח בשני מקרים:

  •   זהו מקרה קלאסי, מהכרעת דין ממאי 2004. הדוגמה עוסקת בשוטר נורמטיבי, שנתן עדות בבית המשפט ונקלע למצוקה בעדותו בין שני ערכים: לומר אמת ולהיות נאמן למשטרה. הוא בחר, לכאורה למען הארגון, באפשרות השניה.

מדובר בתיק שבו הואשמו שניים – נמיק אליאב ואזולאי אפרים –  ב - 3 אישומים של סחר בסם מסוכן. בעת שהנאשמים היו עצורים, הם הושארו לבד כתרגיל חקירה ושיחתם צולמה והוקלטה. באותה קלטת ניתן לראות כיצד הנאשמים מנסים לתאם גירסה לעניין הסם שנתפס. בתיק זה הוצאה תעודת חסיון שאסרה לגלות פרטים זהותו של האדם שמסר למשטרה את המידע המתועד בדוחות הידיעה, אך בשל רשלנות, לא אסרה לגלות את מיקום המצלמה. כאשר נשאל החוקר בחקירה נגדית לגבי מיקום המצלמה, שיקר השוטר, לכאורה, למען המשטרה ולמען מטרותיה וטען: "אני לא יודע איפה ממוקמת המצלמה וזה לא התפקיד שלי להשיב". על כך כתב השופט בהכרעת הדין, כי בעקבות דבריו (השקריים): "ניתנה החלטה המדברת בעד עצמה. רק אז חשף העד את מיקום המצלמה [ת"פ (באר-שבע) 4026/03].

  מקרה שנדון בבית משפט השלום בתל אביב, לפיו הואשמו מפגינים נגד גדר ההפרדה ביום תחילת הדיונים בבית הדין הבינלאומי בהאג באותו עניין, בהתפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והשחתת פני מקרקעין. לטענת השוטרים עדי התביעה, הנאשמים התנגדו לפינויים, השתוללו וחלקם הכו אותם תוך כדי התנגדותם. הנאשמים טענו, כי התנגדותם הייתה פסיבית בלבד, הם לא השתוללו ולא הכו את השוטרים ודווקא השוטרים נהגו בכוחניות ובאלימות האירוע צולם, לפחות בחלקו הארי, ושתיים מן הקלטות הוגשו כראיה. השופט קבע כי:

צפיתי פעמים רבות בשתי הקלטות. בת/57 הוספתי וצפיתי פעמים מספר טרם הכרעת הדין. באף אחת מהן לא מתועד אירוע אלים כלשהו, לא מצד מי מהנאשמים ולא מצד השוטרים. אמנם, יתכן שאירוע נקודתי כלשהו נעלם מעיניו של מי מהצלמים, אך כאשר לטענת השוטרים כמעט כל הנאשמים נהגו באלימות, הסבירות שדבר מכל אלו לא נקלט על ידי מי מהצלמים, קלושה ביותר. חלק מהאמור על ידי השוטרים ניתן לבחינה מהקלטות. השוואה בין העדויות לבין הקלטות, מלמד כי חלק מן השוטרים לא דייקו... תחושת אי נוחות קשה עולה מהפער האדיר בין עדויות השוטרים לבין הנראה בקלטות... לא אוכל לשלול את האפשרות כי אילולא הקלטות, התוצאה אליה הייתי מגיע, לגבי אופן התנהגות הנאשמים, הייתה שונה. משמעות האמור לעיל והשלכותיו אינה צריכה למילים נוספות וכל שאוסיף – יגרע(ההדגשות שלי, פ.י.). [ת"פ (תל-אביב-יפו) 5145/04, ת"פ (תל-אביב-יפו) 3701/04].

הפוכה["הפוכה" - ספרו של שלמה בלישה העוסק בתרבות השקר המשטרתית בישראל]

ההיסטוריה של  'תרבות של שקר' בראיה כוללת במשטרת ישראל

בשל ריבוי החומר, לא אעסוק בתיאור הפרשיות, אלא רק באותם חלקים הרלוונטיים ל"תרבות של שקר":

פרשת 'שורת המתנדבים' (1955-1960)

הסתבכותם של המפכ"ל הראשון, יחזקאל סהר, של סגנו, ניצב עמוס בן גוריון, והרשעתו בדין של המפכ"ל סהר: בתיק זה קבעו שופטי בית המשפט העליון, אגרנט, לנדוי וויתקון שהמפכ"ל, יחזקאל סהר, שיקר בעדותו, שתיק אירס"ו נסגר מטעמים פסולים, ושאינם מאמינים לחלקים מרכזיים בעדותו של  סגן המפכ"ל, עמוס בן גוריון:

אין עוד ספק, שירקוני היה חשוד בעבירות בתיק אירס"ו, והינו חשוד בהן עד היום הזה. האחראים לניהול התביעה הזאת (קרי, המפכ"ל סהר וסגנו, בן-גוריון, פ.י.) עשו, אמנם, מאמץ נמרץ להסתיר את העובדה הזאת, על ידי טענה, בלתי הוגנת ובלתי כנה, שתיק החקירה המשטרתית בענין עסקת אירס"ו כולו חסוי… אין לי ספק – ולדעתי, אנו חייבים לקבוע זאת, בניגוד לדעת בית המשפט המחוזי – שהטיפול בתיק אירס"ו הופסק לא כשורה, ושלא היה עולה על דעתו של חוקר סביר להפסיקו בשלב בו הופסק (ההדגשות שלי, פ.י.) (ע"א 263/57)

פסק הדין יצר רעידת אדמה במפלגת השלטון, ויחזקאל סהר ועמוס בן גוריון נאלצו לפרוש מהמשטרה. סהר גם הועמד לדין, בגין מתן עדות שקר במשפט 'שורת המתנדבים', הורשע ונדון למאסר על תנאי ולקנס (בן פורת, 1988, ע' 90).

ועדת סירוטה-איתן 1980

הוועדה בדקה את סוגיית אלימות השוטרים ב- 1980. היא ראתה את "שורש הרע" בקיומו של מסר כפול בסוגיית אלימות השוטרים – אחד להלכה והשני למעשה. הדוח מתאר כיצד התייחסו המפקדים בשטח לתופעה בעצימת עין (הוועדה משתמשת בביטוי "קשר השתיקה"), שהשפעתה הטבעית התבטאה בחוסר אובייקטיביות ובחוסר מקצועיות בחקירות של שוטרים ובאי מיצוי הדין (דוח סירוטה-איתן, 1980; יחזקאלי, 2004, ע' 82).

התערבות ראשונה של קצין חינוך של המשטרה, 1988

כבר ביולי 1988 התמודד קצין חינוך ראשי של המשטרה עם תופעת עדויות השקר של שוטרים בבתי משפט, על רקע תופעות חוזרות ונשנות כאלה שלא יכולות היו להישאר ללא תגובה:

"... מסלול של עדות שקר: ראויה להדגשה העובדה, שעבירת האלימות של איש משטרה לא נשארת "יתומה" בחלק ניכר מן המקרים. כוונתי לכך שבעת בירור התלונה בעניין זה, אם בשלב החקירתי ואם בערכאה שיפוטית, יקרה לא אחת שהשוטר המעורב יובל למסלול של עדות שקר כדי להיחלץ ממצוקתו המידית. עבירת עדות השקר חמורה אף יותר מעבירת האלימות, מערערת לחלוטין את שלטון החוק ואת האמון של הציבור במשטרה. (אדן, 1992, ע' 113)"

דוח אדן, 1993

המושג 'תרבות של שקר' בעברית נטבע, כאמור, בפברואר 1993 ע"י מבקר המשטרה דאז, אברהם אדן (ראו תמונה משמאל) כי "תרבות הארגון בסוגיית אלימות השוטרים... מובילה למסלול של עדויות שקר" (אדן, 1993, עמ' 52-51), וכי פיקוד המשטרה לא נקט אמצעים מספיקים כדי למנוע או ללחום בתופעת "מסלול השקר" (אדן, 1992, ע' 122).

[תמונתו של האלוף אברהם אדן משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי shay aloni Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

על פי אדן, "בעיית 'מסלול השקר' היא אחת הבעיות המרכזיות הרלוונטיות לתרבות הארגון של משטרת ישראל" (שם, ע' 112). אדן גם הרחיב על כך שתרבות השקר נתמכת ע"י פיקוד המשטרה:

... במסורת התרבות הסמויה, ננקטים דפוסי פעולה שיש בהם נטיה להגנה על השוטר שהסתבך באלימות, באמצעות בליכי טיפול בדר"כ בלתי יעילים ובלתי אפקטיביים, המקטינים את היכולת לחשיפת האמת בתהליך האירועים. זאת ועוד, הצעות שונות שהועלו בעבר ע"י גורמים מחוץ לארגון, ושנועדו ליעל את כלי שיטות חשיפת האמת, בדר"כ נתקלו בהתנגדות. חלקן אומצו במאוחר ובאופן חלקי, חלק נדחו בעקביות, יש ביניהן כאלה שלא נדחו, אך הן אינן מקוימות באופן מלא... דומה שהסולידריות והנטייה להגן על השוטרים כל כך מפותחת בתרבות הארגונית הסמויה של משטרת ישראל, שהיא הרחיקה את החובה המנהיגותית לטיפוח הנורמה של התנהגות שוטרים ללא רבב... המשמעות של הטיפול המערכתי בתופעת השקר היא, שהשוטר יודע שאם ישקר וחמור מכך, גם יטפול אשמת שווא באזרחים, המערכת תתעלם מכך... (אדן, 1992, עמ' 118-117, 124).

אדן מדבר גם על "תסמונת השוטר המצטיין", שוטרים אלימים שהמערכת מעטרת ומקדמת על מנת להגן עליהם "כביטוי לסולידריות" (שם, ע' 125). הוא דרש להנהיג חובת דיווח על אלימות שוטרים ולנקוט צעדים נגד שוטרים שמשקרים ביודעין (אדן, 1992, ע' 35). לאחר אדן, הופיע מושג זה בישראל, בצורה זו או אחרת, ברובן המכריע של הוועדות שבדקו את תפקוד המשטרה מאז סוף שנות השמונים של המאה הקודמת.

 ועדת קרמניצר, 1994

ועדה שקמה שנה לאחר מכן בעקבות דוח המבקר, ועדת קרמניצר (1994, ע' 21), קבעה גם היא כי הנאמנות לחברים גוברת במשטרה על הנאמנות לארגון ולחוק. הועדה קבעה, כי "אין סיכוי לארגון לתבוע דיווח אמת, אם מפקדיו אינם מגלים נאמנות מוחלטת לאמת..." (שם, עמ' 21-20). לטענת הועדה, מפקדים ועמיתים משלימים עם מעשים חריגים ב"הגנה" שהם מעניקים לשוטר האלים בכך שהם מסוככים עליו:

בהעידם כי לא ראו את מעשה האלימות או בחיפוי עליו ע"י מסירת גרסה שקרית, מתואמת, שיש בה משום היפוך היוצרות לעומת מה שארע באמת, לעיתים תוך טפילת אשמת שווא על האזרח המתלונן. (ועדת קרמניצר, 1994, ע' 21)

ראש מח"פ, בלה וינשטוק, מתראיינת בתקשורת, 1994

ראש המחלק לחקירות פנים לשעבר, ניצב-משנה בלה ויינשטוק, יצאה ב- 1994 בראיון עיתונאי, מספר חודשים לאחר שחרורה מהמשטרה, כנגד:

... הנורמות הבלתי כתובות, שמתחת לפני השטח. על כך שאחד רואה מה השני עושה ושותק. גם המפקד יודע ושותק, וגם הפקוד יודע שהמפקד שותק, וככה נכרתות בריתות בלתי קדושות. עשרה שוטרים יעידו לטובת שוטר שהכה וכולם יודעים את האמת. שוטרים מפברקים ראיות, או לא מוסרים גירסה שלמה ואמיתית בבתי המשפט. כך הם גדלים במערכת... (בשן, 1994)

ויינשטוק, בצעד חסר תקדים, אף פנתה מעל ראשי המשטרה היישר למבקרת המדינה דאז, הגב' מרים בן-פורת, בטענות על כך שבכירי המשטרה מטייחים חקירות ומקדמים חשודים שהואשמו בחריגות. ביקורת המדינה עצמה עסקה הרבה בתופעה בדו"ח מס' 36 של מבקרת המדינה, ב - 1986, בו נידונה סוגיית החקירות הפנימיות בעבירות של שימוש בכוח ובדוחות המבקרת (37, 40 ו- 41), שבדקו את החקירות של היחידה המשטרתית לחקירות פנים. הממצאים הראו ליקויים יסודיים, הן בנושא דרכי החקירה והן בנוגע לנהלים ולשפיטה. גם הממצאים ב - 1990 גילו ממצאים חמורים. ביניהם קידום בדרגה של שוטרים, שהתנהלו נגדם הליכים בגין שימוש בכוח, המלצות משטרתיות לקולא לגבי גורל התיקים וכדומה. בעקבות כך, קבעה מבקרת המדינה, כי "גוף החוקר את עצמו מקל, לעתים, בהמלצותיו באשר לאופן סיום הטיפול בתלונה" (יחזקאלי, 2004, עמ' 83-82).

  1.  ראש מח"ש ערן שנדר (לימים, פרקליט המדינה) מתראיין לתקשורת, 1999: בראיון לידיעות אחרונות אמר שנדר את הדברים הבאים:

בכל הנוגע לעבירות של שימוש בכוח, אני בהחלט סבור ששוטרים לא מספרים לנו כעדים את האמת, כשהם נשאלים לגבי חבריהם השוטרים [...] יש הכללות שצריך להיזהר בהן. אבל אני לא חוזר בי מההצהרה, שיש הרבה תיאומי עדויות בין שוטרים. אני רואה את זה בעצמי כאן במח"ש. לפעמים אני חוזר מארוחת צהריים ועובר במסדרון ושומע שוטר אחד אומר לשני: "שאלו אותי ככה וככה – תגיד ככה וככה". מתאמים עדויות בפרהסיה. רבותיי, בתוך עמנו אנחנו חיים. לפעמים החבר'ה האלה בכלל לא מבינים את משמעות הליך החקירה. הם מתייחסים אליה כאל מעין התנסות משחקית מסוימת, כמו שיעור לבלשים מתחילים [...] קשה לכמת את התופעה, אבל היא בהחלט קיימת. בעיקר בעבירות של שימוש בכוח. (ידיעות אחרונות, 1999)

 השופטת דורנר מחליטה על קיום משפט חוזר לעמוס ברנס, מרץ 2002

ב- 1980 חשפה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד יהודית קרפ, ממצאים שהעלו חשש, כי הרשעת ברנס הסתמכה על עדויות שקר. קרפ המליצה להעמיד לדין את חוקרי המשטרה בגין עדויות שקר. על בסיס ההמלצה, הועמד סגן ניצב מרקוס לדין והורשע, ברוב דעות בבית הדין המחוזי בירושלים (ת"פ 233/81) במתן עדות שקר, בעקבות טענתו בעדותו במשפט הרצח, שלא נכח בשעת שיחזור הרצח במקום השחזור. לאחר מכן, זוכה מרקוס מסיבות טכניות בערעור שהגיש לבית המשפט העליון (ע"פ 190/82). ב- 14 במרץ 2002 הודיעה השופטת דליה דורנר על החלטתה לקיים לברנס משפט חוזר (מ"ח 3032/99). השופטת כתבה, כי "אל מול עדותו זו של ברנס העידו אנשי המשטרה כאיש אחד, כי לא היו דברים מעולם"; ופרטה את אותן עדויות שנמצאו שקריות:

... השוטרים העידו, כי ברנס לא הוכה וגם לא התלונן על כך; כי אלבז לא סטר לו; כי ברנס לא נחקר בלילות ולא נמנעה ממנו שינה; כי האנשים שברנס העיד כי חקרו אותו בלילות, כלל לא היו חוקרים אלא שומרים; וכי מרקוס (ראש צוות החקירה השני, פ.י.) לא הגיע כלל לאתר השחזור, וממילא לא נהג באלימות במהלכו. ד"ר בלוך אף העיד, כי ברנס גם לא התלונן בפניו על מכות שספג...

... בית-המשפט המחוזי מתח ביקורת על התנהלותו של צוות-החקירה עקב היעדר רישום מהלך החקירה כנדרש, ומכיוון ש (קציני המשטרה, פ.י.) מרקוס ואלבז נהגו במרמה בעת שעצרו את ברנס באשמת שווא של מעשים מגונים. נקבע, כי אלבז העיד עדות-שקר בפני שופט השלום שדן בהארכת מעצרו של ברנס, וכי מרקוס העיד עדות-שקר במשפט הזוטא... (ההדגשות שלי. פ.י.)

שבועת השקר של אלבז בפני שופט המעצרים באשר לסיבת מעצרו של ברנס ועדות השקר של מרקוס בפני בית-המשפט המחוזי שגיבתה אותה היוו רק אות הפתיחה. על המשכה של תופעה חמורה זו ניתן ללמוד משורה של עדים שבמהלך השנים שחלפו שינו את גירסתם וחשפו טיפין-טיפין גילויים חמורים על אודות דרך התנהלות המשטרה בפרשה: ראשית, אבוטבול, חוקר נוסף בצוות החקירה, שהעיד "בהנחיית התובע", הודה כי שיקר בבית-המשפט ביחס לחקירה וביחס להודאתו של ברנס. שנית, ד"ר בלוך, שהכחיש בעדותו את עצם תלונתו של ברנס על אלימות, אינו שולל עוד היום כי תלונה כזו אפשר שבאה מפי ברנס. שלישית, נבות, קצין משטרה וראש המעבדה הניידת של המז"פ, מודה כי העיד עדות שקר ביחס לנוכחותו ומעשיו של מרקוס בשחזור, וטוען כי עשה כן בעקבות לחץ שהופעל על ידי עמיתיו במשטרה. בגירסתו של נבות בדבר נוכחותו של מרקוס בשחזור תומכות גם הודעותיהם של ישראלי וגלי, שלא העיד במשפטו של מרקוס.

רביעית, על עודף המוטיבציה של המשטרה בסגירת תיק חקירת הרצח – גם במחיר של זניחת האמת – ניתן ללמוד גם מהודעתו של בוחבוט, שלפיה אלבז איים עליו יום לפני עדותו במשפט ודרש ממנו לדבוק בגרסתו הראשונה, השגויה, שאותה העדיפה המשטרה.

משמעותן של כל הראיות הללו, נוסף על סימן השאלה שהן מעלות באשר לכשירות השחזור גופו, היא כי חוקרי המשטרה, שהיו מתואמים ביניהם, העידו שקר במשפט (ההדגשות שלי. פ.י.)(מ"ח 3032/99)

בפתח המשפט, חזרה פרקליטות המדינה מכתב האישום שהוגש ב- 1975, ובית המשפט, זיכה את עמוס ברנס, ב- 11 בדצמבר 2002, ברוב דיעות (על גרסתו של עמוס ברנס ראה: גולדברג, 1983). "משיקולי צדק" (ת"פ 001212/02), וחתם בכך מאבק של כ- 27 שנים שניהל ברנס על חפותו (הדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" קובעת, כי אין לאפשר לרשויות המדינה להשתמש ברשות השופטת, כל אימת שרשויות אלה פעלו באופן בלתי נסבל, תוך הפרת כללי הצדק. דוקטרינה זו חדשה, יחסית, במשפט הישראלי, והשימוש בה מוגבל רק למקרים מיוחדים (ראה: מן, 2003, ע' 15; נאה, 2004; רונן, 2004).

עוד על הפרשה ראו אצל: גורלי, 2003ב'; גולדברג, 1983; גולדברג, 2002; בנא ועתי"ם, 2002; מושקוביץ 2002; גורלי, 2002; 2003ב').

עמוס סולמי ושמעון כהן מזוכים בבית המשפט העליון, מאי 2002

עמוס סולמי, עבריין מוכר, ריצה שבע שנות מאסר, ביחד עם אדם נוסף, שמעון כהן, לאחר שהורשע ב- 1977 בגין קשירת קשר לביצוע רצח של אשה שעמדה להעיד נגד אחיו במשפט סמים ובהטרדת עדים. לאחר שקצין המשטרה המעורב בחקירה, מפקח דני מרוז, הוקלט מתוודה על חריגות בחקירה עשה היועץ, במאי 2002, שימוש בסמכותו, והודיע על הסכמתו לזיכויים של השניים מהאשמה של קשירת קשר לביצוע רצח. בעקבות ההמלצה, זוכו סולמי וכהן בבית המשפט העליון, כשהשופט אדמונד לוי כותב בפסק הדין כך:

באשר לשאלת מהימנותו של עד זה קבע בית המשפט המחוזי:

"...איני מטיל ספק ביושרו ובהגינותו של המפקח מרוז ואין לדעתי יסוד לטענת הנאשמים כי הוא רשם בדו"חותיו האמורים דברים אשר הם כלל לא אמרו. לא האמנתי לנאשמים בענין זה ולעומת זאת יש לי אמון במרוז שרשם דברים כהווייתם" (ראו סעיף ‎9 להכרעת הדין).

כיום, 25 שנים לאחר הרשעתם של המבקשים, ספק אם אותם דברים בזכות מהימנותו של מרוז היו נכתבים על ידי בית המשפט...

... אין צורך להרבות מילים על חומרת דבריו של דני מרוז, ונדמה, שתופעה זו צריכה להדיר שינה מעיניה של מערכת המשפט בכלל ומגופי החקירה בפרט שהרי, משמעותה היא שאפשר כי מרוז וחבריו גרמו להפללתם של מי שלא חטאו (ההדגשות שלי. פ.י.).

(מ"ח 4181/02)

שנה לאחר מכן הסכימה המדינה, בצעד נדיר, לשלם לשניים סכום של 3.3 מליון ₪ על הנזקים שנגרמו להם במה שכונה בעיתונות "אחת הפרשות המביכות ביותר בתולדות מערכת המשפט והמשטרה" (גולדברג וברגמן, 2003. ראה עוד אצל: ברגמן, 2002א'; 2002ב').

מסקנות וועדת אור, 2003

ב- 3 בספטמבר 2003 הגישה וועדת אור את ממצאיה על חקירת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל. תשע שנים לאחר וועדת קרמניצר, קבעה ועדת אור בסוגית "תרבות השקר" כך (ועדת אור, 2003, סעיפים 27, 28, עמ' 773-772): דוגמה לכך נמצאת במחדלים החמורים שנתגלו בדפוסי התחקור, הדיווח והתיעוד של אירועים בהם נטלה המשטרה חלק. עולה החשש, כי במשטרה לא השתרשה תרבות של דיווח ותחקיר מלא ואמיתי בזמן אמת. נתגלו תופעות של אי-רישום פעילויות שונות של כוחות משטרה, חרף חשיבותן הרבה. הוועדה נתקלה אף במקרה שבו הכשלים בבדיקה ובתחקור אמת גבלו בחריגות אתיות, כאשר מפקד מרחב היה מעורב באופן פעיל בחקירת אירוע שבו תפקודו שלו היה צריך להיבדק – ובפועל לא נבדק (ההדגשות שלי. פ.י.). במקרים רבים לא נערכו תחקירים כלל לאחר אירועים של שימוש בנשק, ובמקרים אחרים התקיימו תחקירים חלקיים בלבד. באופן דומה, התגלתה תופעה נרחבת של היעדר תיעוד, בכתב או באמצעי אחר, של פעילות המשטרה באירועים שונים. על פיקוד המשטרה לפעול, ללא פשרות, על מנת להפוך את המשטרה לגוף המתחקר את עצמו ומתעד את פעילותו באופן אמיתי וככל האפשר – גם בשלמות. בהקשר זה, אין הוועדה מקבלת את הטענה, כי בהיעדר חיסיון חקוק לתוכנם של תחקירים, לא ניתן לקיים תחקירי אמת. החובה לקיים תחקירי אמת נובעת ממעמד המשטרה כנאמן של הציבור, ויש לה חשיבות רבה להבטחת רמת התפקוד והשירות של המשטרה. עם זאת, ראוי לשקול אם יש מקום לקביעת הסדר חקוק, דומה לזה שנקבע בחוק השיפוט הצבאי באשר לתחקירים הנערכים בצבא, תוך התאמות מתאימות. הוועדה מעלה שאלה זו לדיון מבלי לקבוע בה עמדה, שכן העניין לא נחקר על ידה עד תום. בנושא הדיווח ובנושא קיום הנחיות, הליקויים שנתגלו אינם נחלת הדרג הזוטר בלבד. גם בצמרת המשטרה התגלתה תופעה של אי-דיווח על נושאים בעייתיים, ובפעמים אחרות – של מתן דיווחים חלקיים, אשר לא-תמיד שיקפו את מצב הדברים במלואו. הדוגמה הבולטת לעניין זה היא ירי הצלפים במהלך אירועי אוקטובר, אשר הוסתר מן הדרג המדיני, בלא צידוק סביר. משטר דמוקרטי תקין מחייב, כי המשטרה תמסור דיווח מלא לדרגים הממונים עליה ותמלא את הנחיותיהם, ככל שהנחיות אלה נתונות במסגרת סמכויותיהם. הן המשטרה והן הדרג המדיני האחראי עליה, חייבים ליצור דפוסי התנהגות ברורים שיבטיחו, כי כפיפות המשטרה לדרג המדיני תקבל ביטוי מעשי הן במסירת מידע לדרג זה, והן במילוי הנחיותיו. לא-תמיד פעלה המשטרה ברוח הנחיות הדרג המדיני בשלב של טרום האירועים. כך, למשל, היא לא קיימה את ההנחיה בדבר החזרה מחופשות לקראת יום 30.9.00 ואילך.

קצפה של הוועדה יצא, בין היתר, כנגד ראש המטה המבצעי של השר הממונה, ששהה בשטח אך לא דיווח לשר על היריות (מתוך דברי בוועדה עולה שהיה זה מסיבות של נאמנות למפכ"ל ולמשטרה). על כך, ראה בהמשך בסוגיית 'קוד הנאמנות'.

דיוני הוועדה היו רצופים פרסומים בתקשורת על תיאומי גרסאות מצד השוטרים שהעידו בפני הוועדה. כך למשל טען רפ"ק גיא רייף בפני הוועדה, כי:

אמרו לי לשקר בוועדת החקירה... כולם ירו כולם שיקרו... מפקד מרחב גליל דאז, תנ"ץ יהודה סולומון אמר לי: "תשקר לוועדה, לא ירית"...אני יריתי. בניגוד לאנשי המשטרה ששיקרו ואמרו "לא ירינו". היו עשרות שוטרים וכולם ירו אש חיה. בכירים במשטרה שיקרו. הוועדה קיבלה את השקרים. כולנו יודעים ש-90 אחוז מהשוטרים ירו שם. עפו עשרות אלפי כדורים. כולנו ירינו כל הזמן (ההדגגשות שלי, פ.י.). (בנו, 2003).

דוח ועדת אור נותן לנו גם דוגמה של "קוד הנאמנות" במשטרה מצידו של פקוד בכיר. הוועדה יצאה נגד ראש המטה המבצעי של השר בדרגת ניצב, שלדעתה, מתוך נאמנות למפכ"ל, נמנע מלדווח לשר הממונה כי התבצע ירי צלפים כלפי מפגינים במגזר הערבי בצפון הארץ במהלך מהומות אוקטובר 2000. הוועדה לא הסתפקה בכך, אלא אף קבעה בס' 22 להמלצות, כי ראש המטה לא יהיה עוד איש משטרה, כדי שלא יעמוד בכפל נאמנויות:

המטה המבצעי במשרד לביטחון פנים. תפקידו של המטה המבצעי במשרד לביטחון פנים הוא לתת בידי השר לביטחון פנים כלים לפקח על עבודת המשטרה. השר לביטחון פנים אינו גורם מקצועי. בתור שכזה, הוא זקוק לעצה מקצועית, בלתי תלויה, אשר תסייע לו במילוי תפקידו בפיקוח על הגורמים השייכים למשרדו, ובמרכזם המשטרה. מכך נגזר הצורך, שראש המטה המבצעי ואנשיו לא יהיו אנשי משטרה פעילים. מצב בו עומד בראש המטה המבצעי קצין משטרה פעיל, אשר נמצא בעיצומו של מסלול הקידום שלו, יוצר ניגוד עניינים מובנה בתפקיד זה. זאת, מהטעם הפשוט שראש המטה המבצעי עלול למצוא עצמו במצב בו מילוי חובותיו כלפי השר בביקורת על פעולת המשטרה, עלול לעמוד לו לרועץ בקידומו העתידי בתוך המשטרה. בכך יש כדי לפגוע ביכולתו של המטה המבצעי לבצע באופן מיטבי את תפקידו (ההדגשות שלי. פ.י.).בשל כך ראוי, כי לתפקיד זה ימונו אנשים אשר אינם משרתים שירות פעיל במשטרה, ואשר אינם צפויים עוד לקידום במסגרת המשטרה. דברים אלה יפים גם לגבי תפקידים בכירים נוספים במשרד לביטחון פנים. מתברר, כי בתפקידים כאלה נושאים לא-אחת אנשים בעלי דרגות קצונה בכירות במשטרה. יהיו השיקולים העומדים ביסוד מצב זה אשר יהיו, מצב זה יוצר ניגוד עניינים טבוע, ויש להפסיקו.

ראש מח"ש הרצל שבירו מתראיין לתקשורת, 2005

בראיון להארץ, אמר שבירו את הדברים הבאים:

"קשר השתיקה" הוא אחת התופעות הקשות, המקשות על חוקרי מח"ש בעבודתם... שוטרים ואנשי מג"ב חושבים שאם חברם חרג מההוראות, זה לא דבר שמחייב אותם לדווח עליו לממונים עליהם, ולכן איננו זוכים לשיתוף פעולה של שוטרים נגד חבריהם, בעיקר לא בתלונות של עבירות בדבר שימוש בכוח בתפקיד...

אתן לך דוגמה. לפני כשנה קיבלנו תלונה מאזרח על כך שקצין משטרה היכה אותו. הקצין הכחיש את הטענה בתוקף. גם שני מתנדבים במשטרה שנחקרו, אשרו את גרסת הקצין. במקרה כזה אין לי שום מוצא אחר אלא לסגור את התיק נגד קצין המשטרה מחוסר ראיות, אבל איתרע מזלו של אותו קצין, ועל המרפסת בסמוך למקום האירוע עמד אדם שתיעד את האירוע, ובצילום רואים בבירור כיצד הוא מכה את האזרח...

הבעיה שלי היא כיצד לפצח את "קשר השתיקה". אני מצפה שמפקדי המשטרה, היודעים ששוטרים שתקו בחקירה ולא שיתפו איתנו פעולה כדי לגונן על חבריהם, יסיקו לגביהם את המסקנות. בעיה דומה קיימת גם במג"ב. היו שם כמה מקרים שבהם נתקלנו בקשר מוחלט של שתיקה, כמו למשל בנטף, כששוטרי מג"ב לקחו שני פלשתינים והתעללו בהם בצורה קשה, היכו אותם באלות, הכניסו אבנים לפיהם, ועל גופם היו סימנים מהמכות הקשות. גם באבו דיס היה מקרה קשה של התעללות, כששוטרי מג"ב שפכו שתן לפיהם של כמה פלשתינים. בשני המקרים האלה, בשל קשר השתיקה של חבריהם, היה לנו קשה לאתר את העבריינים ולהעמיד אותם לדין (ההדגשות שלי. פ.י.) (אלון, 2005)

 ביטול כתב האישום ב"פרשת מע"ץ", 2005

הארבעה, גדעון הררי, יעקב בלדוט, אורי גולברי ויוסף רחמים, הודו והורשעו ב- 2.11.79, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בסדרה של הצתות בשנות השבעים, באזור תל אביב, בהן בית מארס ובית עיתון "הארץ", במה שהוגדר כ"פרשת מע"ץ". הם נדונו לתקופות מאסר שבין שלש ועשר שנים, לריצוי בפועל. כולם הורשעו על יסוד הודאותיהם במשטרה שנתקבלו על ידי בית המשפט. זה דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה על אלימות בחקירה, אולם, בית המשפט נתן באופן כללי אמון בגרסת אנשי המשטרה (ת"פ 4063/98). כל החבורה סיימה לרצות את עונשה, כאשר אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, פקד (בדימוס) שי שמחי, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה, הושפלו החשודים הוכו ועברו עינויים בשיטות שונות, לרבות חבישת שק על ראשיהם. עוד טען שמחי, כי הודאותיהם של הארבעה הוכתבו ושוכתבו, וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו העידו שקר בבית המשפט המחוזי (מ"ח 1966/98; הראל, 2005).

גם ברוך לשם, מי ששמש יועץ שר המשטרה לשעבר, שלמה הלל ודובר המשטרה לאחר מכן טען בתקשורת, ב- 2004, כי:

בישיבת הספ"ק (סגל הפיקוד הבכיר של המשטרה, המחברים), אחד מראשי אגף החקירות סיפר, שמיד עם המעצר של החבורה הזאת הוא זימן אליו את אנשי הימ"ר ואמר להם שעינה של התקשורת תהיה פקוחה על הפרשה, שמדובר בעניין רגיש מאוד, ושלא ירביצו להם. אנשי הימ"ר הבטיחו שלא יגעו בחשודים. בגלל ההבטחה הזאת הם הוציאו אותם מתוך תחנת המשטרה לכל מיני מקומות פתוחים, ושם עינו אותם. כולם ידעו, כל הפיקוד הבכיר של המשטרה, ולא הצליחו למנוע את זה. באותה תקופה פנו אלי כמה עיתונאים והעלו שאלות בעניין המכות. הפיקוד הבכיר של המשרה הורה לי להכחיש את זה מל וכל. 'אנחנו אף פעם לא מודים במכות', כך אמרו לי". (ברגמן, 2004)

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ש' לוין, נעתר לבקשת היועמ"ש והורה על קיום משפט חוזר (מ"ח 1966/98):

כפי שצוין בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הורשעו המבקשים כולם על יסוד הודאותיהם במשטרה שנתקבלו על ידי בית המשפט. זה דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה על מעשים אפלים שנעשו בנאשמים, על מכות וחבלות בכל חלקי גופם ועל עינויים וחקירות ממושכות. בית המשפט נתן באופן כללי אמון בגירסת אנשי המשטרה. והנה נתברר כי פקד (בדימוס) ש. שמחי (להלן- שמחי), שהיה אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה, הושפלו החשודים, הוכו והודאותיהם הוכתבו ושוכתבו וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו העידו שקר בבית המשפט המחוזי (ההדגשות שלי. פ.י.). בעקבות הדברים האלה נערכה חקירה שבעקבותיה לא אותרו תיקי המשטרה הקשורים לפרשת מע"ץ ונחקרו החוקרים, קציני המשטרה מהדרג הפיקודי והמבקשים. היועץ המשפטי לממשלה הביא בחשבון את העובדה שעדותו של שמחי היא עדות כבושה ושבחינת עדותו של שמחי תיעשה אך במסגרת החומר המשפטי שעמד לפני הערכאות השיפוטיות שטיפלו בתיק. הוא נתן את דעתו לנתונים אובייקטיבים שיש בהם לתמוך בגרסת המבקשים ולמידת השתלבותה של הראייה החדשה במכלול הראיות, כמו לשאלת מהימנותה של עדות שמחי וסימני השאלה הנלווים אליה; הוא גם הביא בחשבון את חלוף הזמן הרב - כעשרים שנה - מאז תחילת החקירה, הוא אף הביע ספק אם בנסיבות העניין יהיה בכוחו של משפט חוזר להביא לחקר האמת; עם זאת מסקנתו הסופית הייתה כאמור לעיל.

כתוצאה מכך, בוטל כתב האישום נגדם והארבעה קבלו פיצוי, ביחס לתקופות המאסר שריצה כל אחד מהם. גדעון הררי קיבל 980 אלף ש"ח, יעקב בלדוט קיבל 383 אלף ₪, אורי גולברי קיבל 781 אלף, ויוסף רחמים קיבל 367 אלף ₪. הארבעה לא הסתפקו בכך, ובעת כתיבת שורות אלה יושב בית המשפט המחוזי בתל אביב על תביעת הפיצויים שהגישו. במסגרת פשרה שהציע השופט, שמואל ברוך, אמורים הארבעה לקבל סכום שינוע בין 9.5 ל- 13.5 מליון ₪ (הראל, 2005).

ועדת זיילר, 2007

ממצאי ועדת הבדיקה לבחינת מערכת אכיפת החוק בפרשת פריניאן והשוטר צחי בן-אור ז"ל (ועדת זיילר, 2007) פורסמו בפברואר 2007. דוח זה רצוף לכל אורכו בטענות על תרבות שקר הנהוגה במשטרה. בפרק: "אי גילוי ואמירת אמת" נכתב כך:

11.20 במהלך הדיונים נתקלנו לא אחת במקרים של אי אמירת אמת ושל דיווח פסול או היעדר דיווח מצד נושאי תפקידים במשטרה... כל אלו, ורבות אחרות, מצביעות על חשש לקיום תרבות של הסתרת מידע, מתן דיווח חלקי או כוזב, ואף מתן הודעות שקר ועדות שקר, ברבדים שונים, גם גבוהים, של המשטרה (ההדגשות שלי. פ.י.).

1121 לא ניתן להתעלם מהתחושה שהשוטרים... נמנעו מלספר את כל היגוע להם... לא ניתן היה שלא לחוש בלא מעט מקרים שהיו תיאומי עדויות בין שוטרים שהופיעו בפנינו(ההדגשות שלי. פ.י.).

[תמונתו של השופט ורדימוס זיילר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של מדינת ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

.

. [בתמונה: תרבות של שקר... יהושע (ג'וש) בריינר, הארץ, 03.02.202210:52: "השר לשעבר אמיר אוחנה מתח היום (חמישי) ביקורת חריפה על שב"ס והמשטרה בעדותו בוועדת הבדיקה הממשלתית לבריחת האסירים מכלא גלבוע. "גם במשטרה וגם שב"ס, מבחינת תרבות ארגונית, יש קושי באמירת אמת", אמר אוחנה, ולאחר מכן ציין כי הדבר בלט בעיקר משטרה. לדבריו, הוא אינו יודע לומר "האם זה מתחיל מלמטה ומגיע עד למעלה, ואז גם לשר מדווחים דיווחים שאינם אמת"]

[בתמונה: תרבות של שקר... יהושע (ג'וש) בריינר, הארץ, 03.02.202210:52: "השר לשעבר אמיר אוחנה מתח היום (חמישי) ביקורת חריפה על שב"ס והמשטרה בעדותו בוועדת הבדיקה הממשלתית לבריחת האסירים מכלא גלבוע. "גם במשטרה וגם שב"ס, מבחינת תרבות ארגונית, יש קושי באמירת אמת", אמר אוחנה, ולאחר מכן ציין כי הדבר בלט בעיקר משטרה. לדבריו, הוא אינו יודע לומר "האם זה מתחיל מלמטה ומגיע עד למעלה, ואז גם לשר מדווחים דיווחים שאינם אמת"]

[לקובץ המאמרים: 'כשהאמצעי הופך למטרה - הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'תרבות של שקר' בצה"ל, לחצו כאן]

העשרה

מקורות

  • אריה יואלי (2019), כמו לגבי החיילות הדתיות: צה"ל שיקר גם לגבי החרדים המתגייסים, סרוגים, 4/12/19.
  • אדן אברהם (1992), טיוטת דו"ח ביקורת בנושא הטיפול המערכתי בתופעת אלימות השוטרים, ירושלים: משרד מבקר המשטרה.
  • אדן אברהם (1993), דו"ח ביקורת בנושא הטיפול המערכתי בתופעת אלימות השוטרים, ירושלים: משרד מבקר המשטרה.
  • אורן אמיר (2007), שבוע בחייו של דודי כהן, הארץ, 11/5/07: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/SearchArticle.jhtml
  • בן-פורת יוסף (1988), מחסום לתוהו, תל אביב, משרד הביטחון, ההוצאה לאור.
  • בנא ג'לאל ועתי"ם (2002), המחוזי זיכה את ברנס מרצח רחל הלר מ"שיקולי צדק", הארץ, 12/12/02, ע' א8.
  • בר-לב אורי (2008א'), הצעה לשינוי במבנה משטרת ישראל ובתהליכי עבודתה, מחוץ לקופסה, חשיבה אחרת על עבודת משטרה, גיליון מיוחד, יולי 2008.
  • בר-לב אורי (2008ב'), המועצה הציבורית המייעצת למפקד המחוז הדרומי של המשטרה, מחוץ לקופסה, חשיבה אחרת על עבודת משטרה, גיליון מס' 2, יולי 2008.
  • ברגמן רונן (2002א'), צדק מאוחר, ידיעות אחרונות, 24 שעות, 20/5/02, ע' 9.
  • ברגמן רונן (2002ב'), "אני לא מפלצת", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 16/8/02, עמ' 23-22.
  • בשן טל (1994), וינשטוק משחררת ניצרה, מעריב - סופשבוע, 10/6/94, עמ' 20-17.
  • גוטמן יחיאל (1995), טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300, תל אביב: ידיעות אחרונות.
  • גולדברג עזרא (1983), האמת על פרשת ברנס, רחובות: עידנים וידיעות אחרונות.
  • גולדברג מיכל (2002), הפרשה שהסעירה את המדינה, ידיעות אחרונות, 15/3/02, ע' 7.
  • גולדברג מיכל, ברגמן רונן (2003), "המערכת צריכה לעשות חשבון נפש", ידיעות אחרונות, 24 שעות, 24/9/03, עמ' 3-2.
  • גורלי משה (2002), מחאה ציבורית ומשפטית על עמדת המדינה, הארץ, 12/12/02, ע' א8.
  • גורלי משה (2003ב'), הטלפון האחרון של חיים כהן, מוסף הארץ, 3/1/03, ע' 10.
  • גימשי דני (1992), פיתוח מנהיגות במשטרת ישראל, ירושלים: משטרת ישראל, מטא"ר, אגף כח-אדם.
  • גימשי דני (2003), משטרה בדמוקרטיה, ירושלים: משטרת ישראל, אגף משאבי אנוש.
  • גימשי דני, מערכת הצדק בפלילים – אכיפת החוק בחברה דמוקרטית, 2007, ראשון לציון: פלס, ע' 156.
  • "דוח סירוטה-איתן" (1980), סירוטה א., איתן ש. ועדה לבדיקה: א. טענות בדבר שימוש בכוח בעת חקירה ומעצר ב. דרכי בדיקת התלונות ע"י המשטרה, תל-אביב.
  • היימן יוסי (2007), קידום באמצעות ועדות מינויים – אלטרנטיבה לדרך הקידום הקיימת בארגונים צבאיים, גלילות: המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות, המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
  • העצני נדב (1998), השחיתות הגדולה של שנות ה - 50, מעריב, מוסף פסח, 10/4/98, עמ' 32-35.
  • הראל צבי (2005), בית המשפט הציע פשרה: עד 13.5 מליון פיצוי לנאשמים לשעבר בפרשת כנופיית מע"ץ, www.haaretz.co.il, 11/1/05.
  • וייסבורד דויד, שלו אורית, אמיר מנחם (2001), דו"ח למחקר הערכה בתחום השיטור הקהילתי בישראל, מדינת- ישראל, המשרד לבטחון הפנים, לשכת המדען הראשי, המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
  • ועדת אור (2003), דין וחשבון, ועדת החקירה הממלכתית  לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים באוקטובר 2000, ירושלים, כרך ב', שער שישי: סיכום ומסקנות.
  • ועדת קרמניצר (1994), דו"ח הוועדה בנושא הטיפול המערכתי באלימות שוטרים, ירושלים: מדינת ישראל, משרד המשטרה.
  • חכימי עדית (2007), היבטים צבאיים ואזרחיים בהבניית תפקיד השוטר בישראל, גלילות: המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות, המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
  • ידיעות אחרונות (1999), "ראיתי שוטרים עומדים במסדרון, מתאמים עדויות בפרהסיה", ידיעות אחרונות, 15.10.99.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית (1994), סטייה משטרתית כתוצר לוואי של עבודת המשטרה, סטטוס, גיליון  42 , עמ' 40-37.
  • יחזקאלי פנחס, שלו אורית, צדק בקצה האלה, סטטוס, גיליון 34, מרץ 1994, עמ' 35-38.
  • כן הופיע ב - מנהלים משטרה, גיליון מס' 8, אוגוסט 1994, עמ' 23-27.
  • לנסקי נעמה, סבן איציק (2016), מה יותר חשוב: שלא תהיה בהלה בתל אביב, או שלא יהיו עוד הלוויות, ישראל היום, שישבת, עמ' 21-12.
  • יחזקאלי פנחס (2004), מבוא ללימודי משטרה ושיטור, תל אביב: משרד הביטחון.
  • יחזקאלי פנחס (2008), רעיון מחולל, כתבה שלישית בסדרה, מראות המשטרה, גיליון 226, עמ' 31-28.
  • כספית בן (1993), בוז לכחולי המדים, מעריב, סוף שבוע, 9.10.93, עמ' 65-62.
  • מבקר המדינה, דוחות מס' 36, 37, 40, 41.
  • מושקוביץ ישראל (2002), הוא זכאי, ידיעות אחרונות, 12/12/02, ע' 18.
  • מ"ח 99 / 3032, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, נו (3) 354.
  • מ"ח 1966/98, גדעון הררי נ' מ"י, [פדאור (לא פורסם) 98 (3) 166].
  • מח 02 /4181, עמוס סולמי נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פדאור (לא פורסם) 02 (2) 41].
  • מן קנת (2003), הקדמה לספר: נקדימון ישגב, הגנה מן הצדק, תל אביב: נבו, עמ' 16-15.
  • מקגרגור דגלס א' (2007), השתנות תחת אש – מהפיכה בצורת הלחימה של אמריקה, תל אביב: המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, המכללה הבין זרועית לפיקוד ומטה, צה"ל; ומשרד הביטחון.
  • משרד המשטרה (2003), פרס שר המשטרה למחקר ולפיתוח לשנת 1993, ירושלים: מדינת ישראל.
  • נאה בוקי (2004), "הגנה מן הצדק – רק במקרים מיוחדים", ידיעות אחרונות, 4/3/04, ע' 4.
  • ע"א 65/57, אליקים העצני ואח' נ' עמוס בן גוריון, פד"י כרך י"א, תשי"ז-תשי"ח – 1957, ע' 403, פי"ם, כרך כ"ח, תשי"ז – 1957, ע' 3.
  • ע"א מס' 256/57 ו- 263/57, ש. אפלבוים, ו- 2 אח' נ' עמוס בן גוריון, ש. סימונסון נ' עמוס בן גוריון, פ"די י"ד (2), עמ' 1205.
  • ע"פ 190/82, שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225.
  • ע"פ 127/76, ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 507.
  • קונדה גדעון (2000), מהנדסים תרבות - שליטה ומסירות בחברת היי-טק, (תרגום: אהוד תגרי), חרגול - הוצאה לאור, תל-אביב.
  • קים ישראל, יחזקאלי פנחס, ברוכמן אבי (1999), התפתחות השיטור הקהילתי בישראל: עקרונות ויישומים, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן, בית הספר לחינוך, המכון למחקר ולחינוך קהילתי, דו"ח מחקר מס' 13.
  • רונן אביהו (1996), אתוסים צבאיים, היבטים היסטוריים של אתיקה צבאית, אצל: רונן אביהו (עורך), צבא ואתיקה, חיפה: מפקדת קצין חינוך וגדנ"ע ראשי ובית הספר לפיתוח מנהיגות, צה"ל.
  • רונן משה (2004), בשם הצדק, ידיעות אחרונות, 1/1/04, ע' 4.
  • ריבה תמי (1988), עלייתה ונפילתה של שורת מתנדבים, גלילות: המכללה לביטחון לאומי.
  • שדמי אראלה (2012), ארץ מאובטחת: משטרה, שיטור והפוליטיקה של הביטחון האישי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
  • שפירא ראובן (4/7/96), "בכירים במשטרה: שוטרי אשקלון שבילו בבית בושת יועמדו לדין משמעתי", הארץ, עמ' א9.
  • ת"פ 761/77 (מחוזי תל אביב), 664/77, מ"י נ' עמוס סולמי.
  • ת"פ 233/81 (מחוזי ירושלים), מ"י נ' שאול מרקוס.
  • ת"פ 4063/98 (מחוזי תל אביב), מדינת ישראל נגד גדעון הררי ואח'.
  • ת"פ 001212/02 (מחוזי נצרת), מ"י נ' עמוס בן כלפו ברנס.
  • ת"פ (באר-שבע) 4026/03, מדינת ישראל נ ג ד נמיק אליאב ואזולאי אפרים, הכרעת דין מיום 4/5/04.
  • Chan‏ Janet B. L (1997), Changing Police Culture, Cambridge: University Press.
  • Crank J. P. (1998), Understanding Police Culture, Cincinati, OH, Anderson.
  • Deal Terrence E., Kennedy Allen A. (1982), Corporate Cultures, Reading, Mass: Addison -Wesley.
  • GregoryKathleen L.,(1983) Native-View Paradigms: Multiple Cultures andConflicts in Organizations, Administrative Science Quarterly, vol. 28, p. 359-376.
  • Herbert S. (1998), “Police Subculture Reconsidered”, Criminology, 36(2): 343-369.
  • Klockars C. B. (1984), “Blue Lies and the Police Playboys: The Moralities of the Police Lying”, American Behavioral Scientist, 27(4): 529-544.
  • Paoline E. A., Myers S., Worden R. E. (2000), “Police Culture, Individualism and Community Policing.” Justice Quarterly 17(3): 575-605.
  • Peters Thomas, Waterman Robert H.,In Search of Excellences, Cambridge, Mass: Harper & Row, 1982.
  • Skolnick Jerome H. (1980), A Sketch of the Policeman's Working Personality, In George F. Cole (ed.), Criminal Justice: Low and Politics, North Scitaute Mass: Durbury, pp. 118-137.
  • Skolnick J. H., Fyfe J. J. (1993), Above the Law, New-York: The Free Press.
  • Silver Allan (1967), The Demand for Order in Civil Society: A Review of Some Themes in the History of Urban Police and Riot, in: The Police: Six Sociological Essays, David J. Bordua, ed., NY: John Wiley & Sons, pp. 1-24.
  • The Knapp Commission (1973), The Knapp Commission Report on Police Corruption, NY: George Braziller.
  • Westley W. A. (1956), “Secrecy and the Police”, Social Forces, 34.
  • Westley W. A. (1970), Violence and the Police, Cambridge, Mass: The MIT Press.
  • Wikipedia: The Blue Code of Silence
  • WordWeb online: blue wall of silence

69 thoughts on “פנחס יחזקאלי: תרבות של שקר – ארגונים ביורוקרטיים משקרים!

  1. Pingback: פנחס יחזקאלי: החוק כמכשול להצלחה – אחד מסעיפי הקוד התרבותי של השוטרים - ייצור ידע

  2. Pingback: פנחס יחזקאלי: 'תפירת תיקים' / 'הטיית חקירות' על ידי המשטרה - ייצור ידע

  3. Pingback: פנחס יחזקאלי: עדות של בלש על התרבות הארגונית המשטרתית - ייצור ידע

  4. Pingback: פנחס יחזקאלי: בגידת הפיקוד העליון בשוטרים הקריסה אותה מבפנים - ייצור ידע

  5. Pingback: פנחס יחזקאלי: עבריינים במדים או גיבורים? ספרו הראשון של שלמה בלישה - ייצור ידע

  6. Pingback: פנחס יחזקאלי: חברות מעל הכל! – אחד מסעיפי הקוד התרבותי של השוטרים - ייצור ידע

  7. Pingback: אבי ברוכמן: משטרת ישראל ותרבות השקר - כולם מרמים את כולם... - ייצור ידע

  8. Pingback: פנחס יחזקאלי: מכסות בדוחות תנועה - השקר הלבן שלא נגמר... - ייצור ידע

  9. Pingback: עמר דנק: פיתחנו תרבות לאומית של שקר עצמי! - ייצור ידע

  10. Pingback: הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  11. Pingback: פנחס יחזקאלי: 'תפירת תיקים' / 'הטיית חקירות' על ידי המשטרה - ייצור ידע

  12. Pingback: פנחס יחזקאלי: עדות של בלש על התרבות הארגונית המשטרתית - ייצור ידע

  13. Pingback: פנחס יחזקאלי: עבריינים במדים או גיבורים? הספר של שלמה בלישה - ייצור ידע

  14. Pingback: אבי ברוכמן: משטרת ישראל ותרבות השקר - כולם מרמים את כולם... - ייצור ידע

  15. Pingback: כשהאמצעי הופך למטרה: הכל על הסטטיסטיקה המשטרתית - ייצור ידע

  16. Pingback: עמר דנק: תגובה לאלוף במיל' יצחק בריק - ייצור ידע

  17. Pingback: תרבות של שקר בצה"ל - ייצור ידע

  18. Pingback: יצחק בריק: זיוף ומרמה, בהצגת מספרי החרדים המתגייסים, מחייב חקירה משטרתית! - ייצור ידע

  19. Pingback: אלעד רזניק: הראליטי הצבאי - מי גונב ראשון... - ייצור ידע

  20. Pingback: יצחק בריק: רעה חולה ושמה דיווחי השקר בצה"ל... - ייצור ידע

  21. Pingback: יצחק בריק: רעה חולה ושמה דיווחי השקר בצה"ל... - ייצור ידע

  22. Pingback: הכל על תרבות ארגונית באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  23. Pingback: יצחק בריק: קשר של שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל - ייצור ידע

  24. Pingback: 'קוד הנאמנות' באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  25. Pingback: זמן 'הבשלה' של עובד חדש - ייצור ידע

  26. Pingback: מכסות בדוחות תנועה: השקר הלבן שלא נגמר... - ייצור ידע

  27. Pingback: מכסות בדוחות תנועה: השקר הלבן שלא נגמר... - ייצור ידע

  28. Pingback: זה לא החינוך. זו הקבוצה! - ייצור ידע

  29. Pingback: 'תפירת תיקים' / 'הטיית חקירות' על ידי המשטרה - ייצור ידע

  30. Pingback: לארגון יש חיים משל עצמו, השונים מחיי עובדיו - ייצור ידע

  31. Pingback: תכונות מתהוות: מה שהופך קבוצה לשונה מסכום חלקיה - ייצור ידע

  32. Pingback: תרבות, סטייה, אלימות ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  33. Pingback: כשהשוטרים מרגישים נבגדים... - ייצור ידע

  34. Pingback: גילויי תרבות השקר במשטרת ישראל - ייצור ידע

  35. Pingback: הכל על כתפיה של קצינה אחת? באמת? - ייצור ידע

  36. Pingback: נושא לימוד: תרבות ארגונית - ייצור ידע

  37. Pingback: תרבות ארגונית אוחזת גם במנהלים! - ייצור ידע

  38. Pingback: היום שבו המשטרה כמעט ניצלה... - ייצור ידע

  39. Pingback: "משטרה בתנועה מגונה": הסלוגן שהקפיץ את היועץ המשפטי של המשטרה - ייצור ידע

  40. Pingback: אנציקלופדיה לבריאות המשטרה - ייצור ידע

  41. Pingback: תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע' - ייצור ידע

  42. Pingback: עמיר מולנר וה'טמטום המשטרתי' - ייצור ידע

  43. Pingback: אנשי המודיעין שהחליפו צד ושכחו לחזור... - ייצור ידע

  44. Pingback: למה הם שוכחים לחזור? אנשי המודיעין שהחליפו צד... - ייצור ידע

  45. Pingback: יעדי אדם או יעדי מקום? - ייצור ידע

  46. Pingback: המשטרה בעידן אלשייך - מאזן ביניים - ייצור ידע

  47. Pingback: שחיתות של שוטרים: אוכלי בשר ואוכלי עשב... - ייצור ידע

  48. Pingback: אתיקה מקצועית אלטרנטיבית של שוטרים - ייצור ידע

  49. Pingback: אתיקה מקצועית אלטרנטיבית של שוטרים - ייצור ידע

  50. Pingback: למה אנחנו מצפים מניצבי המשטרה? שיעור בסיסי בבכירות - ייצור ידע

  51. Pingback: מה אנחנו מצפים מניצבי המשטרה? שיעור בבכירות - ייצור ידע

  52. Pingback: שחיתות של שוטרים: אוכלי בשר ואוכלי עשב... - ייצור ידע

  53. Pingback: שירות בתי הסוהר - הערכת מצב סובייקטיבית, פברואר 2016 - ייצור ידע

  54. Pingback: איך עובדים על הסטטיסטיקה המשטרתית? - ייצור ידע

  55. Pingback: נושא לימוד: משטרת ישראל - מאפיינים תרבותיים - ייצור ידע

  56. Pingback: שלמה בלישה: האם אנשי המודיעין המשטרתי הם עבריינים במדים או גיבורים? - ייצור ידע

  57. Pingback: שלמה בלישה: האם אנשי המודיעין המשטרתי הם עבריינים במדים או גיבורים? - ייצור ידע

  58. Pingback: אנטי אנטלקטואליזם מקצועי: מגן התרבות המשטרתית - ייצור ידע

  59. Pingback: אנטי אנטלקטואליזם: מגן התרבות המשטרתית - ייצור ידע

  60. Pingback: הרפורמות במשטרה - בעקבות השב"כ - ייצור ידע

  61. Pingback: אוי, התרבות הארגונית... - ייצור ידע

  62. Pingback: על מה הם מלינים? - ייצור ידע

  63. Pingback: נושא לימוד: האם משטרה מורידה פשיעה? - ייצור ידע

  64. Pingback: עדות של בלש על התרבות הארגונית המשטרתית - ייצור ידע

  65. Pingback: מה משמעות ההתקפות חסרות התקדים על המפכ"ל בתקשורת? - ייצור ידע

  66. Pingback: טפשות משטרתית וסיבותיה - ייצור ידע

  67. Pingback: נושא לימוד: משטרת ישראל - מאפיינים תרבותיים - ייצור ידע

  68. Pingback: קיץ באוניברסיטת חיפה - היום השלישי - ייצור ידע

  69. Pingback: קיץ באוניברסיטת חיפה - היום השלישי | ייצור ידע

Comments are closed.