יעקב עמידרור: על מה אנחנו נלחמים ואיך נכון לעשות זאת

[בתמונה: הסכמי אוסלו כסוס טרויאני... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי dimitrisvetsikas1969 לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

מאז הסכם אוסלו, בספטמבר 1993, ועד פריצת העימות המזוין עם הפלסטינים, בספטמבר 2000, התקדמנו עם הפלסטינים כברת דרך ארוכה. על כן, רבים התפלאו כשפרצו המאורעות והחלה הלחימה.

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]

המאפיין העיקרי של כברת דרך זאת היה שינוי רצוף של עמדות ישראל בכיוון עמדות הפלסטינים, בעוד שהפלסטינים לא וויתרו כמעט על שום דבר, יחסית לעמדותיהם בתחילת המשא ומתן, החל מועידת מדריד ואילך. מלבד הכרה של יאסר ערפאת (ראו תמונה משמאל) בעובדת קיומה של מדינת-ישראל בהסכם אוסלו עצמו, והבטחתו להילחם נגד הטרור, תרמו הפלסטינים אך מעט לשם קיומו של התהליך.

[מקור תמונתו של יאסר ערפאת משמאל: לשכת העיתונות הממשלתית]

לעומת זאת, הם שימרו את יכולת הטרור והשתמשו בה מעת לעת, המשיכו בהסתה ובנו צבא של ממש מבחינת גודלו וחימושו, בניגוד להסכם.

היותם הצד המקבל הינה טבעית, ונובעת ממצב העניינים בשטח. לעומת זאת, העובדה שלא הסכימו לוותר על שום עמדת מוצא, והחליטו להמשיך ולראות במאבק המזוין חלק אינטגרלי במשא ומתן (גם בתקופת ראשי הממשלות שהלכו לקראתם כיצחק רבין ושמעון פרס ז"ל) הינה פרי החלטה מודעת בעלת משמעות מדינית.

הסיבות לכישלון המשא ומתן בקמפ דויד

לאחר שבע שנים, בקיץ 2000, הגיעו הדברים לידי מבחן בקמפ-דיוויד. המשא ומתן בארצות-הברית "נתקע", ככל שניתן לשפוט על-פי הזיכרונות שפורסמו וההסברים ששמעתי, לא צלח משלוש סיבות:

הראשונה: זכות ליהודים בהר הבית

מדינת-ישראל ביקשה שיירשם בהסכם, שיש ליהודים זכות בהר הבית, אם כי הריבונות בהר תימסר במלואה לפלסטינים. ל"זכות היהודים" לא היה שום היבט מעשי, מלבד הבטחת הפלסטינים לא לחפור בהר. הפלסטינים לא היו מוכנים להכיר בזכות זאת. הם הסכימו לאפשר ליהודים להתפלל תחת ריבונותם בכותל המערבי, "לערוך טקסים דתיים", כמו שקרא לזה אבו מאזן. רבים יאמרו, כי עניין זה אינו החשוב מבין שלוש המחלוקות, שכן, המדובר בנושא בעל משמעות דתית, שאלה של זכות תאורטית ולא בעניין קיומי. אך לאמתו של דבר, יורד הוויכוח לעומק שאלת השייכות שלנו לארץ ישראל והלגיטימיות של מדינה יהודית דווקא כאן. לכן, לעניות דעתי, אין מדובר במחלוקת של מה בכך, ולא בכדי, לא היו הפלסטינים מוכנים להכניס להסכם סעיף, שיש בו משום הסכמה עם זכות זאת.

אנשים בעלי השקפת עולם ראלית יותר יטענו, כי הפערים החשובים היו דווקא בשני התחומים הבאים, בגלל היותם בעלי משמעות מעשית.

השנייה: זכות השיבה

זכות השיבה מעוגנת בהחלטת האו"ם 194. נציגי ישראל הבהירו, שלא יסכימו להכיר בזכות השיבה, שכן, זכות השיבה פירושה אבדן זהותה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. הפלסטינים מדברים על חזרתם, הכמעט מידית, של כל פליטי לבנון (בערך שלוש מאות וחמישים אלף), קרי, להגדיל בשליש את מספר הפלסטינים אזרחי ישראל, והם היו מוכנים לדון על גודל התוספת כל שנה מעבר לכמות זאת. הפלסטינים לא הסכימו לוותר על הדרישה מישראל להכיר בזכות השיבה מבחינה מוסרית, והיו נכונים לדון רק על כמות הפליטים שיחזרו, ועל האופן שבו יתבצע תהליך השיבה.

[הכרזה: ייצור ידע]

לטענתו של מר יוסי ביילין, שהיה אחראי למשא-ומתן בנושא הפליטים וזכות השיבה בטאבה, ניתן היה לסגור את הפערים. ככל שניתן לשפוט, הדבר נכון, ובלבד שישראל הייתה מקבלת את הדרישה הפלסטינית העקרונית (הכרה מוסרית), ומוכנה גם לזכות שיבה מעשית לא מבוטלת. משתתפי טאבה האחרים מנתחים את המשא ומתן בעניין הפליטים בפחות אופטימיות.

הפער השני נובע מכך, שמדינת-ישראל ביקשה, שבתום המשא ומתן, לכשיושג הסכם ויוותר רק טקס החתימה, הפלסטינים יצהירו ויודיעו פורמלית, ש"ההסכם מהווה את סוף הסכסוך", וכי אין להם, מעבר למוסכם, שום תביעות מישראל. ערפאת לא היה מוכן להתחייב על כך, ונשאלת השאלה מדוע. קיימת אפשרות, לא בלתי סבירה, על-פי פרסומים גלויים, כי ערפאת לא היה מוכן להתייחסות בעלת אופי שכזה, משום שחזר לפעול על-פי תורת השלבים.

עיקרה של תורת השלבים: הפלסטינים יקבלו כל מה שמדינת-ישראל תוותר עליו, על-מנת להמשיך את המלחמה ממצב נוח יותר, עד שתוקם מדינת פלסטינית מן הים ועד לירדן (לפחות). פייסל חוסייני בזמנו אמר זאת, ואנשים סביב ערפאת אומרים זאת. פייסל חוסייני, בראיון לעיתון מצרי, לפני מותו, השתמש בביטוי בעל קונוטציה ברורה: "הסכמי אוסלו היו סוס טרויאני" (ראו תמונה משמאל).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי StoryTolley לאתר Pixabay]

לפי הסבר זה, אין פלא שערפאת לא היה מוכן לחתום על מסמך, שבו הוא עצמו מודה בזכות קיומה של מדינת-ישראל, מסמך בו יוסכם, כפי שדרשה ישראל, כי לפלסטינים אין יותר דרישות ממדינת-ישראל. את זה לא נדרשו לעשות לא המצרים ולא הירדנים, וערפאת לא רוצה להיות מי שנותן לכך את הגושפנקה. בשולי הדברים אעיר, שגם נושאי ביטחון שונים לא נסגרו, אך לא הם היו בלב ליבו של המשבר בקמפ-דיוויד, בספטמבר 2000.

מכאן גם עולה התשובה הברורה לשאלה על מה המלחמה. רוב הישראלים תופסים את המדינה היהודית כאינטרס קיומי של מדינת-ישראל. עבורם, המלחמה היא על כך, שלא תהיה זכות שיבה, וההסכם יהיה סופו של הסכסוך. למאמינים, שיהודים צריכים להיות הריבון בירושלים, המלחמה היא גם כדי להישאר בירושלים, ולמנוע "ציונות ללא ציון". עבור מי שחושב, שישראל חייבת לשלוט ביהודה ושומרון, משום ששם ערש תרבותנו והמולדת הלאומית שלנו, המלחמה היא גם כדי להישאר ביהודה ושומרון. הממשלה הנבחרת של מדינת-ישראל היא שתחליט היכן יעבור קו הוויתורים, ועל מה בדיוק נלחמים. אך ברור, שכל עוד נכללת במאבק ההכרעה על זכות השיבה וסוף הסכסוך, החשיבות של תוצאות הלחימה הזאת הינה קריטית למדינת-ישראל.

איני רוצה להיכנס לשאלה, מדוע פרצה הלחימה הזאת דווקא בראש השנה התשס"ב. לדעתי, הדבר פחות חשוב, כי כל הערכה שהיא מובילה בסוף למסקנה, שתוצאות מלחמה זו ישפיעו מאד על עתידנו כאן, ולא בכדי, קוראים לה הפלסטינים "מערכת ירושלים והשיבה".

אני מבקש להקדיש כמה מילים ללחימה עצמה. יש טענה, שהסכסוך ייגמר רק בתהליך מדיני. נדמה לי, שאומנם אין דבר ברור יותר מכך, שבסופו של דבר יהיה תהליך מדיני, אך אין איש יודע, אם הוא יסיים את הסכסוך.

אפילו מלחמת העולם השנייה נגמרה בתהליך מדיני. בגרמניה, הגיעו בנות הברית עד הבונקר של היטלר. בטוקיו, נכנע הקיסר, אחרי שהטילו על יפן שתי פצצות גרעיניות, ואז התחיל תהליך מדיני. מה היה התהליך המדיני? מדינות המערב, כמנצחות, כפו דמוקרטיה על גרמניה ועל יפן. דרך אגב, האגדה שאי אפשר לשנות עם ואידאולוגיה בכוח אינה נכונה לחלוטין. אצל שתי אומות איתנות אלה, הגרמנים והיפנים, שונתה התרבות הפוליטית לחלוטין באמצעות הכוח. כך, למשל, כותב החוקה היפנית היה הגנרל האמריקאי דגלאס מקארת'ור (ראו תמונה משמאל), וחוקה זו מחייבת ביפן עד היום.

[תמונתו של הגנרל מקארתור משמאל היא נחלת הכלל]

לכן, נכון יותר לומר, שסכסוך אומנם מסתיים, בדרך-כלל, בתהליך מדיני, אבל במקרים רבים מאוד אין פותחים בתהליך מדיני, לפני שהצד השני משוכנע בכוח הכוח, שאין לו אלטרנטיבה, אלא התהליך המדיני.

לכן, גם המלחמה הזאת, קרוב לוודאי, תוכרע קודם כל בכוח, ולא יהיה תהליך מדיני, אם לא יהיה ברור לצד השני, שבטרור הוא לא ישיג דבר, אלא רק יפסיד. את זה ניתן להוכיח לו, קודם כל, בשדה הקרב. המאמצים האחרים: הדיפלומטי, הכלכלי, ההסברתי וכדומה, צריכים לתמוך את המאמץ הצבאי, והם חשובים מאוד, אך אין הם מנצחים במקומו.

שתי שאלות ניתן לשאול לגבי מלחמה זאת:

  • מהי המטרה של ישראל בלחימה, מעבר לשלילת ההישג שרוצים הפלסטינים להשיג?
  • האם המלחמה מוסרית?

התשובה לשאלה הראשונה נעוצה בפתיח שלי. היעד למלחמה מצוי במרחב הדעות המקובלות במדינת-ישראל, בין הבטחת שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון, לבין מאמץ להגיע להסכם עם הפלסטינים, שבבסיסו עומדים קווי 1967 משופרים. בכל מקרה, יידרשו הפלסטינים להכריז ולהסכים פורמלית על כך, שהם מוותרים על זכות השיבה, ושהסכם זה הוא סוף הסכסוך, ואין לפלסטינים תביעות נוספות מישראל. מדינת-ישראל תנצח, כאשר הפלסטינים יבינו, כי אין תוחלת בשימוש בכוח אלא רק במשא ומתן, שבו גם נותנים ולא רק מקבלים, ובמהלכו אין לגיטימיות להשתמש בטרור.

ובאשר למוסריותה של המלחמה, אפתח בהערה כללית. לא אבסס את טיעוני על כך שזו מדינה דמוקרטית, ושזכותה של הממשלה להחליט ושעל הצבא לבצע. לשמחתי, מוטיב חשוב זה כה ברור במדינת-ישראל, עד שאין טעם להאריך בו. ברצוני להדגיש את מה שמעבר לחשיבה הלגליסטית.

לאחרונה, ראיתי שלט על מכונית שאומר "אין מלחמה טובה ואין שלום רע". לדעתי זאת טעות בסיסית. מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה, שמהצד הבריטי ומהצד האמריקאי הייתה מלחמה טובה, ומהצד הגרמני הייתה רעה, כי המטרות של היטלר היו רעות, והמטרות של בריטניה וארצות-הברית היו מטרות טובות. היה כבוד להילחם בה בצד הנכון (אבי היה לוחם בצבא הבריטי), וכבוד היה להיהרג במלחמה נגד כוחות השחור, ואומנם, נהרגו מיליוני אנשים. מי שאומר ש"אין שלום רע", אומר שההסכם שהביא אתו צ'מברליין ממינכן, בו הוא הסכים עם היטלר על אבדן צ'כוסלובקיה הוא שלום טוב. והרי ברור שהיה זה שלום רע.

[בתמונה משמאל: ההסכם שהביא אתו צ'מברליין ממינכן היה שלום רע... התמונה היא נחלת הכלל]

כשמשתמשים בדוגמאות אלה נשמעת הטענה, כי היטלר הוא מקרה מיוחד. אני מסכים, שזה מקרה מיוחד של רע אין סופי, אך, לדעתי, הדוגמאות רלוונטיות.

עם זאת, אזכיר מלחמה נוספת, מלחמת האזרחים האמריקאית, הנחשבת מלחמה אכזרית במיוחד. גם היא הייתה מלחמה טובה מנקודת המבט של הצפון, אף על-פי שהצפון לא הותקף כלל, ולא נלחם כדי להגן על חייו. כולם יסכימו, וודאי, שמלחמה נגד העבדות היא מלחמה ראויה וצודקת, ולכן היא "מלחמה טובה". הדוגמאות מהעבר הינן ללא ניואנס פוליטי הקשור להווה ישראל, אם כי, רק מעטים יטענו, שמלחמת העצמאות שלנו הייתה מלחמה רעה מנקודת מבטנו. מפקדים ולוחמים בצה"ל חייבים לדעת, כי יש מלחמות טובות, נכונות וראויות. תלוי למען מה נלחמים.

[הכרזה: ייצור ידע]

לכן, פתחתי והסברתי על מה המלחמה. כדי שנבין, שאנחנו נלחמים פה מלחמה, שהיא נכונה מאוד, כי היא מגינה על העיקרון הבסיסי של קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית (וגם דמוקרטית, כי אם לא תהיה זאת מדינה יהודית סביר שלא תהיה גם דמוקרטית, כנהוג במזרח-התיכון), וכאמור, על מה לוותר ועל מה לא, תחליט הממשלה ותאשר הכנסת. הבסיס הזה צריך להיות נהיר עד תום.

ברור, עם זאת, שהניתוח שלי בדבר מוסריותה של המלחמה, על אף שנעשה בכלים מקצועיים, אין הוא נטרלי. הוא נתן עדיפות לאינטרסים מסוימים, מנקודת מבטי כיהודי-ישראלי, שבוחן את מדינת-ישראל מתוכה. אדם זר יכול להגיע למסקנה, שלא למד מדבריי, שהמלחמה מוצדקת, שהרי לא נורא, הוא יטען, אם היהודים יחיו בניו- יורק. הם חיים שם חיים טובים מאוד. לכן, הדיון והנימוק שלי אינם ניטרליים. בהקשר זה ברור, כי חיבור עמוק עם שורשינו ההיסטוריים והתרבותיים, עם היהדות על כל רבדיה, הוא בעל ערך רב באשר להצדקת קיומנו כאן, כמו גם באשר לסיכויינו לעמוד בלחץ.

אני מבקש לחזור, כדי לסגור מעגל, להבנה, שאם לא ננצח במלחמה לא יהיה תהליך מדיני, ולחבר טיעון זה לשאלת המוסר בלחימה. השאלה בלחימה מעין זאת היא כיצד להגדיר ניצחון. לא במובן המדיני, אלא במובן המעשי, ברמת הלוחמים. לדעתי, הדבר ברור מאוד, ומדגיש זאת הרמטכ"ל (דאז), רב-אלוף שאול מופז, בכל עת. בכל מפגש של אש וכוח בין צה"ל לבין הפלסטינים, צריך שייראה לעיני כל, כי המפגש הוכרע, באופן שאינו מותיר ספקות אצל אף אחד, יהודי, ערבי או אירופי. מנקודת מבטו של הלוחם ושל כל קצין בשטח, התשובה חייבת להיות מאוד ברורה: אם המשימה היא לתפוס מחבל - הוא נתפס; אם המשימה היא לחסל חוליה - היא מחוסלת; אם המשימה היא לתפוס מבוקשים - הם בידינו; ואם המשימה הינה למנוע ממבוקש להגיע ממקום א' למקום ב' - הוא אינו מגיע למקום ב'.

השיפוט של התוצאה חייב להיות ברור. לפעמים, עדיף, אולי, לא להיכנס לפעולות כוחניות, אם זה לא הזמן המתאים או אם זה לא נוח מסיבה אחרת. אולם, ברגע שנכנסנו לפעולה, התוצאה צריכה להיות ברורה לחלוטין, ללא תירוצים, ללא הסברים. התחקיר צריך לעסוק בלקחים, ובאיך עושים את זה טוב יותר, ולא בסיבות לאי השגת המשימה.

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

[התמונה המקורית: דובר צה"ל. הכרזה: ייצור ידע]

רק אם יהיה הצבר גדול של ניצחונות כאלה, יש סיכוי, אולי, שנגיע גם למשא ומתן המדיני. ללא הצבר שכזה, לא נגיע אליו. אין זה אומר, שאם יתחיל משא ומתן יהיה הסכם. זהו כבר סיפור אחר. תלוי מה רוצים בצד השני, מה אנחנו מוכנים לתת, ומה הפלסטינים מוכנים לתרום. אך, התנאי המוקדם ליכולת להתחיל משא ומתן הן ההכרעות ברמה הטקטית.

חיפשתי, בעברנו ההיסטורי, תשובה לשאלה, כיצד להתכונן למלחמה, וכיצד נכון להילחם כדי לנצח. מצאתי אותה בפרשת "לך לך" בספר בראשית. כתוב שם כך: "וישמע אברהם, כי נשבה אחיו (הכוונה ללוט, בן אחיו), וירק את חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלוש מאות, וירדוף עד דן ויחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו, ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק, וישב את כל הרכוש, וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים ואת העם".

ננסה לעקוב, כיצד הגיב אברהם אבינו מעת שהסתבר לו, שאחיו הלך בשבי, נראה שדרכו ברורה. הוא בנה, במשך שנים רבות, קבוצה של שלוש מאות ושמונה עשרה איש. הם "חניכיו" בלשון הכתוב. הוא יודע את ערכם, והם מכירים אותו. יש ביניהם אמון הדדי. הם סומכים עליו, והוא סומך עליהם. ניתן ללמוד מכאן, כי הכלל הראשון - ללוחמה בכלל ושל סוג הלחימה הזאת בפרט הוא, שעלינו לבנות כוחות מעולים. איכותם נובעת, בין השאר, מכך, שכולם מכירים היטב האחד את השני. מבחינת המפקד, כל אחד הוא בבחינת "חניך", הוא מכיר אותם, הוא יכול לסמוך עליהם, והם עליו. עיון מדוקדק בלשון הסיפור מבהיר, כי כל הפרשה כתובה בלשון יחיד. זאת משום, שהמהלך של אברהם בנוי כולו על דוגמה אישית. בכל מקום מודגש באופן הכתוב, כי המפקד הוא המוביל: "וירק" "וירדוף" "ויחלק", כי אין לכך תחליף.

אברהם מתחיל בבנייה של החניכים וממשיך בדוגמה אישית. אז מציין הכתוב "ויחלק עליהם לילה". בלילה יש לו יתרון. הוא מחלק את הכוח ותוקף את אויביו, לפחות, בשני מאמצים. זה הלקח השלישי: אחרי שיש לנו הכנה טובה ופיקוד מוביל, יש לאתר את חולשות האויב ויתרון כוחותינו, ואסור לוותר על התחבולה, כי אין ניצחון ללא תחבולה. בכל מקום שיש בעיה מבצעית, על כל מפקד ולוחם לשאול את עצמו: לקראת מה האויב לא מוכן, איך אפתיע אותו, כיצד אמצא מהלך, שהאויב לא ימצא לו מענה. לאברהם הייתה דרך: "ויחלק עליהם לילה", אך על כל אחד להחליט, בכל נקודה, בכל מבצע או מהלך קרבי, מהי התחבולה המתאימה.

[להרחבת המושג: 'תחבולה', לחצו כאן]

[בתמונה: פגישתם של אברהם ומלכיצדק. מלכיצדק מביא לחם ליין לאברהם לאחר נצחונו, ואברהם מוותר על חלקו בשלל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי © Ralph Hammann - Wikimedia Commons. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

ולבסוף כתוב: "וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק". אם יש לחימה, אז עד הסוף. אין ויתורים באמצע. זאת המשימה, והולכים לקראת השגתה עד תום. אם צריך ללכת מסדום עד דמשק ברגל, על-מנת להחזיר את לוט ואת כל הרכוש, אברהם עושה זאת. הוא לא מוותר לאויב ומחזיר את הכל, אנשים נשים וטף, וכל השלל שנלקח.

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'המלחמה העולמית הראשונה בספר בראשית', לחצו כאן] [למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'אברהם ומלחמתו במלכים', לחצו כאן]

אני מדגיש דברים אלה משום שבלחימה, כל לחימה, אך בוודאי בעימות המזוין המתמשך, בו אנו מצויים, חשוב לזכור את חמשת המרכיבים הבאים: הכנה, דוגמה אישית, ניצול היתרון היחסי, תחבולה ולבסוף - נחישות: החובה "ללכת עד הסוף". לא מרפים באמצע.

אלה הם חמשת המרכיבים האמתיים של הניצחון. הכל כבר נוסה, לפני כמעט 4000 שנה. אברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא גם מפקד כוח הפשיטה הראשון של העם היהודי. כדאי לזכור את המרחק שהוא הלך. לא בין קצה אחד של רמאללה לקצה השני, אלא מסדום ועד דמשק. הגאוגרפיה לא השתנתה.

הטיעון הראשון שלי היה, שהמלחמה ראויה ונכונה. הטיעון השני היה, שללא ניצחון צבאי לא יהיה משא ומתן מדיני. האמירה האחרונה עסקה בשאלה, כיצד להשיג את הניצחון. הדבר האחרון, שאני מבקש להדגיש הוא, שמוסר בלחימה הינו תנאי להצלחה. אין זה אילוץ. זהו תנאי להצלחה. לשם כך, עלינו להיות ממוקדים. אסור, שהסביבה האזרחית תיפגע, כשאנחנו נלחמים בטרור ובמבצעיו. אין שום הצדקה לכך, שאזרחים ייפגעו, משום שלידם ובתוכם חיים מחבלים, גם אם הם תומכים בהם. מדוע התנהגות מוסרית היא תנאי להצלחה, במיוחד בעימות מתמשך מסוג זה?

הסיבה הראשונה היא הדאגה לעצמנו וליכולתנו לתפקד. אם לא נשמור על עצמנו מפני סטיות במוסר, נשחית את עצמנו, ומערכת מושחתת לא יכולה להתקיים. על-מנת לשמור על עצמנו כצבא לוחם, אסור לנו לטעות ברמה המוסרית. מערכת לא מוסרית משחיתה את עצמה, מבלי משים, ולבסוף, מפסיקה לתפקד. עלינו לשמור על המוסר, ככל שרק אפשר, ולו מסיבות אגואיסטיות. לכן, יש להעניש את מי שפוגע במחויבות המוסרית במלוא הכוח. אם מתגלה כזה בקרבנו, יש לבערו מקרבנו ולהתייחס להענשתו כתהליך הבראה ולא כהלשנה. אם לא נדאג להפסקתה של התנהגות לא מוסרית, היא תחלחל, ואין לדעת היכן תיעצר. לעתים, אין היא נעצרת. לכן, כשמאתרים אותה, יש לשרשה. באקדמיה הצבאית "ווסט פוינט" מדיחים צוערים שמשקרים, אך מדיחים גם צוערים שלא מדווחים על אלה ששיקרו, כי חובתו של כל צוער לכלות את הרע מקרב המחנה.

[הכרזה: ייצור ידע]

הסיבה השנייה נוגעת ליחסנו עם הפלסטינים. אנחנו נלחמים מלחמה קשה, ארוכה, שתימשך אולי שנים, אך יש לנו אינטרס לצמצם את מספרם של אלה הנוקטים צעדים אקטיביים נגדנו. אף אחד שם לא אוהב אותנו במיוחד, ואנחנו רחוקים שנות דור מפיוס. אולם, צריך לצמצם את מספרם של אלה שמוכנים ליטול נשק כדי להילחם בנו או להתאבד. פגיעות בלתי הכרחיות באזרחים גורמות לכך, שהמעגל האקטיבי של השונאים גדל. בסדרת הטלוויזיה "טירונות" מובא קטע חשוב, שלפי דעתי, כל חייל צריך לראות. מוצגים בו שני אירועים שונים, שניהם במחסום: באירוע הראשון מגיע רכב מסחרי עמוס באבטיחים, ומאחר שחיילי הפלוגה שבמחסום איבדו חבר בקרב, 24 שעות קודם לכן, הם משמידים את האבטיחים תוך כדי חיפוש נשק, לכאורה. זה מעשה לא מוסרי, מזיק ובאופן ברור גם בלתי חוקי. כדי להבין זאת אין צורך בשום הסבר אינטליגנטי. השמדת רכוש, תוך התעללות בבעל הרכוש, הוא מעשה בלתי חוקי בעליל, ואין שום סיבה או הצדקה בעולם לבצע זאת כך.

האירוע השני מציג בעיה סבוכה יותר. למחסום מגיעים אב ובתו הקטנה. הסמל, המפקד על המחסום, אומר להם בנימוס: "אני רוצה לתת לכם לעבור, אבל האישור שלכם כבר לא תקף. סעו לממשל והביאו אישור". האב עונה: "אם ניסע לממשל זה ייקח זמן, ובתי צריכה בדחיפות טיפול רפואי", החייל משיב, שהוא מצטער, אך אינו יכול לתת להם לעבור, משום שפג תוקפו של האישור. זהו מצב קשה יותר, כי פורמלית החייל צודק. ודאי שאין מדובר בפקודה בלתי חוקית. אך זאת בדיוק הנקודה, שבה אנו נבחנים. זה המצב המצריך "ראש גדול" ותפיסה מוסרית של ממש. "שולחן ערוך" נחלק לארבעה חלקים ("אורח חיים", "יורה דעה", "אבן העזר" ו"חושן משפט"). יהודים חכמים אומרים, שבשולחן ערוך יש חמישה חלקים. החלק החמישי נקרא "שכל ישר". הוא לא כתוב, אבל הוא מכוון את אופן השימוש בארבעת החלקים הכתובים.

במחסום, במקום בו יש אזרחים, כשיש בעיה רפואית או בעיה הומנית, כשנכנסים לבית או עורכים חיפוש ליד ילדים קטנים, בכל המקרים הללו ודומיהם צריך להפעיל את השכל הישר ואת החוש המוסרי, הנטוע, כך אני מקווה, בכל איש מישראל. לעניות דעתי, מוטב שיעברו מאה ילדים לטיפול רפואי, ותוך כדי מעברם יעבור גם מחבל אחד, כי לא זוהה, מאשר שיימנע מעבר המחבל, אך מאה ילדים יחזרו הביתה ללא טיפול, ואולי חלקם ימות, כי לא קיבלו את הטיפול בזמן. היכן עובר הקו? קשה להגדיר במדויק, וכנראה אין דרך לשרטטו במנותק מהשטח. יעמוד כל אחד בינו לבין מצפונו בשעה שהוא נכנס לבית, עומד במחסום או מתייצב לפני בעיה שכאן ועכשיו לא ניתן לעלות על הדעת. אין פתרון או מרשם מה לעשות, אך מצופה בצה"ל, שכל אחד ישתמש בשכל הישר וינהג באופן הראוי. אם לא ינהג כך, לאחר שיקול דעת, יידע לנמק מדוע נהג כך, ומפקדיו יתנו לו גיבוי, גם אם טעה.

אסור ליפול לתהום שבה, תחת מעטה של הוראות, פוגעים באנשים חפים מפשע. אני יודע, שזה קשה ומסובך. קל לדבר על כך בתיאוריה, אך קשה מאד לנהוג בהתאם בשטח, במיוחד שלפעמים עומדות לרשותך שניות כדי להחליט. בסופו של דבר, עומדים הלוחמים בפני החלטה, כל אחד במקום שיתקל בבעיה, כשבראשם חייבת להדהד הקביעה, שיש קווים, שלנו, חיילי צה"ל, אסור לעבור. יש לכך מחיר, שאיני יודע להעריכו מראש, והוא יתברר רק בדיעבד, בחוכמה שלאחר מעשה.

הסיבה השלישית, המחייבת אותנו לשמור על מוסר הלחימה היא תדמיתנו בעולם. אנחנו נלחמים בעולם שאיננו מתעלם או ניטרלי, ואנחנו חייבים להיות זהירים, כדי שתישמר לנו הלגיטימיות הבינלאומית. רק אם מדינת-ישראל תשכיל להילחם כך שהעולם יאמר: "הישראלים עושים את זה יפה", "הם אינם פוגעים באזרחים", "הם פוגעים רק במחבלים", "אנחנו לא נתערב, כי הישראלים רק מגינים על עצמם", "הם לא פוגעים בפלסטינים סתם" וכיוצא בזאת, ישנו הסיכוי שיעמוד לרשותנו חופש הפעולה להמשיך ולפעול. מאמץ הלחימה נמשך ויימשך זמן רב. כדי שיהיה לנו את הזמן הנדרש, אנחנו מוכרחים, שהעולם ייתן לנו את הזמן הזה, והעולם ייתן לנו את הזמן הזה אם נהיה ממוקדים, ולא נפגע בסביבה, כאשר אנחנו נלחמים במחבלים. אסור, שכוחות חיצוניים  יפריעו לנו, כל עוד לא מיגרנו את הטרור הפלסטיני, כל עוד לא ברור לערפאת ולאנשים שמסביבו, שבכוח לא ישיגו מאומה. לכן, חשוב להיות ממוקדים לא רק בהיבט המוסרי, אלא גם בהיבט הענייני.

אם אנחנו רוצים להמשיך לזכות באהדת העולם, אותה קנינו בדם יהודי רב, אסור שתופענה תמונות ממחסום, שלא נותן לרופאים להיכנס או לזקנים, ליולדות ולחולים לצאת או תמונות מבית, שאליו נכנסנו למטרה מסוימת, וכאשר יצאנו הוא נותר הרוס. אני יודע, שהמציאות אינה שחור או לבן, אך כל אחד צריך לעצור ולחשוב, אחרי שהוא ייצא מדירה השייכת למשפחה פלסטינית, שם תפס או הרג מחבל: מה הוא עשה לעצמו, מה הוא עשה לפלסטיני, שמתגורר בדירה, ומה הוא עשה לעולם כולו, שמסתכל על התמונות האלה.

לסיכום, המלחמה שאנו ניצבים בפניה אינה קלה. היא על קיום הבית היהודי בארץ ישראל, על גבולותיו ומהותו. ניצחון בה הוא תנאי הכרחי לתחילתו של משא-ומתן ארוך ומפרך, שכן, הוא יעסוק בשורשי הסכסוך ובבסיס קיומנו בארץ. הניצחון יושג במהלך אין סופי של מפגשים בשטח, אשר בכל אחד מהם, התוצאה חייבת להיות ברורה לנו ולאויבינו.

כדי לנצח יש לדעת על מה נלחמים, להכין את הכוח, לנצל את יתרונותינו, להפעיל את השכל ולמצוא תחבולות חדשות בכל עת. את הלחימה עצמה יש לנהל כך, שהמשתמשים בטרור ייעצרו או ייהרגו מבלי שאזרחים ייפגעו בחייהם, בגופם, ברכושם ובכבודם, ככל שהדבר ניתן. הכל מבלי לפגוע בביצוע המשימה, ובהשגת היעד: מדינה יהודית, פורחת בשלום בארץ-ישראל. מדינת-ישראל היא התגשמות מופלאה, אולי המופלאה ביותר במאה העשרים, של חלום לאומי. אין שום סיבה שלא נצליח באופן דומה, ואף טוב מכך, במאה השנים הבאות.

לאחר מכן נחליט מה הלאה.

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

4 thoughts on “יעקב עמידרור: על מה אנחנו נלחמים ואיך נכון לעשות זאת

  1. המאמר מנתח יפה אך לדעתי נכשל בהנחת יסוד חשובה. ההנחה שריבוי נצחונות צבאיים יוביל להסכם מדיני יציב שיבטיח את קיום ישראל היתה נכונה מול מצרים אך לא מול הפלסטינאים.

    המאבק על התודעה הפלסטינאית שהחמאס והגיהאד מנהלים מיועד בדיוק כדי לשמור מפני הגעה לזה. זה נתמך על ידי איראן שמבקשת להנציח את הסכסוך כדי לדוג במים עכורים.

    צריך להיערך להכרעה של התודעה בכל דרך אפשרית. לשנים רבות מאוד.

    • לאנונימי
      עמידרור צודק, למעט מלחמת ששת הימים, ישראל אף פעם לא סיימה (וגם לא התכוונה) לסיים מלחמה או מבצע עד הסוף, וכאשר אתה משאיר רמץ בוער- סופה של האש לשוב ולהתלהט (ראה מלחמת הבלקן למשל). אגב- אפילו מלחמה "עד הסוף" מול מצריים לא הספיקה (ראה מלחמת יום כיפור) אבל יש לכך סיבות אחרות. והעניין אינו נשמר לנצח אם אינך מבטיח זאת בכול המפגשים המלחמתיים ! כי לישראל אין הלוקסוס להפסיד אפילו לא פעם אחת!
      ואיך אתה מבטיח את צריבת התודעה? אם לא עי ניצחונות
      הבעיה שבתרבות הישראלית- השימוש בכוח נתפש כמשהו שלילי (לא הצלחתי לשכנע אותך בכוח האינטלקט -אז הדרדרתי לשימשו בכוח.. כישלון שלי.). ועדיין לא מבינים ששפת הכוח היא המובילה בתרבות המזרח התיכון- אם נאהב זאת אם לאו

  2. Pingback: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל - בחירה או כורח - ייצור ידע

  3. עמידרור כותב – "…קיומה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית (וגם דמוקרטית, כי אם לא תהיה זאת מדינה יהודית סביר שלא תהיה גם דמוקרטית, כנהוג במזרח-התיכון)…" למרות שבדיעבד מתברר כי החלק היהודי עושה את כל מה שבכוחו כדי לאנוס את החלק הדמוקרטי ולהכריעו ולא זאת בלבד אלא שהוא עושה זאת בעזרת ולמען הגנה על שחיתות…

    אכן, דברים נראים ונשמעים אחרת במרחק הזמן…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.