יוסף זהר: 'ראיית מנהרה' – הטיות או לא להיות

[בתמונה: ראיית המנהרה - נטייתו של אדם הבודק השערת מחקר לחתור באופן פעיל אך בלתי מודע לאישושה, כך שהוא מייחס יתר משקל לראיות שתומכות בה ומתעלם לחלוטין או מייחס משקל פחות לראיות שסותרות אותה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי sciencefreak לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על תפיסה ותפיסה חברתית ומשמעויותן, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 24 ביולי 2021

ד"ר יוסף זהר, הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן; ועמית הוראה, החוג לקרימינולוגיה, אקדמית גליל מערבי.מחקרו לתואר שלישי, "משפט פלילי בצל המיקוח – השפעת עסקאות הטיעון על המשפט הפלילי", נערך במסלול הרב-תחומי של אוניברסיטת חיפה, בהנחייתם של הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל. יוסף הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה.

לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם.

*  *  *

במרץ 2019, ביקרה נשיאת העליון בדימוס, השופטת דורית בייניש, ב'כאן רשת ב' את המתקפה של ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו על היועץ המשפטי לממשלה ונציגי הפרקליטות; וטענה: "יש אנשים מקצועיים שעובדים באמונה שלמה ללא כל הטיות".

הטענה הזו, כמובן, היא בעצמה הטייה(ואגב, הטיות תפיסה הן חלק ממבנה המוח האנושי ומדרך פעולתו, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...)

[לראיון עם דורית בייניש, לחצו כאן] [להרחבה על הטיות תפיסה, לחצו כאן]

 

[התמונה המקורית היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

רשימה זו נסמכת על מאמרן של: חגית לרנאו, נופר סלע, הדר פינקלשטיין, יאנה רבינוביץ', "קו פרשת המים – בין אשמה לחפות", בתוך הספר, "הרשעות שווא - היבטים פילוסופיים,פסיכולוגיים וארגוניים", (הוצאת פרלשטיין גינוסר, 2012) (ראו תמונת כריכה משמאל).

מחקרים רבים הצביעו על העובדה שהחקירה המשטרתית אינה בהכרח בדיקה אובייקטיבית וניטרלית של כלל העובדות הרלוונטיות, בניסיון לשחזר תמונה מדויקת ככל האפשר של ההתרחשויות, וכי פעמים רבות נשבים החוקרים בקונספציה על אשמת חשוד, והחקירה כולה מתמקדת בניסיון לאתר ולגבש ראיות שיאפשרו להוכיח את אשמתו בבית המשפט.

תופעה זו שזכתה לכינוי "ראיית מנהרה"[1], מהווה למעשה ביטוי לנטייה פסיכולוגית טבעית המשפיעה על תהליכי קבלת החלטות. נטייתו של אדם הבודק השערת מחקר לחתור באופן פעיל אך בלתי מודע לאישושה, כך שהוא מייחס יתר משקל לראיות שתומכות בה ומתעלם לחלוטין או מייחס משקל פחות לראיות שסותרות אותה.

בנוסף, מחקר שנערך בישראל מצא כי, חוקרי משטרה, בדומה לאנשים אחרים, חשופים להערכת יתר של יכולתם לאבחן שקרים ולהערכת חסר של יכולתם לספר שקרים. הטיה שיפוטית זו עלולה לעיתים לגרום לכך, שהחוקרים, לא רק שאינם משקפים מציאות, הם מעוותים אותה [2].

[למאמרו של פרופ' איתן אלעד: "הטיות שיפוט והחקירה הפלילית", לחצו כאן]

[בתמונה: ראיית המנהרה - נטייתו של אדם הבודק השערת מחקר לחתור באופן פעיל אך בלתי מודע לאישושה, כך שהוא מייחס יתר משקל לראיות שתומכות בה ומתעלם לחלוטין או מייחס משקל פחות לראיות שסותרות אותה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

החששות מפני מגמתיות והטיות כבר בשלב החקירה אינם מנותקים מהמציאות בישראל ואינם זרים למערכת אכיפת החוק שלה. אך למרות הפרסומים, ממשיכות המשטרה והפרקליטות ליהנות מאמון רב של בתי המשפט ומחזקה משפטית בדבר תקינות והגינות מעשיהם.

במקרים הנדירים שבהם התנהלות משטרתית כושלת או זדונית נחשפת בבית המשפט, נראה שהיא נתפסת כמעידה חד פעמית, כיוצאת מגדר הרגיל אשר אינה מעידה על הכלל. כפי שכתבו המלומדים סנג'רו וקרמניצר: "קשה להשתחרר מהתחושה שבית המשפט מתייחס לגורמי אכיפת החוק האחרים כאל שותפים אמיתיים במלאכת עשיית הצדק, ומחיל על כולם את האתוס השיפוטי של מחויבות לאמת ולחוק (...) יותר מכול, מלמדת ההחלטה על יחס של היעדר מוחלט של חשדנות בריאה כלפי הרשות החוקרת והרשות התובעת".[3]

התוצאה היא מעגל שוטה מסוכן מאין כמותו, שכן חזקת האשם של בתי המשפט נסמכת על ההנחה כי חקירת המשטרה היא אובייקטיבית ומבוססת על הליך מושכל של בירור כלל העובדות הרלוונטיות; בעוד שבמציאות קורה לא אחת שההליכים הטרום משפטיים מושפעים מחזקת אשם ומלהיטות יתר למצוא ראיות מרשיעות, אשר יכולה להיות מעוגנת נורמטיבית באמונה שהפרקליטות ובתי המשפט ממילא יבדקו בשבע עיניים את מכלול הראיות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SaphiraWilliams לאתר Pixabay]

הבעיה היא שחזקת האשם והנטייה ל"ראיית מנהרה" משפיעות גם על הפרקליטות, וגם תובעים נוטים להישבות בקונספציה המוטעית של אשמת החשוד ולפעול לאורה. כתוצאה מגורמים אלו אלה עלולה להיחלש החוליה הבוחנת את חקירת המשטרה לפני ההחלטה להגיש כתב אישום, חוליה שאמורה להוות חסם עצמאי בפני העמדה לדין של חפים מפשע. לחולשה זו השפעה כפולה על סוגיית הרשעות השווא: ראשית, גופי התביעה מגישים כתבי אישום גם במקום שבו עיון ביקורתי יותר במכלול הראיות היה מעורר ספקות, ואפשר שהיה מביא לדרישה להשלים את החקירה או להימנעות מהגשת כתב אישום. שנית, ואולי חמור מכך, נוצר אפקט לגיטימציה שמחזק את חזקת האשם אצל השופטים, משום שהללו רואים במעורבותה של הפרקליטות מעין "חותם כשרות" המעיד על תקינות החקירה המשטרתית.

[לפסק דין חייבטוב, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תפיסה ותפיסה חברתית ומשמעויותן, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1]  Criminal Investigative Failures.

[2] איתן אלעד "הטיות שיפוט והחקירה הפלילית" משטרה וחברה 133, 2001.

[3] "המשפט החוזר – מציאות או חלום? על תבוסתו של הצדק בהתמודדות עם כלל סופיות הדיון" עלי משפט א 97, התש"ס.

3 thoughts on “יוסף זהר: 'ראיית מנהרה' – הטיות או לא להיות

  1. Pingback: תפיסה חברתית באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. עם כל הכבוד למאמרן של חגית לרנאו ושותפותיה, אותו נאשם, שאת סיפורו הן מספרות במאמר, הורשע בבית המשפט, ואף סירב לערער על הרשעתו. כמה מורשעים ברצח אתם מכירים שלא מערערים על ההרשעה? אפילו כאלה שסיכויי הערעור קרובים לאפס, מערערים. קרוב לוודאי, מערערים רק כאלה שיודעים שהם ביצעו את העבירה ואין להם כל סיכוי בערעור.
    לכן, במקרה המתואר במאמר הנ"ל, אין כדי להוכיח את הטענה של הכותב. איני טוען שהתופעה של ראיית מנהרה לא קיימת כלל, אך היה מקום להביא מספר מקרים שיוכיחו את הטענה. אם לא כן – מדובר בטענה סתמית, שלא הוכחה אמפירית.
    ואם כבר, טוען הכותב שבייניש טעתה ושאמירתה שהפרקליטות עובדת ללא הטיות היא הטיה לכשעצמה, הרי מוטב היה לו דייק. לפי הראיון, בייניש דיברה על הטיות פוליטיות, ולא על הטיות אחרות. ברור שגם לחוקרים ולפרקליטים יש עמדות פוליטיות, אך איני מכיר הוכחות אמפיריות שעמדות אלו משפיעות על החלטותיהם, ואם הכותב מכיר כאלה – יציגן. מסתבר, שלכותב ראיית מנהרה בעצמו, הרואה בכל דבר שנאמר על ידי איש פרקליטות, אמירה מוטה.

    • המאמר שכתבנו נכתב מראש כדי לתאר תחושה של צוות הגנה, בתיק אחד יחודי, בו האמנו, על סמך ניתוח מעמיק של חומר הראיות, שהנאשם ברצח הוא חף מפשע. וידענו, ידיעה ברורה ועמוקה שבית המשפט המחוזי ירשיע אותו.
      המאמר מתאר מקרה, ונשען על ספרות מקצועית כדי להמשיג את התחושות שלנו. הוא לא מתיימר להיות מחקר, רק הזדמנות לקורא להציץ על דרמה משפטית מבעד ספסל הסניגוריה.

      והנאשם/המורשה זוכה בסופו של דבר באחת ההחלטות המהדהדות של בית המשפט העליון, שמקבל, באיחור של 11 שנה, חלק גדול מטענות הסניגוריה.

      מסתבר שגם אנשים חפים מפשע, שחקירה דורסנית של המשטרה רמסה אותם לחלוטין, יכולים להשתהות כמעט שנתיים, חסרי כל אמון במערכת המשפט, עד שישכילו לאזור עוז ולהגיש ערעור.

      אבל אני נוטה להסכים שכולנו במנהרות ובתעלות חשיבה. צריך להיות מוכנים להגיד את זה כדי להתחיל לנסות להשתחרר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.