נחמן שי: התקשורת בין ניצחון להכרעה

[בתמונה: האם אפשר לנצח, או להכריע, בסכסוך היהודי-פלסטיני? למקור התמונה, לחצו כאן]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 29 במאי 2021

ד"ר נחמן שי הוא חבר כנסת במפלגת העבודה בכנסת ה-20 מטעם המחנה הציוני. בכנסת ה-18 כיהן מטעם סיעת "קדימה". שימש בעבר כמפקד גלי צה"לדובר צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיויועץ תקשורת, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר רשות השידור, וכן כמנכ"ל הארגון היהודי הבינלאומי UJC.

[מקור תמונתו של נחמן שי: טוויטר]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

מאז נכתב המאמר עברה התקשורת מהפך משמעותי עם מהפכת האינטרנט. אבל הדבר רק מחדד לטעמי את התובנות שהציג שי. מעניינת במיוחד התזה שלו, שבעולם החדש התקשורת איננה ניתנת לעיצוב, על מאמצי הסייבר להשפיע על תוצאות הבחירות במדינות דמוקרטיות...

*  *  *

כבר בתחילת דברי אומר, שאינני אופטימי...

התקשורת היא חיונית בתווך הזה שבין מקבלי ההחלטות ובין הציבור הרחב, ובין ציבור הקוראים והמאזינים ובין הצופים בטלוויזיה. בעצם, היא הכלי שבאמצעותו כל אחד מכם מקבל את המידע ובונה לעצמו את התמונה. תמונה כזאת היא יותר מסתם מידע, שכן, היא נחה על איזה שהם נדבכים שקיימים אצל כל אחד מכם גם מראש. כלומר, תבחנו זאת ותראו: כאשר אתם ניגשים לנושא מסוים - יש לכם כבר דעה, בדרך כלל נתונה מראש, וכאשר המידע המתחדש מגיע, הוא לא נכנס לתוך שדה בלתי חרוש או שדה בור, אלא כבר יש איזה שהוא מטען בסיסי, מקומי, מקורי, שעליו המידע מתבסס.

למה אני אומר זאת? כי ממילא, כשמקבלי ההחלטות מנסים לעצב אחר כך את התפיסה שלכם באמצעות התקשורת, הם לא פועלים בחזית ריקה. בחזית הזאת יש כבר בסיס מאד חשוב, אינדיבידואלי - גם לאומי וגם אינדיבידואלי.

מכאן, אני אומר, שהתקשורת יוצרת, בעצם, את הפרצפציה - את התפיסה של מה שקרה. לא מה שקרה באמת, אלא איך אתם כצופים, קוראים, מאזינים - כקהל יעד - תופסים את מה שקרה. על זה אנחנו בעצם מדברים, לא על מה שקרה באמת. גם מה שקרה באמת הרי יכול להיות שרוי במחלוקת - אנחנו יודעים שהיה אירוע, אבל איך האירוע הזה בעצם נתפס? מה אומרים על האירוע הזה?

[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]

אזכיר שלושה אירועים כאלה כדי להמחיש, כדי שהדברים לא יישמעו יותר מדי תאורטיים:

דוגמה ראשונה: מלחמת יום הכיפורים

דוגמה אחת בולטת היא באמת מלחמת יום הכיפורים, כאשר על-פי ניתוחים צבאיים מובהקים, קווי הסיום של המלחמה יכלו להכריז על ניצחון גדול לישראל. ובאמת, עמדנו 100 ק"מ מקהיר. דן שומרון הלך אז לנהל את המשא ומתן. עמדנו 40 ק"מ מדמשק, וללא ספק, מבחינתם של הערבים, החלום הגדול להביס את ישראל נשבר.

אבל, לא זה מה שהתקבל בסופו של דבר בעולם. בעולם זה נתפס אחרת. בעולם זה נתפס כאילו הערבים הצליחו להניע את התהליך המדיני, הצליחו להכות את ישראל מכה חזקה גם צבאית וגם פוליטית, הפעילו את נשק הנפט, נתנו ביטוי ליכולת הכלכלית שלהם בעיקר בעולם המערבי - עולם של צרכני נפט. בסופו של דבר התמונה האמיתית (או זו שאנחנו רוצים לחשוב שהיא האמיתית) בשטח בחול של סיני ובבזלת של רמת-הגולן, התקבלה בעולם בצורה שונה. וכך מלחמת יום הכיפורים הייתה להישג ערבי גדול, והניצחון הצבאי הוזז. בבתי ספר למלחמה, בבתי ספר צבאיים אולי לומדים על מהלכים צבאיים מבריקים, אבל לא זה מה שבסופו של דבר קובע. קובע איך נתפסה המלחמה בעיני העולם, בעיני מקבלי החלטות, בעיני חוגים וגורמים שדעתם נחשבת.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[מלחמת יום הכיפורים: מה שקובע זה איך המלחמה נתפסה בעיני העולם, בעיני מקבלי החלטות, בעיני חוגים וגורמים שדעתם נחשבת... אז, היו אלה דווקא המצרים שייצרו את תמונת הניצחון... הדגל המצרי מונף, על בסיס התמונה האמריקנית המפורסמת של קרב איוו גימה במלחמת העולם השנייה. התמונה פורסמה באתרים מצריים רבים, ללא פירוט של הצלם ו/או בעל התמונה. למקור התמונה, לחצו כאן. כיוון שבעל הזכויות לא אותר, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

דוגמה שנייה: מלחמת המפרץ

מעשה שני שאני אביא אותו כאן הוא מלחמת המפרץ. ויש לי גם סימני שאלה ולא רק סימני קריאה. במלחמת המפרץ לא הפעלנו יכולת צבאית. ישבנו וספגנו, ודן מרידור הזכיר את המשמעות של לשבת ולספוג טילים. נגמרה המלחמה, והעולם חיבק אותנו בידידות ובאהבה באותה תקופה, כי לא קלקלנו את המאמץ הצבאי של בנות-הברית ולא שיבשנו שום פעילות. לא עשינו דבר, בניגוד מוחלט לכל מה שמישהו יכול היה להאמין ולחשוב. אחרי המלחמה פיצו אותנו בצורה כזאת או אחרת גם ארצות-הברית, וגם אירופה (גרמניה). קיבלנו את הנקודות שלנו. איך זה נראה היום אחרי עשר שנים?

  • האם זה היה נכון לא להגיב?
  • האם זה היה נכון לא להצטרף באיזה שהיא צורה למאמץ הצבאי?
  • איך זה נתפס בעיניו של סדאם חוסיין?
  • איך זה נתפס בעיניהן של מדינות ערב?
  • איך זה נתפס בעיניהם של הפלסטינים?
  • איך זה נתפס, אפילו, בעיניה של ארצות-הברית או מדינות אירופה?

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

איני בטוח שאז זה נתפס כמו שזה נתפס היום, ולא בטוח שזה נתפס כמו שאנחנו רוצים לראות זאת - כעמידה שקטה ואיתנה שלנו מבלי שאנחנו נותנים איזה שהוא ביטוי חיצוני. עוצמתנו באה לידי ביטוי ביכולת שלנו להיכנס לחדרים אטומים וללבוש מסכות... זה פתוח לדיון. אינני בטוח שמה שעשינו או לא עשינו אז, במרחק זמן, מתקבל נכון. ואינני בטוח שההתקבצות של הפעילות הערבית נגדנו מאז ועד היום לא ניזונה באיזה שהוא מקום מהתנהגותנו אז, או, כפי שאומרים, מהתנהלותנו באותה מלחמה.

דוגמה שלישית: היציאה מלבנון

הדבר השלישי הוא היציאה מלבנון. איך זה נתפס? האם זה נתפס כפעולה צבאית יפה שנעשתה במהלך הלילה? או שהייתה פה בריחה, כפי שרוצים להציג אותה בחוגים או במעגלים מסוימים? איני מדבר על איך נראה הדבר בבית אצלנו, אלא על איך הם מסתכלים על היציאה מלבנון מנקודת ראותם שלהם.

[בתמונה: אנשי צד"ל צובאים על הגדרות. תמונות של בריחה והפקרת בעלי ברית... הצילום: משה מילנר, לע"ם]

*  *  *

כלומר, שהישג צבאי, או מהלך, או פעילות, או אי פעילות שהיא, שנראים נכונים - אם לא יודעים, או לא מוכנים להציג אותם ולהסביר אותם בצורה מסוימת או לנסות לבנות איזה תפיסה כזאת שלהם - הולכים לאיבוד. ראה ערך מלחמת יום הכיפורים, שעליה הכי נוח לדבר, כי היא באמת הרחוקה ביותר.

התקשורת הישראלית, הזרה והשילוב ביניהם

מכאן ואילך, ברצוני לדבר על התקשורת הישראלית, על התקשורת הזרה, ועל השילוב ביניהם - מפני שהם שמעצבים בסופו של דבר את תפיסת העולם של כל אחד מאתנו. יש לנו סביבה תקשורתית סוערת, שהולכת ומתפתחת (אני מדבר על ישראל) מבלי שיש יד מכוונת, מדריכה, מתכננת. אני מדבר קודם כל על הגידול הפיזי שלה. על התוספת הבלתי פוסקת של מקורות מידע או מקורות אינפורמציה או כלי תקשורת ש"עולים לאוויר" בזה אחר זה: טלוויזיה בכבלים הניזונה מפרסומות; שידורי הלוויין; הטכנולוגיה הדיגיטלית הגדילה את היצע הערוצים ואת אפשרויות התקשורת; ולא אמרתי עוד שום דבר על האינטרנט הדומיננטי...

זה קורה אצלנו, מבלי שמישהו נתן את דעתו על ההשלכות שיש לכך - הן על העולם התקשורתי עצמו, והן על המערכות הנושקות. למשל המערכת החברתית של מדינת-ישראל. מה זה עושה לנו?

פעם זה היה מכונית לכל פועל, היום זה ערוץ טלוויזיה לכל אזרח או תכנית טלוויזיה לכל צופה? אני מגזים, אבל אין זה רחוק, משום שהיצע הערוצים מביא מאות ערוצי טלוויזיה, כי גם הטלוויזיה העולמית מגיעה אלינו בקלות יחסית. המשמעות העיקרית של הסביבה התקשורתית הסוערת הזו, ואני רק רמזתי שאין שום יד מכוונת - לא אכנס לזה, כי זה לא הנושא - רק אומר לכם שזהו גידול פרא. אומרים, כי החזקים ישרדו (לא הטובים אלא החזקים) - המשמעות העיקרית היא "ניהול מידע" או "ניהול חדשות" - "News Management". אין "News Management", ואי-אפשר לנהל מידע, לדעתי, כשהתמונה נעשית כל-כך מורכבת, מסובכת וגדולה.

כבר בעבר, ואני יכול להראות לכם ציר שהולך ומתרחש, באופן גס בעשרים השנים האחרונות או קצת יותר, ממלחמת יום הכיפורים דרך לבנון, דרך קו 300, דרך האינתיפאדה הראשונה, דרך מלחמת המפרץ ועכשיו האינתיפאדה השנייה - היכולת לכוון את המידע ולעצב דעת קהל באמצעותו הולכת ומצטמצמת. ככל שהחברה משתנה, ככל שהתקשורת מתחזקת, וככל שהיא נעשית תחרותית, ספקנית, ביקורתית מאד, והדברים האלה כרוכים זה בזה.

במילים אחרות, היכולת של מקבלי ההחלטות לגייס את התקשורת לא הסתיימה לחלוטין, כי תמיד יכול להיות איזה שהוא מבחן עליון, שבו ניתן יהיה לקרוא לתקשורת הישראלית ולומר: חברים הגענו לרגע הדין (כמו שפעם משה דיין רצה לעשות ב - 1973), ואתם צריכים להיות אתנו. עוד לא הגענו לרגע הזה, וגם לא בטוח שנגיע. אני גם לא בטוח שאם נעשה זאת ונקרא לה, התקשורת תהיה שם.

"פרשת משעל" כמקרה בוחן

ההתנקשות בח'אלד משעל ("מבצע כורש") הייתה ניסיון כושל של "המוסד" להתנקש בראש הלשכה המדינית שלחמאס, ח'אלד משעל. ההתנקשות שנכשלה התבצעה ב-25 בספטמבר 1997, בעמאן בירת ירדן. הסוכנים נתפסו על ידי רשויות ירדן והאירוע הווה איום משמעותי על יחסי ישראל ירדן. כדי למנוע את הוצאת הסוכנים להורג, ניתן לירדנים נוגד הרעל, וחייו של משעל ניצלו. רק לאחר שהסכימה ישראל לשחרר את השייח'אחמד יאסין, מנהיג החמאס, וכ-70 אסירים פלסטינים נוספים, שוחררו הסוכנים העצורים בירדן, וארבעת הסוכנים הנותרים הורשו לצאת משגרירות ישראל בירדן ולחזור לישראל.

הייתה אחד הניסיונות האחרונים לגייס את התקשורת על-מנת לשמור על דעת-קהל אוהדת, או לפחות על איזה שהיא התרחקות מן האירוע, למשל כדי לשמור על שלומם של האנשים שנתפסו שם. התקשורת נענתה בשלילה.

באופן דומה היא נענתה בשלילה כאשר נתפסו סוכני מוסד באותה סביבת זמן בשוויץ. דברים שאיש לא היה מעלה על דעתו שהם אפשריים 15-5 שנים קודם. ביקשו לא לפרסם, אז מה פתאום אתם מפרסמים זאת?

המידע שולט בנו ולא אנחנו בו

בתקשורת החדשה, בעולם התקשורתי החדש שאנחנו בתוכו - ואני חוזר ואומר שהוא גדל מבלי שאנחנו בעצם בכלל שולטים בו, והוא יוצא משליטה - אין יכולת לעצב את מדיניות ההסברה, אין יכולת לעצב או להשפיע על זרימת המידע. באופן גס אומר, שהמידע שולט בנו, ולא אנחנו בו. זה לא יהיה נכון גם כאן באופן מוחלט, אבל זה בוודאי יותר נכון מאשר לומר שאנחנו שולטים במידע. בין השניים, מי שולט במי? ברור, כי הזרימה העצומה הזאת של המידע משפיעה עלינו יותר מאשר אנחנו משפיעים עליה.

גם ערכים -כמו סודיות או ביטחון - נשחקו, נשחקים, ויישחקו עד דק. אני מאלה שחושבים, כי הצנזורה מתה, והאחרונים שיודעים זאת הם האנשים הנחמדים שעובדים בה. הם עוד לא יודעים זאת, אבל אני אומר לכם שאין צנזורה יותר.

עשרים ומשהו שנה אחרי, חזרתי לאולפני ערוץ 1. מצאתי שם את הצנזור שהיה נוהג לשבת שם גם לפני 21 שנה, כי במשמרת שלו כתוב שהוא צריך להתייצב באולפני הטלוויזיה בירושלים, כדי לראות את החומר. את החומר הוא רואה, אבל אני שואל את האנשים: מה הוא רואה שהוא לא ראה קודם לכן ברשת אמריקאית או אירופאית. שהוא לא יכול להשפיע על הפרסום וזה ממילא "ברח לו" - באינטרנט, בלוויין, ואם לא בלוויין אז בקסטה, ואם לא בקסטה אז בקו טלפון. מישהו כבר הוציא זאת החוצה. הוא בא לשם כל ערב ויושב שם, ומחכה שיקראו לו לראות את החומר על מכונת העריכה. זה בעיני אחד הדברים הכי אנכרוניסטיים שאפשר לתאר. אותו הדבר קורה גם בערוץ 2. שלא תחשבו שערוץ 1 מקופח לטובה בעניין הזה. בשניהם מתייצבים צנזורים - אבל איזו השפעה יש להם על החומר שיוצא מן הארץ כשאין שום שליטה, לפי ידיעתי, בחומר הזה?

לכן, את הצנזורה, מצדי אפשר כבר לסגור. באיזה שהוא אופן, אפשר לשמר מנגנון כלשהו, או אולי לקיים הליך חקיקה, אני יודע שדן מרידור כשר המשפטים ליווה את הנושא הזה. אני יודע גם שלא פשוט לערוך חקיקה בנושא הזה, אבל אני כבר לא יודע מה מהשניים עדיף.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

בהקשר הזה ברצוני לומר גם כמה מילים על תקשורת חוץ. אני חושב, שלא קראנו את תמונת השינויים בתקשורת החוץ, וחשבנו שהפינוק לו זכינו מהתקשורת הזאת בעבר הוא נצחי. זוהי טעות חמורה. את התוצאות ראינו בחודשי האינתיפאדה השנייה. הייתה לנו אמונה, שבגלל שאנחנו צודקים, "וזה ידוע", אין שום בעיה להנחיל את הערך הזה שאנחנו צודקים וממילא ההקרנה של זה בתקשורת תהיה כמו שאנחנו מבקשים, כי אנחנו צודקים כאמור לעיל. אין זה כך, והיה זעזוע כבד בממסד, בממשלה, מההתפרצות של התמונות, כשאנחנו משוכנעים שאנחנו נוהגים ממש בסדר. אנחנו משתדלים לא לגרום נפגעים, אנחנו נוהגים בצורה הומניטרית, אנחנו נוהגים בזהירות, אנחנו משתדלים להפריד וכדומה - כל הערכים שאני באמת מכבד אותם. אך זה לא עובד, זה לא נתפס, זה לא מתקבל, זה לא מוקרן, וזה לא חוזר אלינו. אנחנו מוצאים את עצמנו במקום אחר לגמרי.

ממה זה נובע? קודם כל, גם התקשורת הבינלאומית השתנתה. גם היא לא אותה חבורה של עיתונאים סימפטיים מלפני 30-20 שנה, עם איזה רקע בשואה. רובם הגדול יהודים, ועוד אפשר לדבר אתם קצת אידיש… והם בסדר. אלה אנשים אחרים. דור אחר, יותר צעיר, יותר זר לנו, לא מתחבר בדיוק לדברים שנעשים פה. אין לו זיכרונות ארוכים כל-כך... לא רק שאין לו שואה בראש, אין לו אפילו את הקמת המדינה בראש. בשבילו, ההווה זהו הדבר הקובע, ובמשחק של ההווה הוא לא בהכרח מסמפט אותנו.

גם הרשתות הבינלאומיות, כמו שקרה בארץ, נעשו תחרותיות. הן צריכות להיות יותר מהירות, ממילא כשהן יותר מהירות הן בודקות פחות את האינפורמציה, פחות משקיעות בה, כי המשחק הוא מי יגיע ראשון. ושוב התוצאה ברמה הנמוכה, הבסיסית, היא הסתייגות מאתנו.

והדבר האחרון הוא, שגם אנחנו - ואני אומר לכם זאת באופן הכי אינדיבידואלי - פשוט התרחקנו והתכחשנו לקהילה הזאת של עיתונות החוץ, כי אנחנו כל-כך עסוקים בעצמנו, במאבקי הכוח הפנימיים ובפוליטיקה הפנימית. הפקרנו את העיתונאים האלה, ואת התקשורת הזאת בכלל. במקרה הזה לפלסטינים, במקרים אחרים זה יהיה לאויבים האחרים שלנו. שכחנו שברגע המכריע נזדקק להם. ברגע המכריע הם לא היו אתנו. העבודה עם התקשורת מחייבת מאמץ יום יומי מתמשך של הזנת האנשים האלה. מדובר על כמה מאות, לפעמים אלפים, לפעמים רק כמה עשרות - שיש להם משקל מכריע ביצירת אותה פרצפציה של "איך ייראו הדברים בעיני קוראי העיתון בארצות-הברית או צופי הטלוויזיה בגרמניה". בסוף, זה מותנה באנשים ובהתייחסות לאותם אנשים. לפעמים לא יאומן עד כמה היחס האישי, היכולת לעבוד אתם, היכולת לשתף אותם, כאשר אתה צריך לקחת בחשבון שהם לא נתונים בידך, הם לא מראש שלך. ההתייחסות הזאת בסופו של דבר קובעת. וכאשר הקטסטרופה מתרחשת ופתאום אתה רואה את הגל הזה של האנטי… אתה אומר שזאת אנטישמיות, כי זה הכי קל לומר. אבל זה לא בהכרח רק אנטישמיות - יש קצת, אבל רק קצת. כשזה קורה אתה שואל את עצמך: מאיפה זה בא? אני אומר לכם שהתמונה הכוללת הזו מורכבת כמו פזל מהרבה פעולות, מעשים יום יומיים קטנים וגדולים, שביחד יוצרים פתאום את הגל הזה, שכל-כך מפריע ומכביד.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Tama66 לאתר Pixabay]

הדבר הכי גרוע בתחום הזה הוא, שישנו בעצם שילוב (אם אני מחבר את התקשורות הישראלית לבינלאומית) בין שתי מערכות התקשורת האלה. אם בעבר יכולנו להפריד, ואמרנו לעצמנו שזה הולך לתקשורת הישראלית שהיא יותר איתנו, וזה הולך לתקשורת הזרה שהיא פחות אתנו… אז פה נסתדר ואולי לשם נלך. נמחקו הקווים האלה המפרידים בין התקשורת הישראלית, התקשורת המקומית, התקשורת שלנו ובין התקשורת הזרה.

אני רוצה לתת דוגמה מהזמן האחרון ליחסים הללו: לאחרונה הייתה מסיבת עיתונאים ששודרה, גם בערו 1 וגם בערוץ 2. ואז, בערוץ 1 (טיפוסי למדי) נעשה חושך. עברתי לערוץ 2 שהמשיך, אך ערוץ 1 החשיך. מה עשו בערוץ 1? הם העבירו מה - CNN  את התמונה בתרגום לאנגלית. זאת בעיני התמונה כולה. הם לא רצו לקחת מערוץ 2, למרות שיכלו. אבל כאן יש תחרות, ראה ערך התקשורת הישראלית החדשה… הם לקחו את התמונה מה - CNN, שם מדברים עברית בקול נמוך, ואנגלית עם תרגום - כמה דקות עד שמשהו קרה שם - עד שהשידור חזר.

הנה לכם דוגמה קלאסית. CNN הוא כמו ערוץ טלוויזיה שלנו, או כמו ערוץ מקומי, הוא משדר את מה שאנחנו משדרים. יש גם מצבים הפוכים בהם אנחנו לוקחים תמונה של CNN ומשדרים אותה בתרגום לאנגלית, והם לוקחים באירועים מקומיים תמונה מאחת הרשתות הישראליות, ומשדרים אותה לחו"ל בתרגום בזמן אמת לאנגלית. זוהי בעצם ההשתקפות המקומית של הגלובליזציה. זה בעצם תהליך שהופך את העולם לכפר קטן. התקשורת היא לא רק האמצעי שעושה זאת, היא גם האמצעי שמשקף את התהליך.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mohamed_hassan לאתר Pixabay]

ממילא, גם היכולת שלנו להעביר מסרים שונים לקהלים שונים היא בלתי אפשרית. למתאם הפעולות בשטחים יש בראש פלסטינים - הוא רוצה לדבר לפלסטינים. באותו זמן הוא גם מדבר לתושבי ישראל היהודים, לתושבי ישראל הערבים, שראינו לאחרונה שיש להם גם דברים משלהם, לפלסטינים, למדינות ערב השכנות, למדינות ערב היותר רחוקות ולדעת-הקהל העולמית. לכולם הוא מגיע. זאת אומרת, הוא לא יכול יותר לפלח את הקהלים ולדבר לקהל אחד דברים מסוימים. אם, נניח, אנחנו רוצים להרתיע קהל מסוים מלעשות דבר אחד, וקהל אחר לעודד - זה נמחק. גם כי כלי התקשורת עברו את כל השינויים עליהם דיברתי, וגם כי קווי המתאר האלה של תקשורת מקומית-תקשורת זרה נמחקו. והמערכת הזו נעשתה אחידה.

הסיכום שלי הוא פסימי

אני כמובן ממליץ וסבור, כי השימוש במידע הוא חיוני, ועיצוב דעת-הקהל הוא חלק מכל מערכה צבאית או מדינית שמתנהלת, כי אסור להזניח אותה ואת התוצאות של ההזנחה ראינו. לדעתי, אנחנו משלמים על כך ובטח עוד נשלם עד אשר נלמד איך להתנהג אחרת. יחד עם זאת, אני כבר אומר לעצמי שלתלות בפעילות הזאת תקוות מוגזמות יהיה לא נכון. גם אם ננהג על-פי הפרוטוקול, כפי שנהגנו בעבר, ונעשה את הדברים הנכונים, אני חושב, שבמידה רבה, הם יצאו מכלל שליטה. זאת אומרת: איננו יכולים לכוון, כפי שעשינו בעבר את האינפורמציה. לא את סוג האינפורמציה, לא את כמות האינפורמציה, לא למי להגיע, ולא איך להגיע, כי, במידה מרובה, התמונה השתנתה. אני עוד לא רואה את התחליף למאמץ ההסברתי כדי לבנות את הפרצפציה, לבנות את דעת הקהל. אני עוד לא רואה את התחליף - אני רק חושב שמן העבר האחר המשמעות של הפרצפציה נעשתה יותר גדולה. בעולם של דימויים, בעולם שבו מה שנחשב הוא לא מה שהיה, כפי שציינתי קודם, אלא מה שנתפס כמה שהיה - המשקל של זה עולה. ולעומת זאת המשקל והיכולת שלנו בכלים שעומדים לרשותנו להשפיע מצטמצמים והולכים.

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “נחמן שי: התקשורת בין ניצחון להכרעה

  1. Pingback: התודעה - והניסיונות להשפיע עליה - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: בין הכרעה לניצחון - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.