[תמונתו של חיים נחמן ביאליק היא נחלת הכלל]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]  [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על קריסת הבנק למסחר, לחצו כאן]

עברו מעל 80 שנה מאז קבע משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק (ראו כרזה למעלה), שאחד הסממנים של 'עם ככל העמים', הוא קיומה של פשיעה ישראלית ("לא נהיה עם נורמלי, עד שיהיו לנו זונות יהודיות וגנבים יהודים"). היום, כשהפשע המאורגן הישראלי מגלגל מעל ל-50 מיליארד ש"ח בשנה; וכמו ההי טק - גם הוא הפך לשם דבר בעולם, הגיעה העת לשרטט את אבני הדרך בהתפתחותו,כמו גם את תהליך ההתפכחות וההטמעה של הממסד את המציאות החדשה.

ראויה לציון בתחום זה סדרה שפרסם הערוץ הראשון (רשות השידור, מחלקת התעודה), בשנת 2008 , בשם: "אור לגויים", שורשי הפשע הישראלי (בהנחיית פולי רשף. הפקה: רוני דבש (דבש הפקות); שמואל אימברמן; עריכה: ניצה גלצנר); אולם, הסדרה לא התמקדה בפשע המאורגן הישראלי.

[לסדרה: אור לגויים, שורשי הפשע הישראלי, לחצו כאן]

שנות ה-50 של המאה הקודמת: שנות הצנע

לצערי, הצעדים הראשונים של הפשע הישראלי (עד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת) טרם זכו לתשומת הלב המחקרית הראויה, ועיקר הלמידה בתחום זה נאלצת להתבסס על חיבור של תובנות ממקורות שונים.

התחנה הראשונה בדרכה של ישראל לפשע מאורגן תוסס ודינמי משלה הייתה בתקופת מדיניות הקיצוב או הצנע. זו הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בעשור שבין השנים 1949–1959, שמטרתה הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בהגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה (ויקיפדיה: מדיניות הקיצוב). 

כאשר מדינה אוסרת את המסחר במוצר מבוקש או קובעת תנאים מגבילים על מכירתו, נוצר מחסור במוצר, ועודף ביקוש על ההיצע. אלה התנאים להיווצרות 'שוק שחור', שמספק את עודף הביקוש, במחיר שהוא גבוה מהמחיר החוקי. זוהי קרקע פוריה להתהוויות פליליות, שנועדו להזין את הביקוש ולספק את החומרים ל'שוק השחור'. כך קרה, למשל, אחרי חקיקת 'חוק היובש' בארצות הברית, בתחילת המאה ה-20: ארגוני פשיעה רבים ניצלו את ההזדמנויות הרווחיות (ויקיפדיה: שוק שחור). מאחר שאנשים לא חפצו לוותר על השתייה ועל הפאבים, אלה לא נעלמו. הם רק ירדו למחתרת, במחירים מופקעים, כשספקיהם ומפעיליהם הפכו חלק מארגוני הפשע.

בתמונה - יצירת מחסור: קיצוב בעליה או קיצוב בהלבשה... הכרזה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי The Education Center of the National Library of Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: עודף ביקוש יוצר שוק שחור... תור למצרכי מזון בקיצוב, תל אביב, 1954; התמונה היא נחלת הכלל]

בישראל, הייתה מדיניות הקיצוב (הצנע) הזרז להיווצרות התארגנויות פליליות שיהוו את התשתית לפשע המאורגן בעתיד. אז נוצרה תשתית פלילית שהזינה את "השוק השחור" של הביקוש למוצרים, שמעבר לתלושי הקיצוב.

מי שמתאר את התהליך הזה - של תרומת הצנע להיווצרות הפשע המאורגן - הוא כתב הפלילים הוותיק, אבי ולנטין [האיש שפרסם את רשימת ה-11 המפורסמת (ראו בהמשך)], ברומן בדיוני לכאורה, בשם אמת אבודה (ראו את תמונת הכריכה למטה משמאל). כותב ולנטין:

משנסתיים הצנע, נותר צבא עבריינים מאורגן ללא עבודה, ונותר גם הרבה כסף שחור שחיפש נתיבי השקעה חדשים. "מסתבר שלכסף ולאנשים יש דינמיקה משלהם: לא הולכים אחורה, לא מפרקים ארגון יעיל וחזק בגלל שינוי חוק, אלא מחפשים תחום חדש לעשיית רווחים. חוק אחר שאפשר לעבור עליו כדי לספק את יצריהם של בני האדם, והתחומים החדשים היו מגוונים: הימורים, זנות, רכוש גנוב וסמים (ע' 215), בהתחלה חשיש ולאחר מכן, הירואין.

ולנטין נותן מקום של כבוד גם לתרומתה של שיטת העבודה של המשטרה להתפתחות הפשע המאורגן: "החסינות... שמעניק המודיעין לקבוצת עבריינים בתמורה לידיעות מודיעיניות..." (ע' 229). לפשע, טוען ולנטין, יש גזע ויש ענפים. גיזום הענפים איננו פוגע בעץ. (אבל) לנסר את הגזע? רעיון כזה עוד לא יצא..." (ע' 43?). כך מתפתחים עבריינים קטנים להיות עבריינים גדולים בעזרת המשטרה, שמסייעת להם "לגמור את החשבונות עם מי שצריך (ע' 231), ועל ידי כך, להתקדם בהיררכית הפשיעה!

[להרחבה על אבי ולנטין ו'אמת אבודה', לחצו כאן]

[בתמונה: כרזה מימי הצנע]

1967 ואילך: מלחמת ששת הימים

עד מלחמת ששת הימים היו הגבולות 'חמים' וסגורים. המלחמה יצרה לראשונה אפשרויות פשיעה חדשות: הברחת סמים (קודם חשיש ואחר כך הירואין) וקשר בין עבריינים יהודים לערבים. הקשר הזה הצטלב עם אינטרס הצבא במודיעין, והצורך במידע היווה אליבי ל'עצימת עיניים' בתחומי ההברחה הפלילית במקרה הטוב; ולקבלת נתח מהשלל במקרה הרע.

בדומה לחסינות שהעניק המודיעין המשטרתי לעבריינים מסוימים בתמורה לידיעות מודיעיניות; נהג גם המודיעין הצבאי באופן דומה במבריחים, ש'גנבו' את הגבול כשהם מקבלים זיכיון מונופולי לייבוא סמים תמורת מידע. הקשרים הללו הניבו פירות באושים, ושמות של קציני צבא בכירים החלו להתחבר לשמות עבריינים בכירים; כשאת כל זה הזין כסף רב, שהתקבל ממכירת הסמים.

ב- 1972 כבר נמכר הירואין לכל דורש על השלכותיו הקשות: מתמכרים, ריבוי פשיעת בודדים לצורכי השגת סם וכדומה. הכסף הגדול יצר חלוקה של טריטוריות מכירה בין עבריינים בכירים. הפשיעה עברה את שלבי הילדות שלה, והשינוי הזה הורגש היטב אצל העוסקים בכך, וגם אצל כתבי הפלילים, שנתנו לכך ביטוי (ראו בהמשך)

1971: סדרת המאמרים הראשונה של רן כסלו

בניגוד לתקופה עד שנות ה-70 של המאה הקודמת, שסבלה מתת כיסוי בתחום זה, 'מכוסים' שנות השבעים היטב על ידי עבודת המסטר של הקרימינולוג, ניצב משנה בגמלאות, אבי דוידוביץ' (ראו בהמשך).

העיתונאי רן כסלו (ראו תמונה משמאל) היה כתב לענייני משטרה בעיתון "הארץ" בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת.

[אנו מאמינים כי תמונתו של רן כסלו משמאל מוצגת כאן בשימוש הוגן]

עיסוקו של כסלו בפשע המאורגן החל, כאשר פנה אליו אחד מעורכי הדין "החשובים" באותה תקופה, ומסר לו מידע בנושא פשע מאורגן בישראל. מידע זה נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות מחד גיסא, והמשך איסוף חומר מאידך גיסא (דוידוביץ, 1993, ע' 28).  

כתוצאה מכך, הוא פרסם בעיתונו סידרה בת שלוש-עשרה הכתבות בעיתון "הארץ", אשר ראתה אור בין התאריכים 15.4.1971 - 4.6.1971, תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל". הכתבות פרטו את התבססותו של פשע מאורגן בישראל, תוך כדי פירוט התחומים בהם עסקו המעורבים, ובהם הימורים בלתי חוקיים, גביית דמי חסות וגביית חובות (דוידוביץ, 1993, ע' 28).  

הכתבות מתארות מצב אשר לפיו, פועל בישראל בכלל, ובתל-אביב בפרט, פשע מאורגן המאגד פעילויות עברייניות כמעט בכל סוגי הפשיעה. בראשו עומדים אנשים, אשר להם קשרים ענפים עם אישים במפלגת השלטון (מפא"י - לימים: "המערך") וברשויות השלטון למיניהם (עירייה, משטרה וכד'). כאשר לנוכח כל אלו עומדת משטרה לא יעילה, הכוללת שוטרים וקצינים מושחתים (דוידוביץ, 1993, עמ' 29-28).  

על פי דוידוביץ, אנשי השלטון בישראל דחו כל תוקף את טיעוניו של כסלו, כי בארץ פועל פשע מאורגן. הם עשו-כן, לא רק בגלל העובדה שהודאה בקיום התופעה הייתה מכתימה אותם בשחיתות ובאוזלת יד שאפשרה את צמיחת התופעה החמורה; אלא גם בגלל האוריינטציה הסוציאליסטית המוצהרת של מפלגת השלטון (דוידוביץ, 1993, עמ' 32-31). 

גם המשטרה דחתה את הטיעונים הללו מכל וכל, כיוון שקבלת ההגדרה של כסלו כי בארץ קיים פשע מאורגן הייתה יכול להתפרש, מבחינתה של המשטרה, כהסכמה עם כל תוכן כתבותיו לרבות הודאה באוזלת ידה של המשטרה בלחימה בפשיעה ובשחיתות אשר פשתה בקרב אנשיה (דוידוביץ, 1993, עמ' 32-31).  

[בתמונה: אבי דוידוביץ - קרימינולוג, ניצב-משנה בדימוס, ומחבר הספר: "ושיודע לשאול - על התשאול המקצועי והאפקטיבי". - מחקרו מכסה היטב את הוויכוח בישראל, בשנות השבעים של המאה הקודמת, אם קיים פשע מאורגן. המקור: פייסבוק]

[להורדת עבודתו של דוידוביץ, לחצו כאן: פשע מאורגן בארץ ובעולם: תאוריות ומציאות]

1971: ועדת שמגר

למרות הכחשות המשטרה לקיומו של פשע מאורגן בישראל, הטיל שר המשפטים על היועץ המשפטי לממשלה דאז, לימים נשיא בית המשפט העליו, מאיר שמגר (ראו תמונה משמאל) לבדוק את הטענות אשר הועלו הסדרת הכתבות  (דוידוביץ, 1993, ע' 32).  

[תמונתו של השופט מאיר שמגר משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jonathan Klinger - דן מרידור ומאיר שמגר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

בספטמבר 1971 הגיש שמגר לשר המשפטים, את ממצאי בדיקתו. הוא קבע, בין היתר, כי אין ראיה לקיומו של פשע מאורגן בישראל; וכי ההאשמות נגד המשטרה חסרות שחר (דוידוביץ, 1993, ע' 32).

דומה כי המשטרה קיוותה כי לאחר פרסום דוח שמגר ירד הנושא מסדר היום וירווח לה, אך לשווא. נציגי המשטרה מצידם, הקפידו לא לשרבב לטרמינולוגיה שלהם כל מינוח המתקשר עם המושג פשע מאורגן (דוידוביץ, 1993, ע' 33).    

1971: סדרת המאמרים השנייה של רן כסלו

סדרת הכתבות השנייה פורסמה בעיתון "הארץ" בין התאריכים 18.8.1972 - 29.9.1972 וכללה תשע כתבות, מפרי עטו של כסלו. על פי דוידוביץ, במציאות של אחרי דו"ח שמגר, טון הכתבות הללו מאופק יותר מסדרת הכתבות הראשונה, ומדגיש את השוני בין גרסת הפשע הישראלי המאורגן לזה האמריקני. הסדרה השניה גם אינה מקהה את עוצמת הביקורת נגד המשטרה. בעוד בסדרה הראשונה תוארו מקרי שחיתות במשטרה וקשרים של הפשע המאורגן איתה, הרי שהסדרה השנייה מבטאת בעיקר חוסר אונים משטרתי (דוידוביץ, 1993, עמ' 38-37).  

1976: חברי הכנסת אולמרט ושריד מובילים את הטענה לפשע מאורגן בישראל

בכנסת השמינית,שימש חבר הכנסת הצעיר, אהוד אולמרט, אשר נעזר בחבר כנסת צעיר אחר מצידה השני של המפה הפוליטית, יוסי שריד, כנושאי "הדגל" הפרלמנטרי לטענה כי קיים פשע מאורגן בישראל. היה זה כבר אחרי מחאת מלחמת יום הכיפורים, כשביקורת נגד הדרג הפוליטי והמוסדות הלאומיים הפכה 'בון טון'. גם התקשורת נתנה להם כיסוי נרחב ורוח גבית. הבעיה הלכה וצברה לגיטימציה, והתקשורת - בסיוע פוליטיקאים ואחרים - המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בבעיה (דוידוביץ, 1993, עמ' 39-38).  

[תמונתו של אהוד אולמרט מימין צולמה על ידי סער יעקב, לע"מ; תמונתו של יוסי שריד צולמה על ידי הורמן חנניה, לע"מ]

שמן למדורת הוויכוח הציבורי שפך גם סגן-ניצב סמי נחמיאס אשר גויס למשטרה בשנות ה- 70 לתפקידי מודיעין (שימש כקצין מודיעין ראשי) גרס כי בישראל אכן קיים פשע מאורגן והוא דרש אמצעים רבים על מנת לטפל בתופעה. התקשורת, מטבע הדברים, ראתה בו "שותף" נאמן לרעיון והעניקה לו "כיסוי" נרחב, בייחוד אחרי פרישתו מהמשטרה, בשל מחלוקות בינו ובין פיקוד המשטרה.

שנות השבעים: חבורת הכרם

בשנות השבעים של המאה הקודמת, כבר לבשו ההתארגנויות הפליליות הבכירות בישראל מאפיינים של פשע מאורגן: דומיננטיות בעסקים פליליים כמו סמים, הונאות וסחיטות באיומים; כסף רב, המועבר לעסקים חוקיים; החזקת 'חיילים' המקבלים שכר קבוע; וקשרים רבים עם אנשי שלטון. הקבוצה הפלילית שהתאימה מאוד למאפיינים הללו הייתה מה שכונה 'חבורת הכרם', שהונהגה על ידי רחמים אהרוני (גומאדי) וטוביה אושרי.

היטיב לתאר זאת נחום ברנע, בשנת 1978, בעיתון "דבר":

"בצד המארח של המסיבות היו אישים ששמותיהם מוכרים באחרונה בכל בית בישראל גומאדי, אושרי... מכרם התימנים. המתארחים השכיחים ביותר היו כנראה אלוף רחבעם (גנדי) זאבי... מתארחים שכיחים פחות היו משה דיין, שמעון פרס ורבים מאלופי צה"ל, בעבר ובהווה... האלופים תאבי הבידור סברו שכל הטוב הזה ניתן חינם. על פי דוח הוועדה לבחינת הפשע המאורגן הייתה תמורה מלאה לאירוח. לפעמים פסיבית, לפעמים בפועל. בצבא לא עשו דבר נגד ההתרועעות הגדולה של הקצינים עם החבורה התל אביבית... אולי חשבו שאין זה עולם תחתון. אולי חשבו שאם משהו ניתן חינם לאלופי צה"ל הוא נעשה כשר...״

[להרחבה על רחמים אהרוני, לחצו כאן]  [להרחבה על טוביה אושרי, לחצו כאן]

חבורת הכרם הייתה פעילה עד תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. היא התפרקה בעקבות הרצח בחברת ברינקס: אושרי ואהרוני גייסו לשורותיהם חייל משוחרר בשם עמוס אוריון, שהתחיל לעבור בחברת ברינקס, חברת בלדרות מאובטחת שמובילה מזומנים מבתי עסק ואליהם. אוריון ושותפיו ניצלו את הנגישות שהייתה לו כדי לפרוץ למשרדי הברינקס במגדל שלום בתל אביב, על מנת לשדוד את הכספות שם. אבל משהו השתבש. בדרכו אל הכספות נתקל אוריון בקב"ט הברינקס דב ליבנה. במהלך העימות ביניהם נורה ליבנה למוות. אוריון נתפס ונידון למאסר עולם. כשקיבל חנינה מפתיעה ויצא מהכלא, ביקש אוריון לנקום באנשים שלטענתו עמדו מאחורי הפשע: שני הבוסים של הכנופיה, רחמים אהרוני, ובעיקר, טוביה אושרי, שגזל ממנו את אהובתו, שרה דנון, בעת שישב בכלא (אריאל-אמיר, 2013) (עובדה, 2015ב').

[בתמונה משמאל: כריכת ספרה של יעל לוטן: "חייו ומותו של עמוס אוריון", שיצא לאור בהוצאת אדם. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

כשאוריון הגיע, עם אדם נוסף למפעל בר בקר, שם חיכה לו טוביה אושרי עם עוזי עם משתיק קול. השניים נרצחו ביריות. אחרי הרצח גופותיהם בותרו ועברו התעללות קשה, הוכנסו לתוך ארגזים, נלקחו במשאית של המפעל והוטמנו בחולות אשדוד (אדרת, 2016). על כך התבטא אהרוני בראיון ל'עובדה': "בתורה כתוב 'הבא להורגך, השכם בבוקר להורגו'. שאימא שלהם תבכה, לא אימא שלי" (עובדה, 2015).

אושרי נתפס לאחר הרצח, לפני שעמד לברוח לחו"ל. גומדי הצליח לברוח מהארץ, אך אותר, נעצר באיטליה והוסגר לישראל. תחילה הרשיעו בית המשפט המחוזי בתל אביב רק בקשירת קשר לרצח וזיכה אותו מחמת הספק מאשמת רצח. בערעור לעליון הוא הורשע ברצח, ועונשו הוחמר למאסר עולם, אותו החל לרצות ב-1986 כשהיה בן 46 (אדרת, 2016).

[בכתבה: למה עמוס אוריון שוחרר מהכלא?]

1977: אבי ולנטין ו'רשימת ה-11'

בחודש אוגוסט 1977 (החל מהחמישי ועד השישה עשר בו) התפרסמו שמונה כתבות בעיתון "הארץ" פרי עטו של אבי ולנטין בסדרה שכונתה: "הפשע המאורגן: המצב עכשיו". הסדרה עסקה במה שהיא מגדירה כדמויות מפתח ב"פשע המאורגן" ובייחוד בבצלאל מזרחי, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, בתיאור פעילויות פליליות חמורות שונות בטענה שהן נעשו על רקע פעילות "הפשע המאורגן", ובמתיחת ביקורת על המשטרה בגין אוזלת ידה במלחמה "בפשע המאורגן" ובטוהר המידות של כמה וכמה מקציניה. אמצעי נוסף להעביר את המסר של הכתבה, בדומה למה שראינו בכתבות של רן כסלו, הוא ההשוואה עם ה"מאפיה" של ארצות-הברית, תוך הקבלה בין תקופת "הצנע" בישראל לתקופת "היובש" בארה"ב המציינת את ראשית צמיחתה של ה"מאפיה" שם (דוידוביץ, 1993, עמ' 41-40).  

במהלך פרסום הסדרה הקימה המשטרה את "ועדת בוכנר" (ראו בהמשך) אשר פרסמה את ממצאיה לאחר סיום פרסום סדרת הכתבות. בכתבה מיום 16.8.77 ציין אבי ולנטין כי לדעתו הוקמה הוועדה כתוצאה מהלחץ של המדיה (דוידוביץ, 1993, ע' 41).  

1977: ועדת בוכנר

בתאריך 7.8.1977 מינה המפכ"ל, רב-ניצב חיים תבורי, צוות לבדיקת תופעת הפשע בישראל. הרקע להקמת הוועדה הייתה הסערה הציבורית בעקבות סדרת המאמרים בעיתון הארץ על הפשע המאורגן, שחיברו רן כסלו ואבי ולנטין.

חברי הוועדה היו:

• ניצב-משנה מיכאל בוכנר - יושב ראש הוועדה. שימש כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי.
• ניצב-משנה ראובן מינקובסקי - חבר הצוות בנושא חקירות. שימש כראש מחלקת החקירות במטה הארצי.
• ניצב-משנה יהושע כספי - רכז הצוות ונושא מודיעין כללי. שימש כקצין מודיעין ראשי של משטרת-ישראל.
• סגן-ניצב יעקב נחמיאס - חבר הצוות בנושא האיסוף המבצעי. שימש כראש צוות מודיעין מיוחד במחלקה לתפקידים מיוחדים לאחר ששירת תקופה ארוכה בחיל המודיעין בצה"ל.
• פקד שמואל נרקיס - חבר הצוות בנושא מחקר מודיעין.

[בתמונה: ניצב משנה מיכאל בוכנר כמפקד מרחב הנגב במשטרה, ביחד עם האלוף אריאל שרון]

על הצוות הוטל לבחון את הדברים הבאים:

• קווי האופי של התופעה הקרויה בציבור "פשע מאורגן בישראל".
• קווי אופי של פשיעה אחרת.
• תהליך התהוותה של תופעת "הפשע המאורגן".
• שיטות ותחומי הפעולה של העבריינים, כולל עבריינים ישראליים בחו"ל.
• מקורות המימון והתשתית לפעולה של כל סוגי הפשיעה.

הצוות לא נתבקש להגיש המלצות.

הצוות הגיש ממצאיו ב- 31.8.1977. הוא הגיע למסקנה כי: "אין בישראל ארגון-על של פשע השולט על קבוצות פשע רבות ומקיים מערכת שליטה בלעדית (מונופול) על סוג מסוים של פשיעה (דוגמת סינדיקט הפשע בארה"ב)". המפכ"ל ושר הפנים והמשטרה קיבלו את ממצאי הבירור והמסקנות וסמכו ידם עליהם. בוכנר (1990) ציין כי לדוח צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים). מאוחר יותר הודלפה הרשימה אשר נודעה לימים כ"רשימת ה- 11".

מעיון בדוח עולה, בין היתר, כי הצוות נשען והסתמך על דוח שמגר, אשר קבע בספטמבר 1971 כי "אין ראיה לקיומו של הפשע המאורגן". כמו כן מתקבל הרושם כי הצוות סבר שעניין הפשע המאורגן לא היה אלא כלי לניגוח המשטרה אשר ביקשה להוריד מסדר היום באמתלות שונות ובעיקר בטיעון כי ויכוח עקר זה מסיט את תשומת הלב מהבעיות "האמתיות" של הפשיעה. כמו-כן מנסה הדוח להסיר מעל המשטרה את אחריותה הבלעדית למצב הקיים, תוך שהוא מציין כי: "הגילויים האחרונים של הפשיעה החמורה זכו לתהודה רבה בכלי התקשורת ויצרו תחושה של חרדה ודאגה בציבור. בעקבות כך הופנו זרקורי ההתעניינות לעבר המשטרה ומידת פעילותה בטיפול בנושא, והדבר גרם לביקורת כלפיה, תוך התעלמות ממגבלות אוביקטיביות של חוסר בכוח אדם ואמצעים ותוך התעלמות מנטל התפקידים הרב המוטל על כתפיה. הביקורת לא התייחסה לאחריות המוטלת גם על הגורמים האחרים במדינה. הוויכוח הציבורי על הפשע המאורגן, מיקד את תשומת הלב לנושא זה והסית את הדעת מהבעיה הכאובה של הפשיעה היום יומית... עבירות שפגיעתן באזרח, בשלומו, בשלוותו ובממונו קשות ביותר".

דרך רטורית נוספת של הצוות להתמודד עם האשמות כלפי המשטרה הייתה ב"גיוס" הסטטיסטיקות הפליליות הרשמיות כראיה לכך ש"במשך כל השנים מאז קום המדינה ועד השנה הנוכחית, נמצאת הפשיעה בארץ בתהליך של עלייה מתמדת". לאמור, כי כל טענה על החרפה והחמרה בפשיעה בשנים האחרונות אין לה על מה לסמוך.

דומה כי הוועדה אף ניסתה ל"גמד" את תופעת הפשע המאורגן כתגובה לתיאורים והדימויים המאיימים שהופצו סביבה, בעיקר על-ידי המדיה: בעולם כולו, מהווה הפשע המאורגן חלק קטן ביותר מכלל הפשיעה".

1977: רשימת ה-11

רשימת ה-11 היא מסמך שהוכן בידי משטרת ישראל בשנת 1977 ובו רשימה של 11 אנשים שנחשדו כראשי הפשע המאורגן בישראל, והוא התפרסם בציבור עקב הדלפתו לעיתון "הארץ".

בתאריך 7.3.1978 פורסם בתקשורת לראשונה מסמך ה- 11. אבי בטלהיים ממעריב דיווח כי מסמך סודי הוגש לבית המשפט השלום בתל-אביב בדיון אזרחי, הכולל שמות 11 אנשים אשר לדעת המשטרה נמנים עם ראשי הפשע המאורגן בישראל. המסמך הוגש על-ידי פרקליטי עיתון הארץ במהלך תביעת לשון הרע שהגיש מוניה שפירא נגד זאב יפת אשר כתב כתבה בעיתון כי שפירא קשור לפשע המאורגן. המסמך הוכן ביחידה המרכזית של מחוז תל-אביב במשטרה, על-ידי הקצין יוסף ענבר וחתם עליו הקצין עמוס עזאני. עותק מהמסמך נשלח גם לנציב מס-הכנסה, מר שילוני, במטרה להגביר את שיתוף הפעולה בין המוסדות בלחימה בליוויתני הפשע.

אבי דווידוביץ' טוען כי למרבה הצער, לא ניתן היה למצוא בפרסומים השונים סביב רשימת ה- 11 מדוע נמנו בה אחד-עשרה אנשים. מכל מקום קשה להשתחרר מהאסוציאציה הנקשרת לאחד-עשרה שחקנים בנבחרת כדורגל, ודי לחכימא ברמיזא.

מקור המסמך

במרס 1977, ביקש קצין המודיעין הראשי במטה הארצי, סמי נחמיאס, מכל היחידות המשטרתיות, להעביר לידיו רשימה של עשרה יעדים מודיעיניים, מתוכם יבחר את אלה שיטופלו על ידי המשטרה באופן שוטף.

מפקד מחוז תל אביב, ניצב משה טיומקין, הנחה את שוטריו להעביר לנחמיאס רשימה של גורמים בעלי כסף ורכוש, שהמידע על מקורות ההון שלהם לוט בערפל. מי שהכין אותה היה קצין המודיעין יוסי ענבר מהיחידה המרכזית בתל אביב.

במקביל נפגש טיומקין עם נציב מס ההכנסה דאז, אליעזר שילוני, והציע לו כי המשטרה תעביר לנציבות מס הכנסה רשימה של חשודים שצברו הון במעשי פשע, כדי להעמידם לדין כחשודים בעבירת מס של העלמת הכנסות שיטה זו קרויה "FOLLOW THE MONEY" ("פיצוח" עברייני פשע מאורגן דרך מערכת המס), והיא יושמה בהצלחה בארצות הברית נגד אל קפונה, שנכלא בשל עבירות מס.

הרשימה נעצרה אצל מפקד היחידה המרכזית דאז (מפקד המחוז אחר כך) יגאל מרקוס, ולא הועברה לנציבות מס הכנסה, בין היתר, משום שלמפקד היחידה היו השגות על תוכנה. כיוון שכך, הודלף תוכן הרשימה על ידי אחרים במחוז לכתב עיתון "הארץ", אבי ולנטין, והוא פרסם בעיתון סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל.

קיימת גם גרסה אחרת להיווצרות הרשימה. ראש הוועדה לבדיקת הפשע המאורגן בישראל, מיכאל בוכנר טען כי לדוח הוועדה שלו צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" (יעדים משטרתיים), וכי זה היה המקור ל"רשימת ה- 11".

[בתמונה: כתבתו של אבי ולנטין בעיתון הארץ; צילום מסך מתוך כתבת הטלוויזיה בערוץ 2 בעקבות מותו של בצלאל מזרחי; פלג, 2013] 

בתוכן הרשימה נכללו הדמויות הבאות (לחצו על השמות להרחבה לגבי כל אחד מהם):

1. מרדכי (מנטש) צרפתי, פעיל במפא"י, בעל קשרים בצמרת השלטון, הצבא והמשטרה, שעסק בעסקי הובלה. חשוד במימון  עסקאות סמים ורכוש.
2. בצלאל מזרחי, קבלן, מלונאי וידיד קרוב של רחבעם זאבי ואלופי צה"ל נוספים. חשוד בארגון הברחות ובמימון עסקאות סמים.
3. רחמים (גומדי) אהרוני, סוחר בשר, ממנהיגי "חבורת הכרם". חשוד בסחר לא חוקי ביהלומים ובסמים;
4. טוביה אושרי, סוחר בשר, ממנהיגי "חבורת הכרם". שותף של אהרוני;
5. אלי טיסונה, שותף של רחמים אהרוני;
6. עזרא טיסונה, אחיו של אלי טיסונה. חשוד בסחר בסמים, ובגביית דמי חסות וחובות;
7. יחזקאל אסלן, מסעדן. חשוד בסחר בסמים, ברכוש ובמכוניות לא חוקיות.
8. מוניה שפירא, איש עסקים, בעל מגרש למכירת מכוניות, שותף של בצלאל מזרחי;
9. רפי שאולי, דמות בולטת בבילויי הלילה בתל אביב. חשוד בעיסוק בסמים, ובהלבנת הון שחור;
10. יעקב אפשטיין, סוחר מכוניות;
11. דוד דזאנשווילי: חשוד בזיוף ובסחיטת דמי חסות.

אחד מהבולטים ברשימה, בצלאל מזרחי, הגיש תביעת דיבה נגד "הארץ" והעיתונאי ולנטין, על שיוחסה לו מנהיגות חבורת פשע מאורגן. במשפט הוכח שמזרחי, אהרוני ואושרי היו שותפים בעסקת סמים אחת. הוכח גם שלמזרחי יש קשרים מפותחים עם צמרת צה"ל ועם אהרוני ואושרי, והוכח שאהרוני ואושרי מנהלים אורח חיים של עבריינים. אולם, מזרחי זכה בתביעתו כי לא הוכח שהוא חבר או מנהיג ארגון פשע.

אגב, להלווייתו של בולט אחר ברשימה, מנטש צרפתי, בשנת 1991, הגיעו השר רחבעם זאבי וגם מפקד מחוז משטרת תל אביב, יגאל מרקוס, שהופיע במדים, ואמר לעיתונות: "למנטש וגם לבצלאל נעשה עוול. מנטש לא היה פושע מעולם ולא הסנדק, לכן הלכתי להלוויה עם הכובע המשטרתי".

1978: ועדת שמרון

במהלך המשפט (1978) קבעה ועדת חקירה ממשלתית, ועדת שימרון (ראו את כריכת דוח הוועדה משמאל), שמונתה בעקבות הכתבות, כי קיים פשע מאורגן בישראל. הקרימינולוג מנחם אמיר, ששימש כיועץ לוועדת שימרון ואף העיד במשפט הדיבה, טוען כי כתבותיו של אבי ולנטין, שפרש מאז ממקצועו כעיתונאי, השפיעו על ההכרה הציבורית בקיומו של פשע מאורגן.

בתאריך 15.2.1978 סיימה הוועדה את עבודתה וקבעה כי: "... התשובה לשאלה בדבר קיומו של פשע מאורגן בישראל היא חיובית... אותו פשע מאורגן הוא פשע מאורגן נוסח ישראל ולא נוסח אמריקה... חייבים להודות בקיום פשע מאורגן על איפיוניו ותוצאותיו, ושעל השלטונות להיערך בהתאם לכך על-מנת לחסל תופעה זו" (דוידוביץ, 1993, ע' 52).

הוועדה טבעה את המונח: "פשע מאורגן נוסח ישראל". משמע, אין זה פשע מאורגן נוסח אמריקה למשל, אלא פשע בעל מאפיינים ישראליים יחודיים. דוידוביץ (1993) טען כי הגדרה זו לא הייתה אלא פשרה מתוחכמת, בין עמדת הממסד לעמדת התקשורת.

תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת

המונח 'מאפיה רוסית' הומצא על-ידי התקשורת במערב בשלהי הפרסטרויקה שהתרחשה בברית-המועצות לשעבר, כדי לתאר את עליית הפשע והשחיתות ברחבי רוסיה כתוצאה מהתפרקות ברית-המועצות והתמוטטות המערכת הכלכלית והחוקתית. המונח אומץ בחום על-ידי השירותים החשאיים של מדינות שונות - שהתחרו על תואר המדינה המושכת ביותר להשתקעות הסנדקים הרוסים ולהלבנת הון - ומהם לתקשורת. התואר הוצמד לחלופין למבריחי זונות, לסוחרי סמים ולבעלי הון שניסו להשתלב בשוק המערבי, ויצר במקומות רבים פרנויה ציבורית (מוזגוביה, 2001).

העליה הגדולה ממדינות חבר העמים הביאה עימה, מטבע הדברים, גם כניסה של כנופיות פשע מרוסיה, מאוקראינה וממדינות הקווקז לישראל. אלה ראו בישראל זירה נוחה בשל המספר הגובר של דוברי רוסית, והבינו שדרכון ישראלי יכול לשמש אותם היטב בתנועה בין מדינות, על רקע מגבלות הדרכון הרוסי שחייב הוצאת ויזות למדינות רבות. ישראל הייתה כמעט המדינה היחידה שסיפקה אזרחות ליהודים במקום, וחסכה מספר שנות המתנה. אחד הביטויים לנוכחותם בישראל היה האכזריות יוצאת הדופן של הרציחות שביצעו, שעד אז הייתה זרה לתרבות הפשע הישראלית, כמו למשל, רצח אכזרי של סבתא ונכד עולים, שראשיהם נערפו. רציחות אלה תרמו מאוד ליצירת פרנויה ציבורית על חדירת 'המאפיה הרוסית' לישראל (מוזגוביה, 2001).

הרציחות הללו בצד פרסומים דומים ממדינות המערב על 'המאפיה הרוסית', הניעו את משטרת ישראל לפעולה. ב-1995 דובר על רשימה של 12 ראשי המאפיה הרוסית - שהרכיבה משטרת ישראל - המועדים לגירוש מישראל. שנה מאוחר יותר הכריז שר המשטרה, משה שחל, כי המאפיה הרוסית מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל", ורשימת ראשי המאפיה התרחבה ל-35 איש. רשימה זו, אם הייתה קיימת, לא נחשפה מעולם. בשלב מסוים, טענה המשטרה כי 27 מאפיונרים עזבו את הארץ מרצונם (מוזגוביה, 2001).

בשנים הללו נחשדו אנשי עסקים שונים, מעולי חבר העמים בעבירות שונות, חלקם נחקרו, חלקם זוכו בחו"ל, חלקם עזבו את הארץ. ניתן למנות עליהם אישים כמיכאיל צ'רנוי, סרגיי מיכאילוב, גריגורי לרנר ואחרים. המשטרה פעלה לביטול כנסים של אנשי עסקים חשודים בישראל. הפעילות המשטרתית יצרה ממד של הרתעה, שהניע רבים מהגורמים הללו לעזוב את הארץ (מוזגוביה, 2001).

והייתה גם איפכא מסתברא לדחיקת האנשים הללו לאל מחוץ לישראל: יעקב קדמי, לשעבר ראש לשכת הקשר נתיב, ששומר על קשרי ידידות וייעוץ עם בעלי הון יהודים ברוסיה, טען שהחשדת אנשי העסקים הרוסים גורמת לכך שהמשק הישראלי מפסיד, והיא נעשית בגלל צרכים של המשטרה: אם המשטרה הייתה מניחה לביזנס הרוסי להתבסס כאן, ישראל כבר הייתה נכללת ברשימת עשר הארצות המתקדמות בעולם. אבל במאמציה, הצליחה המשטרה להבריח מהארץ השקעות בסדר גודל של עשרות מיליארדי דולרים (מוזגוביה, 2001).

2002-1997: ה'ויאגרה' של הפשע המאורגן בישראל

הפשע המאורגן, בנוסח הישראלי שלו התפתח לאיטו ב'ביצה' המקומית שלנו, עד שהגיע אירוע מכונן (ואשה אחת), שהפכו אותו תוך פרק זמן קצר לגוף אימתני ורב כוח: בשנים 2002-1997 מעלה עובדת הבנק למסחר, אתי אלון, בכספי הבנק בהיקפי ענק שהביאו לקריסתו. בסך הכל מעלה אלון בסך של 254,199,600 ש"ח. במסגרת המעילה פתחה אלון בבנק 206 חשבונות בנק פיקטיביים (לעומת כ-1,300 לקוחות הבנק), בהם העמידה הלוואות גב אל גב, את כספי ההלוואה משכה לרשותה. מ-202 חשבונות הבנק גנבה אלון ישירות כספים תוך שבירת פיקדונות הלקוחות ומשיכתם.

מאות המיליונים הללו זרמו - דרך עופר מקסימוב, אחיה של אלון, שהיה מהמר כפייתי - לכיסם של ארגוני הפשיעה, והפך אותם למשהו אחר. הם - בניגוד למשטרה - שינו קונספציה במהירות: מימון 'צבאות' פרטיים, עם 'חיילים' מקבלי משכורות; התבססות בעולם הצ'יינג'ים וההלוואות בריבית קצוצה, הנתמך במערך אגרסיבי של גביית חובות, והעיקר - בהשקעה בעסקים חוקיים (ואחרים) גם מעבר לים, והפיכה לארגונים גלובליים.

בבת אחת - ובעוד המשטרה ממשיכה לספר שאין פשע מאורגן, - הפכה ישראל, משכונה לבירה של פשע מאורגן, דומיננטי, המייצא עבריינים ופשע לכל העולם. גם משפחות הפשע הקטנות טובלות בכסף גדול, וראשיהן מסוחררים מדירות הפאר ממכוניות היוקרה, מהמאבטחים ומהמעמד. העבריינים הנמוכים יותר בהיררכיה, מוכנים לעשות הכל כדי לטעום גם הם - ולו לזמן קצר - מהשפע... ותודה לאתי אלון ולעופר מקסימוב, שבעוד שהמשטרה חיה אז בלה לה לנד, הביאונו עד הלום!

[להרחבה בנושא הצ'יינג'ים והפשע המאורגן, לחצו כאן]

[כתבת ynet: לוביץ', 2003]

[להרחבה על העבריין, איציק בר מוחא, אדריכל קריסת הבנק למסחר, לחצו כאן]

1999: השב"כ כמעט ו'גונב' ממשטרת ישראל את הטיפול בפשע המאורגן

ערב קמפ דויד, בתחילת המילניום, עת השלום נראה באופק, ושירות הביטחון הכללי (שב"כ; ראו לוגו משמאל) חשש למעמדו בעידן של שלום, החלו בכיריו לארגון לובי בממשלה להעברת הטיפול בפשע המאורגן אליו; שהרי המשטרה ממילא טענה אז שאין בנמצא פשע מאורגן...). הרעיון הזה קרס, לא כיוון שנדחה; אלא שעם פריצת המאבק המזוין עם הפלסטינים, הוא איבד מהרלוונטיות שלו עבור שב"כ.

מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת: משפחות הפשע הראשוניות

בסוף שנות התשעים ובעיקר בתחילת שנות האלפיים התגבשו בישראל מספר קבוצות של פשע מאורגן, שפעילותן החלה להיות מורגשת על ידי הציבור הרחב על רקע חיסולי חשבונות אלימים שחלקם פגעו גם בקרבנות תמימים. קבוצות הפשע הראשוניות הללו הינן: אלפרון, רוזנשטיין, אבוטבול ואברג'יל.

על כל אחת ממשפחות הפשע ההלו ומייסדיהן ניתן לקרוא בהפניות למטה:

[תמונתו של יעקב אלפרון: צילום מסך מסרטון יו-טיוב: 'יעקב אלפרון: הווידאופדיה והערוץ השני Yaakov Alperon'; תמונתו של זאב רוזנשטיין: תמונת מסך מתוך חדשות ערוץ 10]; תמונתו של פליקס אבוטבול: פליקס אבוטבול. צילום מסך מסרטון היו-טיוב של כתבת הערוץ הראשון: "העבריין צ'רלי אבוטבול מובא למנוחות"; ותמונתו של איציק אברג'יל: נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי israeli police facebook page by an OTRS permission. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[להרחבה על יעקב אלפרון, לחצו כאן] [להרחבה על זאב רוזנשטיין, לחצו כאן] [להרחבה על פליקס אבוטבול, לחצו כאן] [להרחבה על איציק אברג'יל, לחצו כאן]

יוני 2003: חוק המאבק בארגוני פשיעה

ב-9 ביוני 2003 אישרה הכנסת את "חוק המאבק בארגוני פשיעה", שמטרתה, להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים. ההצעה קובעת עבירות הקשורות לפעילות בארגוני פשיעה ולסיוע לארגונים כאלו; היא אינה מוגבלת לארגונים שמטרתם השגת רווח כלכלי, וחלה גם על ארגוני טרור וארגונים אחרים, המבצעים עבירות שאופיין אידאולוגי; כמו כן, יוצרת הצעת החוק מנגנון של חילוט רכוש שהושג כתוצאה מפעילות בארגון פשיעה (דברי ההסבר להצעת החוק).

דצמבר 2003: "מלון פארק של המשטרה"...

לאחר שמשך שנים הכחישה המשטרה את עצם קיומו של פשע מאורגן (והצורך בהיערכות מחודשת להתמודדות עימו), היא התעוררה ב- 11 בדצמבר 2003, למציאות חדשה: באותו עום התרחש ה"פיגוע הפלילי הראשון", שבמהלכו נהרגו שלושה בני אדם ו-19 נפצעו שבעה מהם באורח קשה - כולם אזרחים תמימים - בניסיון החיסול של זאב רוזנשטיין ליד רחוב אלנבי בתל אביב. למרות שהאירוע התרחש, כאמור, על-רקע פלילי, היו המראות זהים לאלו שהורגלנו להם אחרי פיגועי טרור: נזק אדיר נגרם למבנים בסביבה, מרפסות קרסו, חלונות התנפצו ואנשי זק"א עסקו שוב במלאכת איתור שרידי ההרוגים וזיהוים (שפר, 2006ב').

נבוך ומבויש עמד אז המפכ"ל דאז, שלמה אהרושיקי (ראו התמונה משמאל), מול המצלמות, וכינה את האירוע, "מלון פארק של משטרת ישראל" (נאה ובן-דוד, 2003) (הקבלה לפיגוע במלון פארק בנתניה, בפסח 2002, שהוציא את צה"ל למבצע "חומת מגן", אשרר שינה את פניו של המאבק המזוין בפלסטינים).

[בתמונה משמאל: רב ניצב שלמה אהרונישקי. המקור: דוברות משטרת ישראל]

לא הייתה זו הצהרה בעלמא. היא חייבה היערכות שונה, דגשים שונים וסדרי עדיפות שונים, שיבואו לידי ביטוי עם הקמת יחידת להב 433, חמש שנים לאחר מכן.

2008: הקמת להב 433

להב 433 הוקמה ב-1 בינואר 2008 כמחלקה באגף המודיעין של משטרת ישראל, ביוזמת השר לביטחון פנים אבי דיכטר, המפכ"ל דודי כהן, וראש אגף חקירות יוחנן דנינו. היא הפכה לארגון גג עבור היחידות המשטרות הנאבקות בפשיעה:

• יאח"ה - היחידה הארצית לחקירות הונאה;
• יאחב"ל - היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית;
• היחידה הארצית לחקירות סוהרים;
• יאל"כ - היחידה הארצית לחקירות כלכליות;
• יחידת אתג"ר - היחידה הארצית לאיתור גניבות כלי רכב;
• יחידת הגדעונים;
• יחידת הסייבר הארצית.

הון העתק שהשקיעה המשטרה בבניית יכולת התמודדות עם הפשע המאורגן, הניב לכאורה פרי הילולים: רוב צמרת הפשע המאורגן, קרסה. חלק משמינים בבתי הכלא שלנו ומנהלים את עסקיהם מבפנים. אחרים איבדו את עסקיהם ואת מעמדם. משטרת ישראל, המבוסמת מהישגיה, הפכה מוקד עליה לרגל של משטרות מערביות, שרואות את הצלחתה ומבקשות להעתיקה.

העשור השני של המילניום: המערכת נכנסת לכאוס

האמנם הצלחה? לא עבור האזרחים... ההשקעה האדירה של כסף בחקירות, הובילה להשקעה נוספת של כסף בתנאי הכליאה של ראשי הפשע המאורגן, אבל לא פגעה בכסף הגדול המגיע לידיהם של העבריינים שבחוץ.

כשהמבוגרים נכנסים לכלא, הקטנים נלחמים על טריטוריות ועל כסף: כל עבריין קטן מסתכל על רכבי היוקרה והחיים היפים ומבקש אותם לעצמו באכזריות גוברת והולכת. במלחמה הזו הכל לגיטימי, ובשר התותחים הוא הציבור הרחב, שחייו הפכו סיוט מתמשך.

[בחזרה לתוכן העניינים של עברייני ישראל] [לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על קריסת הבנק למסחר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2017), אור לגויים: שורשי הפשע הישראלי, ייצור ידע, 6/7/17.
• הערוץ הראשון (רשות השידור, מחלקת התעודה) (2008), "אור לגויים", שורשי הפשע הישראלי, בהנחיית פולי רשף. הפקה: רוני דבש (דבש הפקות); שמואל אימברמן; עריכה: ניצה גלצנר.
• ויקיפדיה: מדיניות הקיצוב.
• ויקיפדיה: שוק שחור.
• אבי ולנטין (1984), אמת אבודה, תל אביב: כנרת.
• פנחס יחזקאלי (2015), היווצרות הפשע המאורגן בישראל: אבי ולנטין ו"אמת אבודה", ייצור ידע, 13/11/15.
• טל אריאל אמיר (2012), השבת השחורה של ראשי "רשימת ה-11", 23/3/2012, nrg.
• גידי וייץ (2008), מגנדי ועד גומדי: משפט הפשע החשוב ביותר בהיסטוריה הישראלית נפתח מחדש, הארץ, 12/2/08.
• גיא פלג (2016), רחמים אהרוני מכנופיית כרם התימנים נפטר, חדשות 2, 24/01/16.
• יחזקאלי פנחס (2015), היווצרות הפשע המאורגן בישראל: אבי ולנטין ו"אמת אבודה", 13/11/15.
• פלג גיא (2013), הכתבה בעיתון "הארץ" ששינתה את חיי בצלאל מזרחי ז"ל, מאקו, 23/2/13.
• פנחס יחזקאלי (2016), רשימת ה-11, ייצור ידע, 13/1/17.
• אבי דוידוביץ (1993), פשע מאורגן בארץ ובעולם תיאוריות ומציאות, רמת גן: אוניברסיטת בר אילן. להורדה לחץ כאן: פשע מאורגן בארץ ובעולם: תאוריות ומציאות.
• נטשה מוזגוביה (2001), מאפיה רוסית או פרנויה ישראלית?, 21/8/01, ynet.