מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?

הבוז הממושך - שמפגינה המחאה ושלוחיה - כלפי נתניהו, והנטייה של האויב להקשיב להם, הפך אותם ל"אידיוטים שימושיים", המשרתים אינטרסים מנוגדים לאלו שלהם עצמם, מתוך עיוורון אידאולוגי. האירוניה היא, שהלעג הפנימי סייע ליצירת מצג שווא של חולשה, ובכך תרם לרגע של הפתעה צבאית. אם תרצו, פרדוקס של שימוש בשנאה ככלי הטעיה.

תיוגו של האלוף דוד זיני כ'משיחי' היא הזדמנות לבחון את היפוך המשמעות שעברה המילה "משיחיות" בציבוריות הישראלית, מערך מכונן בקרב דור המייסדים, למילה טעונה ולמושג גנאי. זוהי 'מניפולציה סמנטית' מוצלחת שנעשתה בידי רודפי חזון שתי המדינות, שחוזרת ומתהפכת שוב למשמעותה המקורית לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023. המאמר מנתח את התהליכים התרבותיים והפוליטיים שהובילו לשינויים אלו.

אם לא היה עצוב, ניתן היה להציג את קמפיין הסרבנות החדש של המחאה כפרדוקס מצחיק: מאז ה- 7/0 היא עסוקה בהכחשת הסרבנות - שפרקה את צה"ל והייתה אחת הסיבות המידיות לטבח ה- 7/10 - ופתאום עוד קמפיין סרבנות. מדוע, ולמה דווקא עכשיו?

מאז פרוץ המחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל בנובמבר 2022, עם היוודע תוצאות הבחירות, מדווחות תחושות נרחבות של דכדוך, שחיקה ולעתים אף דיכאון בקרב משתתפים. מסתבר שאלה הם תוצרי לוואי מוכרים של מחאות ארוכות. מאמר זה בוחן את התופעה מפרספקטיבה רב-תחומית: פסיכולוגית, סוציולוגית ופוליטית. נתמקד בגורמים של חרדה קיומית, הזדהות קבוצתית, טראומה קולקטיבית ותהליכים של הדבקה רגשית בתוך מחאות ממושכות.

מאבקי ימין-שמאל אינם חדשים. אך לאורך ההיסטוריה, מתבלטת תופעה מרתקת: השמאל נוטה להוביל רעיונית, תרבותית וטקטית – בעוד שהימין, לאחר פרק זמן של התנגדות, נוהג לאמץ, להתאים ולשכפל את אותם רעיונות בדרכו שלו. הטענה, לפיה "הימין לעולם לא יהיה יצירתי כמו השמאל – אבל הוא חקיין מעולה", נבחנת כאן מזווית היסטורית, פוליטית וסוציולוגית, עם דגש על הדינמיקה של רעיונות, סגנונות פעולה ואסתטיקה פוליטית.

להקות הארבה ותנועות מחאה גם יחד, מונעות על ידי תנאים סביבתיים ותהליכים של הדבקה חברתית. הארבה נוצר בתגובה ללחצים חיצוניים וממשיך לנדוד עד שהמשאבים נגמרים או התנאים משתנים. כך גם מחאות, שקמות מתוך מצוקה משותפת, צוברות תנופה, ולבסוף נחלשות כאשר הכוחות שתומכים בהן נשחקים. ההבנה של הדינמיקות הללו יכולה לסייע בניתוח ובהתמודדות עם מחאות חברתיות – בין אם במטרה לקדמן או לנהל את השלכותיהן על החברה.