מה גורם לאישיות כאהרן ברק לראות בעצמו נתין ולא אזרח? כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, המחאה פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, ופתחה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות. ד"ר עדו נתניהו הוסיף לנו מספר דוגמאות לכך...
אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. ככל שהם נחשפים במערומיהם, הם חייבים להעז עוד יותר, ו'להשתין על כולנו מהמקפצה' (סלחו לי על גסות הרוח). ואז, הלגיטימציה שלהם מתאדה עוד יותר, והאמון בהם מתרסק, עד למהפך הבלתי נמנע.
מי שמעמיד מול המחאה קבוצה מאורגנת עם טיעונים סדורים, מפסיד, כי הוא רק מצדיק את הפחד שלהם. מי שמטריל אותם לבד, עם רמקול, חיוך, ומראה גדולה, מנצח, כי הוא גורם להם להילחם בעצמם.
"משטרת בן גביר" מכנה המחאה שלנו את המשטרה. "המשטרה כבר נפלה" הספיד אותה דני קושמרו בעצב. מה באמת? כמובן שלא. זוהי השיטה הבולשביקית הישנה והטובה להאשים את היריב במה שאתה עושה...
בהמשך למאמרים קודמים, אביא במאמר זה עשר דוגמאות נוספות לטכניקה אפקטיבית ומוכרת של הפרוגרסיביים החדשים, שהמחאה שלנו אימצה בהתלהבות רבה: השתלטות על מילים שגורות בשפה העברית ושינוי משמעותן לצורכי 'צריבת תודעה' וניהוג המונים. התופעה הזו קרויה 'מניפולציה סמנטית' (semantic manipulation) או 'הגדרה מחדש של מילים' (redefinition). אתם מוזמנים לתרום עוד.
ה- WOKE המיר את שיח העובדות של חסידיו בנרטיבים. זה הופך אנשים לחלשים יותר מבחינה אינטלקטואלית, לא משום שזה מונע מהם ידע, אלא משום שזה פוטר אותם מהמאמץ הכרוך בחשיבה. עובדות דורשות ניתוח, הטלת ספק והכרה במורכבות; הן מאתגרות את תפיסות העולם שלנו ומאלצות אותנו להתמודד עם מציאות שאינה תמיד נוחה. בזכות הווק, אנחנו חיים היום בעולם נטול עובדות.
ספרות המחקר על תנועות מחאה מלמדת כי מחאות ארוכות מאבדות בהכרח את הליבה הרחבה שלהן, ונשארות בידיה של קבוצת פעילים קיצוניים ונחושים. מצב זה מוביל פעמים רבות לדעיכה, לקיטוב ציבורי ואף לאבדן לגיטימציה. זו בדיוק תמונת המצב של המחאה בישראל. קברניטיה מבינים שהמשחק אבוד, אבל הם ישחקו עד הדקה ה- 90 בתקווה להצליח, ולו מהסיבות הלא נכונות.
אנטוניו גראמשי, הוגה איטלקי שכתב על משברי הגמוניה, תיאר בדיוק את המצב שבו שרויה המחאה היום: כש"הגרנד נרטיב" הישן – הסיפור שמארגן את המציאות – מאבד תוקף, אך טרם נבנה לו תחליף. אז הישן גוסס, והחדש טרם נולד. ובין לבין צצים סימפטומים מבעיתים.
שימוש בביטויים כמו 'מחנה ריכוז', 'גטו' ו'רצח עם' בהקשר לפלסטינים, הם תוצאה 'תסביך השואה' של השמאל, מהול בשנאת הימין מחד גיסא, ובחמלה המזויפת לפלסטינים מאידך גיסא. במאמר אחבר בין שלושת המוטיבים הללו ואבחן את השלכות החיבור ביניהם.
