ישראל

הפרויקט של טראמפ לייצוב המזרח התיכון נראה מקיף. בקרב החוגים הדיפלומטים זה זה סוד גלוי, שבוושינגטון מתכננים וועידת שלום נוספת, אליה יוזמנו מנהיגים ערביים שונים וראש ממשלת ישראל. במסגרת הוועידה תנסה וושינגטון לגרום לצדדים למצוא פתרון לסוגיה הפלשתינית. אם תצליח הוועידה להביא להסכם, בוושינגטון צופים שהוא יביא לשיפור מערכות היחסים בכלל רחבי המזרח התיכון… אבל, מכשולים בדרך לא חסרים!

מי שפועל בסוריה ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר החדש. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי, וזו בין היתר גם סיבת התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל אס. אי 5 סורי, כנגד מטוסי חיל האוויר. מה שנכון לגבי שאר מדינות האזור, נכון גם לישראל: ההבנה שאם לא תיצור את וקטור החיכוך האקטיבי במגמה הנדרשת לה, לא 'יספרו אותה' ואת האינטרס שלה בכינון העקרונות למתכונת הסדר החדש הצפוי להתגבש.

"… עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? – רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט… יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם… "

'הסכמי אוסלו' היו אמורים להזניק את שמעון פרס לגדול שבהישגיו, ולהעצים את הילת פרס הנובל שקיבל. תחת זאת, הם נחשבים בעיני רבים לטעות הגדולה מכולן של המדינאות הישראלית. הם הפכו אותו לשנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית; והיעדר חשבון הנפש בעקבותיהם, הוא אחד הגורמים החשובים לשקיעת השמאל הישראלי.

המשותף – לאיומים ביירוט מטוסים אמריקנים על ידי האיראנים ולנסיון הירוט של מטוסי חיל האוויר על ידי הסורים – הוא ההילה המוקרנת מעמוד השידרה של פטרונם, ולדימיר פוטין. בחסות הרוסים (ובין היתר, גם שורת ההסכמים בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת רוסיה) האיראנים מרחיבים את מוטת השליטה שלהם בין טהרן לחופי לבנון, ובסופו של המהלך יתייצבו לאורך קו הגבול בין ישראל לסוריה בגולן. כדאי שמשמעותם של האירועים הללו תובן היטב בצד הישראלי. לרוסים יש שותפה אסטרטגית אחת במזרח התיכון, והיא איראן. כל השאר סטוצים! כדאי לזכור: כשהמאהבת מציגה את עצמה כאישה החוקית, זה נגמר בדמעות!

האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.

במהלך מחצית שנות השמונים של המאה הקודמת, חזרו מדינות אפריקה וחידשו עמנו את היחסים, שנותקו לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. אין עוד מדינה ועם בעולם הזוכים באפריקה לאהדה, הערצה וידידות כמו ישראל ואזרחיה. יחד עם זאת, יחס זה הולך ונשחק כי ככל שמצבה הכלכלי של ישראל השתפר, כך קטן הסיוע שהיא מגישה… המדינות המתועשות מעודדות ייצוא חומרי גלם – כמו קקאו וקפה – ובכך, מונעות התפתחות תעשיה באפריקה, למשל של שוקולד או מוצרי תה. היה טוב אם ישראל הייתה מסייעת בבנית שרשרת תעסוקה, יצור מוצרים מוגמרים מחומרי הגלם, ויצוא שלהם לתפארת, כמו שישראלים יכולים, תוך תמיכה בהדרכה, בייעוץ ובהכשרה מעשית.

מסמך האלוף שמני – המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967 – מפקיד את ביטחון ישראל בידיהם של כוחות זרים שיתפרסו לאורך הירדן. חשוב להדגיש שבמקרה שנידרש להכניס צבא ליהודה ולשומרון, נס 1967 לא יחזור. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת. יתרה מכך, ללא ישוב יהודי רחב היקף – שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש – צה"ל יתקשה בסיום תקופת המתקפה, לשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.

לפני לכתו ינסה, כנראה, נשיא ארצות הברית היוצא, ברק אובאמה, לפתור את הבעיה הפלסטינית. כיצד יעשה זאת? אובאמה לא יכול לפעול באמצעות בתי המחוקקים האמריקאים, כיוון שאין לו רוב. הוא גם לא יכול לפעול לפני הבחירות בארצות הברית, כי בכך הוא מזיק למועמד המפלגה הדמוקרטית. אבל, בין הבחירות ב- 11.08.2016 להשבעת הנשיא החדש ב- 01.20.2017 ישנם 73 ימים! זהו חלון הזמנים שבו יהיה משוחרר לקדם יוזמת שלום חדשה, שתקבל תוקף החלטה של מועצת הביטחון.

הבשורה הרעה היא שחרם על ישראל הוא בלתי נמנע. הוא מתבצע גם עתה ורחוק עדיין ממיצוי. הוא גם לא יסתיים אם היא תיסוג לגבולות 1967; הבשורה הטובה היא, שהוא רחוק מאוד מהתרחיש האפוקליפטי. פגיעתו ממוקדת בענפים מסויימים ויש בו גם הזדמנויות. זהו חרם תרבותי, מוסדי ובמידה מסויימת אקדמי, וחרם של צרכנים שמתרחש גם היום בקרב קהילות צרכנים מסוימות בבריטניה ובארצות הנורדיות, ובעצימות נמוכה יותר את ספרד, שוויץ וניו זילנד. הסיכוי להטלת חרם של קבוצות מדינות כמו האיחוד האירופי, שפגיעתו קשה באמת, קלוש מאוד. חרמות כאלו, בדרך כלל, אינם משיגים את מטרתם, והדבר הנכון לעשות הוא להתכונן נכון, ולתת לגל ההדף למצות את עצמו.