האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
גל רציחות הבודדים היום מזכיר את גל רציחות האנרכיסטים – בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שכונה: "תעמולה באמצעות פעולה"… ההיסטוריה אמנם אינה חוזרת, אולם, דפוסי הפעולה במערכת מורכבת (והיסטוריה היא מערכת מורכבת) בהחלט חוזרים!
האלוף במילואים גרשון הכהן טוען בראיון לאתר "Defense News" כי הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל מכניס מתח מיותר לדיאלוג האסטרטגי עם ארצות הברית, יוצר בה תלות ומנוון את החשיבה הצבאית; פוגע בריבונות הישראלית; ומנוון את הייצור התעשייתי. שיתוף פעולה אסטרטגי נפגם בתנאים של תלות בין המדינות. לכן, ישראל צריכה לברך על הקטנה הדרגתית ומתונה, לאורך זמן, של הסיוע במקום הרחבתו, והשותפות בין המדינות רק תתעצם לאורך זמן, אם תשכיל ישראל להיגמל מהנדיבות הפיננסית האמריקנית.
השלם תמיד מורכב מניגודים, שכל חלק ממנו מסייע בהגדרת ההופכי שלו. גם אם ייטלו מבוכריס את דרגותיו ויכלאוהו, יישאר תמיד הפן האחר של לוחם אמיץ ומוערך, או בכדבריו של גרשון הכהן, שעולמו נטוע בתנ"ך: מעשה אוריה החיתי ראוי לבוז, אבל בהקשר הלאומי, דוד המלך נשאר מלך גם אחרי פרשת בת שבע, ועד היום אנחנו מפזזים ושרים "דוד מלך ישראל חי וקיים". אנשים חכמים אמורים ללמוד לחיות עם הניגודים הללו!
משה חשב לתומו כי לאחר לכתו בניו ירשו אותו בהנהגת העם. אולם מה רבה הייתה הפתעתו כי אדם משבט אחר נבחר למשרה הרמה. בכך מאותת המקרא, כי הנהגת העם אינה מטבע העובר לסוחר, ומי שניבחר הוא מי שהוכיח בכל תקופות חייו את התמדתו, מוסריותו וכישוריו הרוחניים והצבאיים כאחד…
השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.
משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה מוחלטת. בהתערבות של פינחס במקרה זמרי בן סלוא, המקרא אומר כבר את מה שכולם יודעים: עבר זמן מנהיגותו של משה, ויש למנות מנהיג חדש (הדבר אכן מתבצע בפרשה הבאה פרשת פינחס, עת יהושע נבחר במקום משה.
יתכן כי יפתח היה אדם של קצוות, והפגין בהחלטותיו שיקול דעת בעייתי. אולם, איש לא יוכל לקחת ממנו את התהילה של הניצחון במערכה מול מלך בני עמון, ואת ההתנהלות והתהליכים שהוביל, שקדמו למערכה זו…
עד היום למדנו, שמה שמבדיל משטרה בחברה דמוקרטית ממשטרות במדינות אחרות, הוא שני אלמנטים הבסיסיים שחייבים להתקיים: מתן לגיטימציה למשטרה; ואמון ציבורי בה. האבדן העקבי והמואץ של שני האלמנטים הללו במשטרות המערב, מחייב – בהיעדר לגיטימציה אזרחית – להישען, יותר ויותר, על לגיטימציה שלטונית, כמו במדינות הדיקטטוריות. משמע, הרבה פחות קשב לציבור; פחות שיתוף פעולה עמו, ומטבע הדברים, אלימות משטרתית גוברת מצד שוטרים, שהחרדה האישית שלהם לקיומם תלך ותתעצם!
בפרשת חוקת בספר במדבר, מגיע חוסר המים לעם לממדים של כאוס כמעט מוחלט. מעמדו של משה כמנהיג העם נפגע ללא תקנה, וזו העילה להחלפתו לקראת המשברים הבאים, בכניסה לארץ כנען.
פרשת חוקת בספר במדבר, מספקת לנו דרמה נוספת בסאגה הבלתי נגמרת של תלונות בני ישראל כנגד ההנהגה המובילה אותו לארץ כנען. האל הזועם שולח לחוטאים נחשים, הנושאים מוות בהכשתם. העם מבקש את הגנתו של משה והרי זה פלא: במצוות האל, עושה משה פסל של נחש ומעמיד אותו בגובה רב, כך שכל אחד ננשך יוכל להרים אליו את מבטו ולהירפא. כיצד נושעו חוטאי ישראל דווקא על ידי פסל?
