האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל. דבר אחד ברור: פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה!
חלוצי העלייה השנייה זכו להנהיג את המפעל הציוני במשך יובל, כיוון שידעו את חובתם לספר ולשיר על פעולתם ושליחותם: על כל אחד שנטע עץ היו שניים שכתבו שיר ואחד אחר כתב מאמר. בזיקה זו, בין הפעולה לבין השירה, מגולם הרעיון שידיעת הדרך לשליטה במרחב התרבותי, מובילה אל הדרך לשליטה גם במרחב הפיזי. כאן סוד עצמתה של דבורה הנביאה כמנהיגה, שופטת, מצביאה ומשוררת.
ברוכים הבאים לעולם הפוך. שיח הרשתות החברתיות והתקשורת שאיננה נגמרת מחייבת את חברי כנסת לייצר מסרים ליניאריים, פשוטים וקליטים, בעלי זווית ראייה מוגבלת, הנובעת מאינטרסים פופוליסטים. המצב חמור במיוחד במפלגות המקיימות פריימריז, כי אז נתונים חברי הכנסת בידיהם של מצביעים קיצוניים, הרחוקים מלאפיין את קהל מצביעי המפלגה… הגישה הפשטנית הזו לבעיות השעה יוצרת מצב פרדוקסלי, לפיו כל אגף משני צידי הקשת הפוליטית פועל במרץ ובחריצות – להשגת מטרות הצד השני… זהו: "ההיגיון הפרדוקסלי של העשייה הפוליטית":
התוצאה של הסכם הגרעין בטווח הקצר היא עיכוב מסוים (מרצון) של רגע הפריצה האיראני, כל זאת תוך מתן זמן לאיראנים להיערך; ובטווח הארוך: הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית. בעוד 10 שנים – לאחר עם פקיעת תוקפן של מרבית ההגבלות המוטלות על תוכניתה הגרעינית של איראן – ימצא עצמו המערב מתמודד עם מדינה חזקה יותר צבאית. יכולת השכנוע של המערב תהיה קטנה יותר וניהול משא ומתן – שמטרתו הקפאה נוספת בתוכנית הגרעין האיראנית – יתחיל מעמדת חיסרון מערבית.
ברובן המוחלט של בירות המדינות החתומות על ההסכם, יש מעט מאוד ספקות בכך שטהרן מפרה את תנאיו. ב- 18 ליולי ה AP חשף שההגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית איראן יוסרו מהר מכפי שפורסם. לא נראה שהאיראנים התרגשו מכך אך נמסר, שהפרטים הללו לא היו צריכים לקבל פומבי כל כך מהר. חשיבותו של המסמך שהודלף ל- AP הינה בכך, שהוא מהווה עדות לכך שיש צדדים מוצנעים ציבורית להסכם בין המעצמות לאיראן, ובניגוד לטענות ממשל אובאמה לא כל ההסכם היה חשוף לביקורת ציבורית.
לא התכנים הם המהות במאבק על מסקנות ועדת ביטון! ברוכים הבאים לסוגיית מאבקי העוצמה בחברה. עוצמה היא היכולת של גורם במערכת לגרום לאחרים לעשות את רצונו, גם אם זה נגד רצונם וגם אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם. לכן, הדחף הבסיסי של כל קבוצה בחברה הוא למקסם את עוצמתה מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביה מאידך גיסא. זה אך טבעי שבמדינת ישראל – הנמצאת בתקופה של חילופי אליטות – תיקח לעצמה הקבוצה השלטת גם את השליטה על הנרטיב. לטיעונים אין כל משמעות, ולמרבה האכזבה – גם לאמת לא… במלחמה הזו, האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!
האתוס הציוני בנוי על גאולת קרקעות, וגואלי הקרקעות הפכו ברובם לדמויות מוכרות: יוסף ויתקין, מנחם אוסישקין, וכמובן, והושע חנקין. נפקד רק שמו של הרב צבי אריה שניאורסון (הרדצ"א), איש חב"ד, מצאצאי "בעל התניא", שהוא מייסד חסידות חב"ד במאה ה- 18. האם זה בגלל היותו חרדי, עובדה שסתרה את האתוס של הציוני החדש, האתאיסט? מי ידע? כך או כך, הוא נשכח מהתודעה הציבורית עד שבא הספר הזה – הכולל תיעוד נדיר של תעודות ושטרי רכישה מקוריים, מימי השלטון התורכי בארץ ישראל – והציג את העובדות. המאמר מתרכז בקוריוז מחייו, שבמהלכו הלבין שערו ברגע אחד…
רוסיה היא כוכב עולה בשמי המזרח התיכון, ופוטין צריך להודות על כך לבית הלבן ולמדיניות הנשיא אובאמה. בתחילת יולי סיימו הרוסים להעביר את כל רכיבי מערכת ה- 300 – S לידי האיראנים. רוסיה ואיראן מתאמות ביניהן את המדיניות האזורית, אולם, כל אלה לא מונעים את הרצון הסעודי לאפשר לרוסיה מעמד משמעותי במזרח התיכון, אף מעבר לזה של ברית המועצות לשעבר. גם ביחסי רוסיה-טורקיה שידעו משבר, זהות האינטרסים גוברת על חילוקי הדעות וטורקיה ורוסיה מוצאות את את הדרך להדק את הקשר ביניהם. גם עם ישראל שומרת רוסיה על קשרים טקטיים טובים. אבל, בסופו של דבר, כרגע לרוסים יש בעלת ברית אסטרטגית אחת במזרח התיכון: איראן! כל השאר סטוצים…
"כל הפילוסופים, משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש ברוך שפינוזה". אמרה מפתיעה זו באה מפיו של המשורר היהודי היינריך היינה. היא קשורה קשר ישיר לשפינוזה ולאיכות משנתו הפילוסופית. היינה מעולם לא הסתיר את הערצתו לאיש שהגדירו "אחי לאי-אמונה", רמז עבה למוצאם היהודי המשותף…
כמו שאף אחד מגופי המודיעין בעולם לא חזה, שהפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003 תוביל לשינוי טקטוני במזרח התיכון, כך אף אחד לא יכול להעריך את סופן של ההתפתחויות הנוכחיות. דבר אחד ברור: הפגנת הכוח המערבית בעיראק, בשנת 2003, הובילה בסופו של דבר להגדלת טביעת הרגל המזרח תיכונית של של יריבתו העיקרית של המערב – רוסיה, שלאט לאט תופסת את התפקיד אותו מילא המערב במזרח התיכון, ב-100 שנה האחרונות. רק לפני ארבע שנים מילאה רוסיה תפקיד זניח במזרח התיכון. זה לא פחות ממדהים, איך הצליח פוטין במינימום השקעה להשיג כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן, ובהשקעה של כפרומיל ממה שהשקיעו האמריקאים באזור מאז ימי ממשל בוש.
