האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
yehezkeally@gmail.com 
מדוע בני קהת הלווים, או אנשים מן השורה צריכים לשלם בחייהם כאשר הם מביטים על ארון הברית או על מראה השכינה? האין זו הקרבה הרצויה בין האדם לאלוהיו? ראיית ארון הברית יחד עם איסורים נוספים, הוא ביטוי למגמה של שמירת מרחק מהקודש, אלא אם כן יש היתר מיוחד לכך. זוהי החשיבות של פרופורציה דתית ושמירת החיים. אלו הם הערכים העליונים השזורים בכל המקרא כולו.
הדרך כפולת שמונה של התורה הבודהיסטית, הינה סוג של תורת מוסר נעלה שמכשירה את האדם לחמלה וליישוב הדעת, תוך ראיית המציאות כפי שהיא. במרכז השיטה עומדות המידות הטובות, שמכוונות את האדם לדרך האמצע… הרמב"ם, בשיטתו הוא, יכול להסכים לרוב הרכיבים של התורה כפולת שמונה הבודהיסטית…
רק בתחילת יוני 2016 החלו במטה לביטחון לאומי, במשרד החוץ ובלשכת ראש הממשלה, בהתייעצויות קדחתניות, על מנת לגבש אסטרטגיה כלפי 'וועידת השלום' בצרפת. זאת, למרות שחלפו 106 הימים, שחלפו בין הצגת היזמה הצרפתית במשרד החוץ, ועד לפתיחת הדיונים הקדחתניים הללו. מדוע?
המנגנון המשטרתי הוא היישות הארגונית, שיש לה רצון משלה, ויכולת להשיג את מטרותיה. היא מחברת את אנשי הארגון דרך התרבות הארגונית, וכמו נמלים בקן, הם פועלים (כמעט) כאיש אחד למען הבטחת המטרות הללו.
כמו השד בסיפור אלדין, המנגנון עומד תמיד לרשותם של בעלי העוצמה בארגון, ופועל למען שימור כוחם.
בעיני המנגנון, רוני אלשיך הוא "פולש זר" למשטרה למשטרה, שיש לנטרלו, לדאוג שלא יבצע שינוי, ולצרוב בתודעה הציבורית ובתודעת מקבלי ההחלטות, לשנים רבות, את העובדה שהצנחת מפקדים למשטרה נדונה לכישלון…
שירות בתי הסוהר, בהובלת הנציבה החדשה רב גונדר עופרה קלינגר, מוביל מהלך מעניין יחד עם אמיר לוי, הממונה על התקציבים במשרד האוצר. במסגרת מהלך זה "החליט האוצר להניף את דגל השיקום כאינטרס חברתי – כלכלי ראשון במעלה, ולתקצב אותו כפי שלא תוקצב בעבר – תוך פיתוח דרכי חשיבה ופעילות חדשנית בנושא." מסתבר כי מניעת חזרה של אסיר לפשע חוסכת למדינה 3.1 מיליון שקל. כלומר, באם המדינה תצליח להוריד באופן קבוע 1000 אסירים ממצבת האסירים (מתוך כ-12,000 אסירים ועצורים פליליים הכלואים בישראל), היא תחסוך כ-3 מיליארד שקל!
הוספת המלצות החוקרים מהווה נדבך חשוב בהפרדת הרשויות, בכך שיש בה תוספת למערכת האיזונים והבלמים הנחוצים לשמירה על חירויות הפרט וזכויותיו ועל טוהר מידות במנגנוני אכיפת החוק, בין הרשות החוקרת ובין הרשות התובעת, אך גם בין הדרג הפוליטי הממונה על המשטרה ובין הדרג החוקר – המבצע. שמירת העצמאות של המשטרה חשובה ביותר להגינות השלטונית ולמאבק הקשה בשחיתות הפושה במנגנון הציבורי, לרבות בדרג הפוליטי.
הסוגיה של המלצות המשטרה בתיקי חקירה – שעלתה בעקבות המלצת המשטרה בעניינה של שרה נתניהו – מעוררת ויכוח תורתי במדעי המשטרה, והתשובה עליה איננה חד משמעית: מצד אחד, אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. גם המשטרה וגם הפרקליטות נתונות ללחצים – ואף לאיומים – מצד פוליטיקאים בכירים. העובדה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות סוגרת, יכולה להוות אינדיקציה לשחיתות שלטונית. מהצד האחר, מה ההיגיון להוסיף למשטרה עוצמה, הרי ממילא גורל התיק איננו נתון בידה… כך או כך, דומה שבשל הסערה התקשורתית, הוויכוח הוכרע, ומשטרת ישראל לא תמליץ יותר על תיקי חקירה… לפחות לא בתקופת אלשייך!
לעלייתו של דונלד טראמפ יש גורמים סוציולוגיים עמוקים. הגורם המרכזי הוא המשבר האידאולוגי שאליו נקלע השמאל החברתי. נקעה נפשם של רבים מעולם שבו מרוב רצון להכיל ולסלוח, נחלשים ההבדלים בין המדכא למדוכא, בין התוקפן לקרבן, בין הצדיק לרשע, ובין הסיבה לתוצאה. זה מסמל תרבות של הונאה עצמית, שאינה מבחינה בין טוב לרע; ושל אידאולוגיה חיובית שעברה מוטציה. טראמפ אומר בבהירות אמתות, שאינן נעימות לאוזן הסוציאל-דמוקרטית. הוא מתנהג כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים"; ובוחריו מוקסמים ממנו, בין השאר, משום שלרבים נשבר מהצביעות.
כלל הניסיונות האמריקאים להביא לשינוי, הסתיימו בהגברת חוסר היציבות האזורית. החזרת היציבות (שתבטיח את היכולת לביצוע טרנספורמציה חברתית) חייבת להיות עיקרון מנחה במדיניות הנשיא הבא. הצעדים להחזרת היציבות חייבים להיות ממוקדים ומהירים. במאזן הנדרש, בין שינוי חברתי לשמירה על היציבות התהליכית – במיוחד בהתחשב בתנאים הנוכחיים השוררים במזרח התיכון – חייב צד היציבות לגבור, כיוון שאירוני ככל שזה יהיה, מתוך הכאוס השורר היום במזרח התיכון, לא יכול לצמוח שינוי חברתי. התמקדות ביציבות תחייב את האמריקאים לתמוך בממשלים, שהתנהלותם איננה בהתאם לסט הערכים והאמונות האמריקאים. אולם האמריקאים חייבים לזכור כי אנשים לא יקריבו את נפשם לטובת שינוי חברתי המוכתב מבחוץ כזה שלא הם ייצרו.
ממשל אובאמה הכפיל, במידה רבה, את ההימור על מדיניות ממשל בוש של ה- Freedom Agenda: פיתוח ממשלים ערבים דמוקרטיים. התוצאה היא אנדרלמוסיה במרחב, ושחיקת האמון, שלו זכו האמריקאים אחרי שנים של מאמץ כלכלי, צבאי ודיפלומטי. כישלונם של האמריקאים להצביע על בעיות בשלבים המוקדמים של התהליכים הדיפלומטים, אותם הם קידמו; חוסר היכולת שלהם לעדכן את תכניותיהם בעקבות שינוי המצב; והתעקשותם – שצעדיהם הם הצעדים הנכונים ואין אלטרנטיבות – יצרו את הקטסטרופה הנוכחית במזרח התיכון
