פנחס יחזקאלי: 1999-1996, לידת האופוזיציה במדים

תקציר: בשני הפרקים הקודמים ראינו את הדרג המדיני נחלש ונשען על הדרג הצבאי, שביטחונו העצמי גבר והעיסוק במדינאות ובעיצוב מדיניות התבסס בתוך תרבותו הארגונית. הפרק הזה מביא את הסיטואציה הבעייתית הזו לשיא, כשהדרג המדיני מתחלף והדרג הצבאי-ביטחוני הופך ללעומתי…

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

זהו המאמר השלישי בסדרה הבוחנת את עשר אבני הדרך במטוטלת הכוחות שבין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי-ביטחוני בישראל (ראו פירוט בהמשך) – תהליך היסטורי ארוך שהוביל, בסופו של דבר, למצב שבו הדרג המדיני הודר מן ההכנות לטבח ה־7 באוקטובר 2023. זהו כזכור, תהליך היסטורי ממושך, שבו שני הדרגים מתחלפים ביניהם בדומיננטיות של האחד על האחר.

בשני הפרקים הקודמים ראינו את הדרג המדיני נחלש ונשען על הדרג הצבאי, שביטחונו העצמי גבר והעיסוק במדינאות ובעיצוב מדיניות התבסס בתוך תרבותו הארגונית. הפרק הזה מביא את הסיטואציה הבעייתית הזו לשיא, כשהדרג הצבאי ביטחוני פוגש לשם שינוי דרג מדיני לעומתי…

ניתן למנות עשרה אבני דרך במטוטלת הכוחות הזו שבין הדרגים:

1. מסוף שנות ה- 70 עד תחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת: זריעת הזרעים.
2. 1995-1992, עידן הגנרלים הדיפלומטים.
3. 1999-1996, לידת האופוזיציה במדים.
4. שיא התהליך – הצבא מכתיב מדיניות: האינתיפאדה השנייה (2000) בעידן אהוד ברק
5. האינתיפאדה השנייה (2001) בעידן אריאל שרון: מהפך.
6. הדרג המדיני בשיאו: תקופת ההתנתקות.
7. מלחמת לבנון השנייה: הדרג הצבאי חוזר להוביל.
8. מרד ראשי השירותים בנתניהו.
9. הארגונים החמושים חוברים בגלוי ל'מהפכת הצבע'.
10. המערכת האזרחית מנסה להחזיר שליטה.

המאמר מתמקד בשלב השני שבו נזרעו הזרעים שהובילו ל- 7/10: הכנסת הגנרלים ע"י יצחק רבין לעולם הדיפלומטיה וההסכמים המדיניים.

שילוב המניע, היכולת וההזדמנות: תקופת אוסלו ורצח רבין (1993–1995)

בספרו הקלאסי של החוקר סמואל פיינר (S.E. Finer), "האיש על גב הסוס" (The Man on the Horseback, 1962; שיצא גם במהדורה עברית בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982), הוא מנתח, בין היתר, לעומק את התערבות הצבא בפוליטיקה (רלוונטי מאוד לזמננו). פיינר מסביר כי מרידה או הפיכה צבאית אינה אירוע מקרי, אלא תהליך המורכב משלבים מוגדרים, המשלבים בין המניע והיכולת של הצבא לבין ההזדמנות שנוצרת במערכת האזרחית:

השלב הראשון אצל פיינר הוא שלב גיבוש המניע (The Motive).: חייבת להתפתח בדרג הצבאי מוטיבציה פנימית עמוקה להתערב.

השלב השני הוא "משבר הלגיטימיות" ב'אזרחות' (The Opportunity): כשהצבא מזהה ואקום פוליטי או משבר חריף במדינה

תקופה זו מתאימה במדויק לשני השלבים הללו:

• שבר חברתי חריף: בתחילת שנת 1995, עברו הסכמי אוסלו ב' (הסכם טאבה') בכנסת, על חודו של קול ('פרשת המיצובישי והמינויים": והפכו למטאפורה פוליטית ל"קניית" קולות ולשוחד פוליטי). חצי מהעם ראה בממשלה שלטון לא לגיטימי, וכאשר הדרג המדיני חלש ומותקף, הצבא הופך, מטבע הדברים, למייצב המשטר.
• רצח רבין (1995) ועליית נתניהו לשלטון: הטראומה הלאומית יצרה תחושה עמוקה בצמרת הביטחונית. הדרג הפוליטי האזרחי שירש את רבין נתפס בעיניה כחובבני, מסוכן, ומביא את המדינה לסף מלחמת אזרחים. המערכת הביטחונית (צה"ל והשב"כ) החלה לתפוס את עצמה כ'מבוגר האחראי' היחיד ששומר על ה'ממלכתיות'.

מיסוד ה"וטו": עליית נתניהו הראשונה (1996)

כאן אנו רואים מעבר מובהק לרמת ההשפעה המניפולטיבית (Influence) ואף ניצנים של סחיטה (Blackmail) לפי פיינר (ראו את תמונת הכריכה של הספר למטה):

• ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, שהתנגד להסכמי אוסלו. הצבא (תחת הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק) וראש אמ"ן משה יעלון, כבר היו מושקעים עמוק בארכיטקטורה הביטחונית של אוסלו (התיאום הביטחוני עם הפלסטינים).
• כאשר נתניהו ניסה להוביל קו אחר, ראשי הצבא התייצבו מולו בקבינט ובתקשורת והזהירו שמהלכיו יובילו לפיצוץ.

זו הפעם הראשונה שבה, באופן מובהק, הצבא כפה על ראש ממשלה נבחר להמשיך מדיניות של הממשלה הקודמת (חתימה על הסכם חברון והמשך הנסיגות).

הדוגמה לאי האמון של הגנרלים בדרג המדיני היא פרשת אורן שחור והפגישה הלילית, ב- 1996:

האירוע הדגים בצורה גולמית כיצד קצין בכיר במדים נתפס כמי שמערבב שיקולים פוליטיים ופועל מאחורי גבו של ראש הממשלה הנבחר – מוטיב שחזר על עצמו, בוראציות שונות, עד היום.

במאי 1996 נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה בקדנציה הראשונה שלו, כשהוא מנצח את שמעון פרס בהפרש זעום. באותה עת, האלוף אורן שחור כיהן בתפקיד הרגיש של מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) – תפקיד המצוי בליבת הממשק שבין הצבא, המדיניות הביטחונית והזירה המדינית הבינלאומית.

חודשים ספורים לאחר חילופי השלטון, צולם האלוף שחור יוצא מביתו הפרטי של שמעון פרס (שכיהן אז כראש האופוזיציה) ברמת אביב, כשהוא לבוש מדים, לצורך פגישה חשאית שאינה מאושרת. הפגישה תועדה, והדבר עורר סערה פוליטית וציבורית עצומה:

• על פי הדיווחים והתחקירים, שחור לא רק "עדכן" את ראש האופוזיציה, אלא מתח ביקורת חריפה על תפקודו של ראש הממשלה הטרי נתניהו, על חוסר ניסיונו ועל האופן שבו הוא מנהל את המגעים מול הפלסטינים (באותה תקופה סביב הסכם חברון ואירועי מנהרת הכותל).
• נתניהו ושר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, ראו בכך הפרה בוטה של הפקודות, פגיעה באמון ובחציית קו אדום של מעורבות פוליטית של קצין מכהן. שחור הושעה לאלתר מתפקידו, וצבאית הקריירה שלו נגדעה (הוא פוטר מצה"ל זמן קצר לאחר מכן).

מקרה אורן שחור אינו אירוע מבודד, אלא נקודת פתיחה (פרוטוטיפ) למערכת היחסים החשדנית שפיתחו הגנרלים מחד גיסא, ובנימין נתניהו מאידך גיסא. אירוע זה 'מתכתב' עם שלושה היבטים מרכזיים:

1. השבר באמון וגבולות הייעוץ המקצועי: בפרשת אורן שחור, כמו גם ב"מרד ראשי השירותים" (דגן, אשכנזי ודיסקין) ובמשבר מול הרצי הלוי ויואב גלנט, עולה אותה שאלה: האם הדרג הצבאי רואה את עצמו ככפוף לחלוטין לדרג הפוליטי הנבחר, או שהוא רואה את עצמו כ"מבוגר האחראי" שמותר לו לפעול עצמאית כדי להציל את המדינה מ"מדיניות שגויה"? שחור סבר שנתניהו מוביל לטעות אסטרטגית מול הפלסטינים ולכן פנה לפרס; דגן ואשכנזי סברו שנתניהו וברק מובילים לאסון מול איראן ולכן פנו לאמריקאים; צמרת צה"ל ב-2023–2024 סברה שהממשלה פוגעת בלכידות ובביטחון משיקולים פוליטיים, ולכן מידרה אותה.

2. תפיסת המערכת הביטחונית כסניף של האופוזיציה/האליטה הישנה: עבור נתניהו, המקרה של אורן שחור ב-1996 היה "הוכחה חותכת" לכך, שצמרת צה"ל ומערכת הביטחון אינה גוף ניטרלי, אלא גוף המזוהה אידאולוגית וחברתית עם האליטה הוותיקה (אז מחנה אוסלו/פרס, ולימים השמאל-מרכז והמחאה). פגישת קצין במדים עם ראש האופוזיציה כדי לבקר את ראש הממשלה הנבחר קיבעה אצל נתניהו את הפרדיגמה (הנכונה), שהגנרלים מנסים לחתור תחתיו.

3. הדינמיקה של "ערוצים עוקפים": כפי שאורן שחור יצר ערוץ עוקף לראש הממשלה דרך שמעון פרס, כך פיתחו ראשי השירותים בעשור השני למילניום ערוץ עוקף לנתניהו דרך ממשל אובמה ומקביליהם בוושינגטון, וכך פעל יואב גלנט ב-2023 ו-2024 כאשר שיגר אזהרות לציבור מעל ראשו של נתניהו או תיאם עמדות בסוגיית החטופים והגיוס עם גורמים אחרים.

לסיכום פרשת אורן שחור: הפרשה היא "אב הטיפוס" של התנגשות הדרגים בישראל בעידן נתניהו. היא מדגימה כיצד חוסר האמון הבסיסי אינו תולדה של השנים האחרונות בלבד, אלא פצע ישן שנוצר עם עליית נתניהו לשלטון. אירוע זה עיצב את הבנתו האסטרטגית של נתניהו, לפיה יש לחשוד במוטיבציות של הפיקוד העליון, והוא מסביר במידה רבה את המאמצים האגרסיביים של ממשלות הימין הנוכחית לשלוט ביד רמה במינויי בכירי הביטחון, ולדרוש מהם צייתנות מוחלטת.

אסמכתאות לשבר ביחסי הדרג הצבאי והמדיני

בספרות המקצועית ובתיעוד העיתונאי של התקופה ישנן אסמכתאות רבות ומפורטות למערכת היחסים הלעומתית הזו, שבה מערכת הביטחון ראתה בעצמה את "המבוגר האחראי" השומר על המחויבויות הבינלאומיות של המדינה. להלן המקורות והאסמכתאות המרכזיים המבססים תזה זו:

א. מחקרים אקדמיים וסוציולוגיים:

• פרופ' יורם פרי – "יד איש באחיו: הרומן המר של הפוליטיקה הישראלית עם צה"ל" (ובגרסתו באנגלית: Generals in the Cabinet Room): פרופ' פרי, מבכירי הסוציולוגים של צה"ל, מקדיש חלק נרחב לתקופה זו. הוא מתאר כיצד "השלישייה" – הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, ראש אמ"ן משה (בוגי) יעלון וראש שב"כ עמי אילון – גיבשה חזית אחידה מול נתניהו. פרי מראה כיצד הדרג הצבאי הציג לנתניהו "הערכות מצב" קטיגוריות שקבעו כי אי-המשך התהליך המדיני יוביל לפיצוץ אלים מיידי (מה שכונה אז "נבואת זעם"), ובכך צמצם בצורה דרמטית את מרחב התמרון הפוליטי של ראש הממשלה הצעיר, שרצה להוביל קו חלופי.

• פרופ' אורי בן-אליעזר – "מלחמה במקום שלום: תרבות המיליטריזם בישראל": בן-אליעזר מנתח כיצד צה"ל הפך בשנות ה-90 ל"מוסד פוליטי" המקדם את תפיסת השלום והסדרי הביטחון שלו. הוא מדגיש שבקופת נתניהו הראשונה, הצבא פעל כגוף עצמאי שדחף ליישום ההסכמים כדי למנוע הידרדרות ביטחונית, תוך שימוש במעמדו הציבורי של הרמטכ"ל כדי לאגף את הממשלה.

ב. ספרי זיכרונות ותיעוד של השותפים המרכזיים

• עמי אילון (ראש השב"כ דאז) – בספרו "אש כוחותינו" (Friendly Fire): אילון מתאר בגוף ראשון את העימותים החריפים בתוך קבינט המבצר. הוא כותב בגלוי על כך שהוא, שחק ויעלון חשו שהמדיניות של נתניהו מסוכנת, וכי הם ראו חובה לעצמם להבהיר לו – ולציבור (באמצעות הדלפות והופעות בוועדות הכנסת) – שהסכם חברון והנסיגות הם כורח ביטחוני עליון. אילון מתאר מקרה שבו הדרג הביטחוני הבהיר לנתניהו שללא חתימה, הרשות הפלסטינית תקרוס והשטח יבער באש שהצבא לא יוכל לכבות בקלות.

• משה (בוגי) יעלון (ראש אמ"ן דאז) – בספרו "דרך ארוכה קצרה": יעלון מתאר את היחסים החשדניים בין אמ"ן לנתניהו. אף על פי שיעלון היה ביקורתי מאוד כלפי ערפאת, הוא מודה בספרו כי אמ"ן לחץ להמשך המגעים והסדרי הביטחון מתוך הבנה מבצעית שחוסר מעש יביא לפיצוץ. הוא מתאר את הלחץ המקצועי שהופעל על נתניהו לחתום על הסכם חברון לאחר מהומות מנהרת הכותל (ספטמבר 1996), שנתפסו בצבא כתמרור אזהרה חמור.

ג. תיעוד עיתונאי והיסטורי בזמן אמת:

• רביב דרוקר – "חרקירי: כך התאבד השמאל" וכן בספרו "בומרנג" (עם עפר שלח): דרוקר מפרט את הדינמיקה הפנימית בלשכת נתניהו בקדנציה הראשונה. הוא מתאר את ישיבות הקבינט שבהן אמנון ליפקין-שחק ועמי אילון "הושיבו את נתניהו על ספסל הנאשמים" והציגו לו אולטימטומים מוסווים של הערכות מודיעין. הספר מתאר כיצד נתניהו הרגיש מכותר ומבודד מול זרועות הביטחון, דבר שדחף אותו לבסוף לחתום על הסכם חברון (1997) ועל הסכם וואי (1998), בניגוד גמור להבטחות הבחירות שלו ולאידאולוגיה של בסיס התמיכה שלו.

• בן כספית – "נתניהו: ביוגרפיה": כספית מתאר בהרחבה את ה"מלחמה" בין נתניהו לליפקין-שחק (שרץ לאחר מכן לפוליטיקה כאלטרנטיבה לנתניהו). הוא מביא עדויות על כך שראשי מערכת הביטחון עקפו לעתים את ראש הממשלה, ניהלו קשרים ישירים עם הממשל האמריקאי (במיוחד עם השליח דניס רוס), ואותתו לוושינגטון שהדרג המקצועי בישראל תומך בהמשך הנסיגות, מה שהגביר את הלחץ הבינלאומי על נתניהו.

לסיכום, האסמכתאות הללו מראות שחתימת נתניהו על הסכמים אלו לא נבעה משינוי אידאולוגי פנימי, אלא מהפיכת המדיניות לצבאית: מצב שבו הערכות המצב המודיעיניות והמבצעיות של הצבא היו כה חד-משמעיות ונתמכו בגיבוי ציבורי ואמריקאי רחב, עד שלדרג המדיני החדש לא היו הכלים, הניסיון או הלגיטימציה הציבורית לעמוד מולן, והוא נאלץ ליישר קו עם האסטרטגיה של קודמיו (רבין ופרס).

[לאוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: שורשי עצמאות היתר של ארגוני הביטחון מהדרג המדיני.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'האיש על גב הסוס', מקומו של הצבא בפוליטיקה.
• אוסף המאמרים על יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו.
• אוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבת המושג: 'מורכבות'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2026), שורשי עצמאות היתר של ארגוני הביטחון מהדרג המדיני, ייצור ידע, 11/6/26.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאבק העוצמה במערכת מורכבת, ייצור ידע, 14/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2026), 'האיש על גב הסוס', מקומו של הצבא בפוליטיקה, ייצור ידע, 7/6/26.
• פנחס יחזקאלי (2023), יחסי הגומלין בין עובדי ציבור לנבחריו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/11/23.
• פנחס יחזקאלי (2015), קבלת החלטות, ייצור ידע, 8/6/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מורכבות, ייצור ידע, 12/4/14.
• יצחק רבין עם דב גולדשטין (1979), פנקס שירות, תל אביב: ספרית מעריב.